תורת חסד רח

בטלי מדרבנן מ"מ אדם באדם בטל טפי אף מדרבנן. מ"מ אין דבריו מוכרחים ואכמ"ל (ואולי י"ל דאדם באדם דלא בטיל היינו ג"כ רק משום דלא שייך ביה תערובת שלא יהיה ניכר לעצמו. ומ"מ ל"ח קבוע הניכר. ודוחק): אלא י"ל באופן אחר לחלק בדין קבוע שאינו ניכר ויהיה רווחא שמעתתא ליישב כל הקושיות הנ"ל. וליישב ג"כ עוד קושיא מה שהקשה בס' המקנה בקידושין (דס"ד ע"ב) גבי קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם הגדולה שבגדולות כו' דרמ"א כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דס"ל דמחית אינש נפשיה לספיקא. והקשה שם לפ"ד התוס' בנזיר הנ"ל באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו'. דמדינא אזלינן בתר רובא ולא חשיב קבוע כיון שאינו ניכר כו' והא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק משום קנסא בעלמא על שעשה שליח סתם כו'. א"כ הכא אמאי אסר ר"מ לכל הבנות משום ספק א"א ואמאי לא אמרינן הכא דכל דפריש מרובא פריש. והכא אין סברא לקנוס את הבנות על מה שאמר אביהן סתם. עכ"ד. וע"כ נראה לומר דודאי עיקר ענין קבוע דילפינן מקרא דוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו כו'. היינו היכא שהאיסור ידוע וניכר במקומו וקביע בדוכתיה דהוי קבוע וכמע"מ דמי. אלא דס"ל להפוסקים דכל שידוע לנו מקום האיסור והוא קבוע במקומו אז אף אם נמצא שם במקום ההוא היתר ג"כ ואין ניכר לנו איזה היתר ואיזה איסור ובעינינו הוי כתערובת וא"י להבחין איזהו האיסור מ"מ חשיב זה קבוע בדבר דל"ש ביה ביטול ברוב כנ"ל. כיון שעכ"פ ידוע ומבורר לנו מקום האיסור שהוא קבוע שם אף דאין ניכר לנו בין האיסור וההיתר שישנם במקום הקבוע. (וי"ל דבכה"ג נמי נתמעט מקרא דוארב לו כו'. אף באופן שאין מכירין איזה מהן ישראל כו'. ולר"ש מיירי קרא רק בכה"ג שפי' התוס' בסנהדרין והובא לעיל בשם ס' המקנה). משא"כ אם אין ידוע כלל מקום האיסור איפה הוא שנאבד מקומו והספק בכל העולם איה מקומו של האיסור פשיטא דבכה"ג אין זה חשוב קבוע. דכל חשיבות של קבוע הוא דקביע בדוכתיה במקום ידוע לנו משא"כ כשאבד מקומו אבד שמו שם קבוע והוי כשאר תערובת (ופשיטא דלא נתמעט מקרא דוארב לו בכה"ג). וכן מוכח בגמ' ספ"ק דיבמות לפי פירש"י שם לענין עשרת השבטים דהא דחוששין לקידושין היינו רק בדוכתי דקביעי בחלח וחבור כו' דשם חשיבי קבוע. משא"כ בעלמא אין חוששין לקידושין אף שכמה מהם הלכו לעלמא ג"כ מ"מ אין חוששין להם כלל, ולפ"ז אין כאן סתירה בדברי התוס'. דבנסקלין שנתערבו בנשרפין שקביעותם במקום ידוע לנו רק שהם נתערבו בעינינו ואין מכיר להבחין ביניהם שהם במקום אחד בכה"ג חשיב שפיר קבוע וכמו עשרת השבטים בדוכתייהו. משא"כ באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דהספק בכל העולם איזה מקום האשה המקודשת לו ואין כאן קבוע כלל וכנ"ל וכן לענין נחל איתן לא שייך לאסור כל העולם בחרישה וזריעה משום ספק נחל איתן שלא נודע מקומו כלל בעולם והשתא מיושב ג"כ קושיית המקנה בקידשתי את בתי הגדולה דר"מ אוסר לכל הבנות מספיקא דזה חשיב שפיר קבוע אף שלא נודע מי היא המתקדשת. וכן בהך דמנחות בשחוטה שנתערבה בנבלה שכתבו התוס' דזה חשיב קבוע והנוגע בא' מהן ברה"ר ספיקו טהור כנ"ל. מיהו כל זה בדבר דלא שייך ביה ביטול ברוב. אבל היכא דיש דין ביטול ברוב ממילא אף בנודע מקום קביעות האיסור כל שאינו ניכר בטל ברוב היתר וכנ"ל: ומעתה י"ל דאף לפ"ד הרמב"ן וה"ר עזריאל שפי' בהך דנזיר באומר לשלוחו צא וקדש כו' דאסור בכל הנשים שבעולם מדינא מחמת דהוי קבוע מ"מ לא פליגי על סברתנו הנ"ל דכל שאין האיסור ניכר ולא נודע כלל מקומו בעולם אין לו דין קבוע. דהיא סברא נכונה וברורה. והתם בנזיר שאני דכיון שמחזיקים שהשליח קידש לו אשה והשליח ועדי הקידושין הם עצמם יודעים אותה שנתקדשה י"ל דזה חשיב כמו קבוע הניכר. וכמ"ש הרשב"א במ"ה דכל שיש אחד שיודע ומכיר מקום הקביעות אף שלא נודע לנו חשיב זה קבוע הניכר. (ומיהו בגיטין דס"ד ע"א הגירסא בגמרא האומר לשלוחו כו' ומת שלוחו וכ"ה בש"ע. וי"ל כאן רק משום שהעדים יודעים או י"ל כיון שמתחלה היה ידוע לשליח כו'. וראיתי בפמ"ג ביו"ד סי' ק"י שהרגיש בזה ע"ד התוס' דנזיר. אלא שהוא כתב שם דמשום דהאשה המקודשת היא עצמה יודעת מש"ה נחשב זה קבוע הניכר. ויש לפקפק בזה. דאנן בעינן שאחר יכיר את האיסור ולא היא עצמה שהיא בגדר עצם האוסר. ולדברי הפמ"ג ה"ל להקשות כן ע"ד התוס' גבי הנסקלין בנשרפין הנ"ל דהרי כל אחד מכיר א"ע כו'. אבל דברינו נכונים דמה שהשליח והעדים יודעים ומכירים זה מחשיב ליה קבוע הניכר. וי"ל שזהו באמת טעמו של הרמב"ן). ומלבד זה י"ל עוד בדברי הרמב"ן שם לחלק בין תערובת גופי הדברים זה בזה ואינן ניכרין דבכה"ג לא חשיב קבוע. ובין הך דנזיר שהאשה בעצמה היא לא נתערבה כלל והיא ידועה ומבוררת במקומה והספק הוא רק על המעשה הפרטי דהיינו הקידושין את מי קידש השליח. דאם ידענו איזו קידש אין שום ספק על עצם האשה המתקדשת שהיא ידועה במקומה ולא נתערבו כלל ובכה"ג י"ל דהוי שפיר קבוע. (ובזה ניחא מ"ש במרדכי ספ"ט דב"ב בשם תשובת מהר"ם במי שנפל הבית עליו ועל אשתו ועל ד' בנותיו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה כו' ואחיה של לאה אומרים לאה מתה אחרונה ואנו יורשים כתובתה, ופסק שם דאע"ג דהוא בא מד' כחות מכח ראובן וד' בנותיו מ"מ לאה שקולה כנגד כולן דכל קבוע כמע"מ דמי לענין איסור וה"נ לענין ממון הוי קבוע כמע"מ כו'. ולכאורה הא כמו דבאו"ה באינו ניכר האיסור מן ההיתר לא חשיב קבוע ה"נ לענין ממון כשא"א לברר מי מת ראשון ואין ניכר כלל מי שיש לו שום זכות בממון זה אמאי חשיב קבוע. ולהנ"ל ניחא כיון שהאנשים עצמם לא נתערבו והספק רק על המעשה מי מת באחרונה כה"ג חשיב שפיר קבוע. ושם הביא ראיה מהך דנזיר ומוכח דס"ל ג"כ כהרמב"ן דהתם הטעם משום קבוע ולא משום קנסא כפי' התוס'). ואחרי שביארנו כל זה. הנה מבואר דלק"מ ע"ד הרמב"ן הנ"ל שיאסרו כל הגרים לבא בקהל אחר שבילבל סנחריב כל האומות מדין קבוע כנ"ל. ולפי האמור כבר נשמע דבכה"ג לא הוי קבוע כלל אף לפ"ד הרמב"ן וכמבואר: ט והנה בירושלמי בשבת ר"פ כלל גדול איתא התם. גדול שנשבה לבין העכו"ם כו' מונה ששה ומשמר יום אחד כו' ויחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם ריב"א איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר"י אומר חושש לכל הנשים כו' תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת ומשוחררת הכא מא"ל כו'. ובקה"ע שם כתב דמהך ירושלמי מוכח כדברי הרמב"ן הנ"ל ולא כדברי התוס' בנזיר שם דטעמא דר' יוחנן דאוסר בכל הנשים שבעולם הוא משום קנסא על שצוה לקדש סתם ולא חש לתקלה דא"כ מאי פריך הירושלמי התם מינה על הך דנשבה לבין העכו"ם דאנוס גמור הוא ואין לאסרו משום קנס. עכ"ד הקה"ע. ולכאורה נראה דמהך ירושלמי מוכח דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע מדאורייתא. והא דא"ר יוחנן הכא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק איסור דרבנן. וזה מוכח מדמשני