תורת חסד רז

הקושיא הנ"ל לדברי הרמב"ן וסיעתו דא"כ יאסרו כל הגרים אחר בלבול סנחריב וכנ"ל. וכאן דצריכין לדון על כל ביאה א"כ כיון דהדר לניחותיה אסיר ו ונראה ליישב ומתחלה נבאר בזה דברי התוס' בנזיר הנ"ל דס"ל דקבוע שאינו ניכר לא חשיב קבוע. וראיתי בתשובת מהרי"ט ח"ב (באה"ע סימן י"ח) שהקשה סתירה בדברי התוס' ממ"ש התוס' בסנהדרין (ד"פ בסופו) גבי הנסקלין שנתערבו בנשרפין שהקשה הריב"ם לר"ת דאמאי לא ניזיל בתר רובא וידונו בשריפה ותירצו שם בתירוץ בתרא משום דה"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל. (וכ"כ התוספות בזבחים דע"א ע"א ובחולין די"א ע"ב). ומוכח מדבריהם הכא דאף שהקבוע אינו ניכר רק מעורב ברוב מ"מ יש לו דין קבוע. ותירץ המהרי"ט דהתם לאו עיקר טעמא משום קבוע אלא משום דבע"ח נינהו וב"ח חשיבי ולא בטילי עכ"ד. ודבריו דחוקים דהא דבע"ח חשיבי ולא בטילי הוא מדרבנן ואין זה כוונת התוס' שם דמבואר מדבריהם בהדיא דמדאורייתא פטורים משום דה"ל קבוע וספק נפשות להקל (ודוחק לומר שיהא נחשב ספק נפשות להקל לפטור מדאוריי' ע"י מה שהחשיבוהו כמע"מ מדרבנן). וגם בס' כו"פ ביו"ד. סי' ק"י הקשה ג"כ מדברי התוס' דסנהדרין הנ"ל מדנפשיה ולא ראה דברי המהרי"ט הנ"ל. וגם הוא לא מצא מענה ליישב קושיא זו. וכבר כתבתי במ"א ליישב לפמ"ש בספר המקנה בקידושין (דל"ב ע"א) דלפמ"ש התוספות בסנהדרין (דע"ט ע"א) ובב"ק (דמ"ד ע"ב) דלר"ש דס"ל נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור לא משכחת לה קבוע דקרא בזורק אבן לגו אלא באומר לאותו שעומד שם אני מתכוין ואינו ניכר מי הוא). וממילא אליבא דר"ש מוכח דאף כשאין הקבוע ניכר במקומו ג"כ הוי קבוע מדאוריי' משא"כ לרבנן דר"ש ס"ל דלא הוי קבוע אא"כ ניכר האיסור במקומו. ולפ"ז י"ל דהתוס' בסנהדרין הנ"ל דקיימי אמתני' דנסקלין שנתערבו בנשרפין דהנשרפין הם הרוב. וקושיית הריב"ם לר"ת דניזיל בתר רובא הקושיא רק לר"ש דאמר שידונו בסקילה שהשריפה חמורה דאמאי לא ניזיל בתר רובא לדונם בשריפה. וע"ז שפיר תירצו התוס' משום דכל קבוע כמע"מ דמי והיינו דר"ש לטעמיה דס"ל דקבוע שאינו ניכר ג"כ הוי קבוע מדאורייתא. (ואין לומר דעדיין תיקשי לרבנן דר"ש התם דאמרי ידונו בשריפה שהסקילה חמורה דלמה להו ה"ט ותיפוק לי דאזלינן בתר רובא ורובא נשרפין נינהו דלרבנן דר"ש לא חשיב קבוע כל שאינו ניכר וכנ"ל הא לק"מ. דהא נ"מ לדינא כשנתערבו נסקלין עם נשרפין במספר שוה ואין כאן רוב כלל דמ"מ צריך לדונם בשריפה מטעם שהסקילה היא מיתה חמורה כו'). ובזה היה י"ל בפירש"י בסנהדרין (דע"ט ע"ב ד"ה ש"מ) שפירש הוכחת הגמרא דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דאל"כ היאך נתחייבו בסקילה כו'. ולכאורה תמוה דלמה פירש ההוכחה ממילתיה דר"ש והא כמו כן יש להוכיח לרבנן היאך נתחייבו בשריפה כו'. ולהנ"ל י"ל דלרבנן טעמא משום דאזלינן בתר רובא דבכה"ג לא חשיב קבוע. מיהו מפירש"י בספ"ק דיבמות הנ"ל ל"מ כן. וי"ל. ועוד יש סתירה בד' התוס' בדין זה דקבוע שאינו ניכר. מהא דבמנחות (דכ"ג ע"א) דאר"ח נבלה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינה בטילה בנבלה. וכתבו שם התוס' וז"ל והיכא דקביעי ברה"ר ואינו יודע באיזו מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמע"מ דמי היכא דאפשר למיהוי כוותיה כו', עכ"ל. ומבואר דס"ל להתוס' דכל קבוע כמע"מ דמי אף שאין הקבוע ניכר במקומו ומעורב בתוך הרוב. דאין לומר בכוונת התוס' דמיירי בניכר האיסור במקומו. (או שיש אחד שמכיר את האיסור דבכה"ג חשיב קבוע הניכר לפ"ד הרשב"א במ"ה והובא באחרונים ביו"ד סימן ק"י). רק דמיירי דנגע באחד מהן והוא אינו יודע אם נגע בטמאה או בטהורה. דזה אינו. דהא דין ביטול ברוב דמיירי בגמ' שם דנבלה בטילה בשחוטה ושחוטה אינה בטילה בנבלה משום מין במינו ע"כ מיירי בתערובת גמור שאין האיסור ניכר כלל לשום אדם דאל"כ לא שייך דין ביטול ברוב כלל כנודע. וע"כ דמ"ש התוס' ע"ז דהיכא דקביעי ברה"ר כל קבוע כמע"מ דמי מיירי בכה"ג שאין האיסור ניכר כלל ואפ"ה חשיב קבוע. והיה נראה לומר דמ"ש התוס' בחולין ובזבחים דהא דקיי"ל דמדאורייתא חד בתרי בטל היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור ואין לו דין קבוע. היינו דודאי מסברא גרידא י"ל דאף באינו ניכר האיסור חשיב קבוע במקומו אף שאינו ניכר לנו. אלא דכיון דגלי קרא דין ביטול ברוב דחד בתרי בטל כשמעורבים יחד ממילא שמעינן מזה דבכה"ג לא חשיב קבוע כל שמעורב ואינו ניכר וכ"מ בר"ן שם. (ול"מ להסוברים דגם בתערובת יבש ביבש נמי אתינן עלה מדין ביטול חד בתרי ונהפך האיסור להיות היתר ומותר לאכול אף כולן כאחד. אלא דאף להסוברים דבתערובת יבש ביבש תולין על כאו"א לומר שזהו היתר ואסור לאכלן כולן כאחד. מ"מ שמענו שיש לילך כאן אחר הרוב ולא חשיב קבוע מאחר דבתערובת ביחד דנים בו דין ביטול ממש א"כ חזינן דיש לילך בו אחר הרוב עכ"פ. משא"כ כל היכא דלא שייך דין ביטול ברוב שוב יש לדון בו דין קבוע אע"פ שאינו ניכר לעצמו כיון דחזינן דחשיב כמו בעיניה ולא שייך ביה דין ביטול ואין לנו גילוי מקרא לאפוקי מתורת קבוע בכה"ג. ומש"ה שפיר כתבו שם התוס' במנחות דכיון דשחוטה אינה בטילה בנבלה משום דהוי מב"מ ממילא שוב יש לו דין קבוע דכמע"מ דמי והנוגע באחד מהן ברה"ר ספיקו טהור. אלא דלפ"ז קשה דהפר"ח הביא קושיית הר"ש מקינון בספר כריתות דיאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע והוכיח מזה דכל קבוע שאינו ניכר לא חשיב קבוע. ע"ש. ואם נימא דכל היכא דלא שייך ביטול ברוב חשיב קבוע אע"פ שמעורב ואינו ניכר כנ"ל. א"כ הדק"ל שיאסר כל העולם בחרישה וזריעה דבקרקע לא שייך ביטול ברוב כדאיתא בתוספתא בפ"ח דתרומות שאין הקרקע עולה בק"א וכ"מ במתניתין דתרומות פ"ט סוף משנה ה'. וא"כ בנחל איתן למה לא יחשב קבוע לאסור את כל הקרקעות. ומצאתי שהאחרונים הקשו כן על הר"ש מקינון בספר כנפי יונה ובספר חוו"ד. מיהו נראה דיש לחלק דדוקא בדבר דלא שייך בו ביטול ברוב אף בתערובת שמעורב יחד עם הרוב וחשיב כאילו הוא בפ"ע ואין כח הרוב פועל עליו בזה אמרינן ג"כ שיש לו דין קבוע אע"פ שאינו ניכר וכנ"ל. אבל גבי קרקע בקרקע דלא שייך ביטול ברוב דהטעם בזה רק משום שאינו ראוי להתערב יחד וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה בתרומות שם וע' שם בתוי"ט שביאר דבריו. (וה"ט נמי דבמחובר לקרקע ל"ש ביטול כמ"ש רש"י בגיטין דנ"ד ע"ב. ואולי י"ל בכוונת רש"י שם דמשום קבוע נגעו בו). וא"כ הרי בעצם לא יצאה קרקע מכלל כל הדברים שכח הרוב פועל עליהם רק מחמת שא"א להתערב יחד ל"ש תורת ביטול חד בתרי וכמו כל היכא שאין מעורבין יחד דל"ש דין ביטול. אבל לא נשתנה דינו להיות יוצא מהכלל שהולכין אחר הרוב. ומש"ה נחל איתן לא חשיב קבוע כיון שאינו ניכר ושרי לחרוש ולזרוע בכל העולם דיש לילך אחר הרוב. ולק"מ. אלא דלפ"ז י"ל מדברי התוס' בנזיר הנ"ל דס"ל דהתם לא חשיב קבוע מדינא והתם נמי גבי אדם באדם ל"ש ביטול ברוב כמ"ש הכו"פ ומדייק לה מלשון התוס' דסנהדרין הנ"ל. ועם היות שבשו"ת משאת משה מסיק דאדם באדם שייך ביטול ואף דבע"ח חשיבי ולא