תורת חסד רו

בעשה (דמש"ה אין ק"ת לר"ע כנ"ל). מ"מ כיון דמספקינן שמא הוא גר מצרי וכל בעילותיו יהיו בעילות זנות שהוא בל"ת אמאי לא חייש ליה ר"ע למיעוטא בכה"ג. אמנם אדרבה בזה יתיישבו כל הסתירות בענין זה כמין חומר. ויהיה רווחא שמעתתא: ומעתה נאמר דר"ע ודאי ידע הא דא"ל ר"י לר"ג בתוספתא דידים דלמצרים נתן להם הכתוב קצבה דמוכח מקרא. רק דפליג וס"ל דאחר ששבו מצרים למקומן (והיינו מקץ ארבעים שנה אחר שהחריבן נ"נ כדכתיב בקרא). מ"מ מעת בלבול סנחריב שהושיב אומות אחרים במקומן אותן אומות נשארו שם גם אח"כ בעת ששבו מצרים למקומן הנשארים מהם. ואף אחרי שבותם מ"מ היו מעורבין יחד עם היושבים שם והרוב היו משאר אומות. וכעין זה כתב הרמב"ן בחי' ליבמות שם ע"ש. והילכך אף לאחר חזרתם מותרים מטעם דכל דפריש מרובא פריש. ומעתה בכל גרים דעלמא לא שייך לאוסרם מחשש גר מצרי כיון דמצרים שבו כבר למקומן. ואין לומר דמ"מ ניחוש אולי נשאר אחד מהם במקום גלותו, זה אינו דהוא בודאי מיעוטא דלא שכיחא דאפי' ר"מ לא חייש ליה (כדאיתא ביבמות דקי"ט ע"ב, ובע"ז דל"ד ע"ב וש"ד). רק בגר מצרי הבא ממקומו ממצרים דבזה ודאי אף דאמרי' דנתערבו שם ברוב משאר אומות כנ"ל מ"מ בודאי הוי מיעוטא דשכיחא כיון דמצרים שבו למקומן כנ"ל. וזה תליא בהך פלוגתא. דלהך תנא דס"ל אליבא דר"ע דקידושין תופסים במצרי ואדומי א"כ החשש רק שמא הוא גר מצרי ועובר באיסור עשה והרי באיסור עשה מודה ר"ע, דלא חיישינן למיעוטא וכנ"ל. משא"כ להאי תנא דס"ל אליבא דר"ע דאין ק"ת במצרי ואדומי לדידיה ודאי יש לחוש למיעוטא בזה כיון דאם הוא גר מצרי עובר באיסור ל"ת ג"כ וכנ"ל. והשתא א"ש וניחא הכל. דמנימין שאמר שישיא לבנו גיורת מצרית כו'. השיב לו ר"ע מנימין טעית. ופירוש דבריו בזה תליא בפלוגתא דהני תנאי דפליגי אליבא דר"ע וכנ"ל. להך תנא דחייש ר"ע למיעוטא בזה ס"ל בפירוש דברי ר"ע דמנימין טעה משום דבעינן עד שיהיה ג' דורות מכאן וג' דורות מכאן. דאין היתר מחמת בילבול סנחריב כיון שכבר חזרו למקומן וכנ"ל. והיינו הך דירושלמי ביבמות ובקידושין הנ"ל. ולהך תנא דלא חייש ר"ע למיעוטא בזה דהוי רק איסור עשה. ס"ל בפירוש דברי ר"ע שמנימין טעה לגמרי שהוא עצמו מותר לישא ישראלית דהלכה שכבר עלה סנחריב ובלבל כו'. והיינו הך דתוספתא דקידושין הנ"ל. וא"ש הכל בס"ד: ה ואולם מה שנראה לומר בדרך אחר בפירוש דברי הירושלמי דדמאי הנ"ל בפשיטות יותר. ולבאר שיטת הירושלמי. מהא דאמרינן בגמרא דנזיר (די"ב ע"א) אריב"י א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם. וכתבו התוס' שם דאינו אלא קנסא בעלמא על שעשה שליח סתם ולא פירש לו כו'. אבל מדינא אין כאן איסור משום קבוע דכל קבוע כמע"מ דמי דכשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע. וכ"כ התוס' בגיטין (דס"ד ע"א). אמנם דברי הרמב"ן שם (הובא ברשב"א ובר"ן גיטין שם, ובהה"מ פ"ט מהלכות אישות) דמדינא אסור דחשיב קבוע אע"פ שאין ניכר לעצמו. (וכ"כ בהדיא בש"מ בנזיר שם בשם ה"ר עזריאל ע"ש. וע' בתוס' פסחים דף ט' ע"ב ד"ה היינו. ובתוס' חולין דצ"ה ע"א ובזבחים דע"ג ע"ב שכתב ג"כ דקבוע היינו דוקא שידוע וניכר במקומו. ויבואר לקמן). והיא פלוגתת הפוסקים ביו"ד סי' ק"י בנתערבו החנויות וא"י באיזו חנות הבשר טריפה אי הוי קבוע או לא. (וע"ש בש"ך ס"ק י"ד וי"ז. ובט"ז ס"ק ה'. וברמ"א בסי' קי"ד ס"י. ובתשובת צ"צ סי' ל"ב). והנה לכאורה קשה לדברי הרמב"ן וסייעתו דחשיב קבוע אע"פ שאינו ניכר בכה"ג. א"כ תיקשי לכ"ע דיאסרו כל הגרים אחר שבלבל סנחריב את כל האומות. דאותן אומות האסורים לבא בקהל שנתערבו ביניהם ה"ל קבוע וכמע"מ דמי. והיאך שרינן לבא בקהל מטעם דכל דפריש מרובא פריש. והא בנזיר שם דאיתיביה ר"ל לר' יוחנן ממתני' דקן סתומה כו' וא"ל קאמינא אנא אשה דלא ניידא כו'. וכ"ת ה"נ נייד אימור בשוקא אשכחה וקדיש התם הדרא לניחותא כו'. הרי דכיון דהדרה לניחותא הדר ה"ל קבוע כדמעיקרא. אלא דרש"י פירש שם (בד"ה א"ל) אשה דלא ניידא דכל כבודה בת מלך פנימה והואיל דקביעא כו'. ומשמע דדוקא באשה אמרינן הכי אבל באיש שדרכו להיות נייד תמיד לא אמרינן כלל ד"ז דהדר לניחותא. אך בתוס' ספ"ק דכתובות (דט"ו ע"א ד"ה דילמא) מבואר להדיא דלגבי שום אדם לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותיה ואף באיש אמרינן כן. ע"ש. ולכאורה היה י"ל לדברי הרמב"ן וה"ר עזריאל ודעימייהו דס"ל כפירש"י דדוקא באשה אמרינן דהדרא לניחותה ולא באיש. וס"ל ג"כ כדברי הרמב"ם והטוש"ע שפסקו כהתוספתא דידים דמצרים כבר שבו למקומן. וא"כ מיושב קושייתנו הנ"ל לפי דעתם דקבוע שנתערב ואינו ניכר הוי קבוע א"כ יאסרו כל הגרים עכשיו משום דאותן אומות האסורים בקהל ה"ל קבוע כנ"ל. והשתא לק"מ כיון דמצרים שבו למקומן. ומשום גר עמוני ומואבי ליכא חששא דהא קיי"ל עמוני ולא עמונית ומואבי ולא מואבית. ואין חשש רק באיש. והא באיש לא אמרינן דהדר לניחותיה ושפיר שרי מטעם דכל דפריש מרובא פריש. אלא דמ"מ קשה ליחוש לגר אדומי. דמצרי ואדומי נקבותיהן אסורות ג"כ ובאדום לא מצינו שחזרו למקומן. ותו דקשיא לר"ג בתוספתא שם דא"ל אף גר מצרי כיוצא בו. ולא אסיק אדעתיה דמצרים שבו למקומן. א"כ יאסרו כל הגרים משום דמצרי ואדומי ה"ל קבוע וכנ"ל. (אם לא נימא דס"ל כר"ש ביבמות (דע"ו ע"ב) דגם במצרי ואדומי נקבותיהן מותרות. ולגבי האנשים הא כל דפריש כו' כנ"ל). אך י"ל לפמ"ש לעיל דבגר עמוני ומואבי ספיקו שריא מה"ת כמו ספק ממזר וכנ"ל. וא"כ אף דה"ל קבוע מ"מ הוי ספיקא ושרי מה"ת, ולענין איסור דרבנן לא החמירו בקבוע שאינו ניכר אף לדברי הרמב"ן וסייעתו הנ"ל. (מיהו לפ"ז לדברי הראב"ד וסייעתו דלדידהו ספק גר מצרי ואדומי אסור מה"ת כמ"ש לעיל (אות ד'). ע"כ לומר דלא ס"ל הכא כדברי הרמב"ן הנ"ל דא"כ הדק"ל דמצרי ואדומי ה"ל קבוע וכנ"ל). אבל מדברי הפוסקים מוכח שלדעת האומרים דקבוע שאינו ניכר הוי קבוע ה"ה אף באיסור דרבנן ג"כ. ול"ל כנ"ל. וא"כ קשיא. ומיהו מהא דספ"ק דיבמות (דט"ז ע"ב) בהא דאמרינן נכרי שקידש בזה"ז חוששין לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא ופריך הגמרא והא כל דפריש מרובא פריש. אין להקשות מזה ע"ד הרמב"ן וסייעתו דקבוע שאינו ניכר הוי קבוע דלק"מ. מלבד די"ל כשיטת רש"י בנזיר הנ"ל דדוקא באשה אמרינן דהדרה לניחותה כנ"ל. והתם ביבמות באיש קיימינן (ולפ"ז לכאורה קשה לפירש"י שם ביבמות אהא דמשני התם בדוכתי דקביעי דהיינו משום דקבוע כמע"מ דמי. והא לשיטת רש"י גופיה באיש לא אמרינן דהדר לניחותיה כנ"ל. אך כעין זה הקשו עליו התוס' שם ופירשו בע"א, ודעת רש"י י"ל כעין סברת הרא"ש גבי קבוע דרבנן דאפילו פירש ממילא אסור כו'. והובא בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ו ע"ש). ובלאה"נ לק"מ דהתם כיון דנייד בשעת קידושין ואז י"ל דמרובא פריש שוב אין נ"מ אח"כ במה דהדר לניחותיה דאין לנו לדון שם כ"א על שעת הקידושין. וכמ"ש כה"ג סברא זו בתוס' כתובות דט"ו ע"א סד"ה דילמא. אך צ"ל