תורת חסד רה

חילופי גרסאות. וע"ש בפ"מ ובפירוש מהרא"פ כו' ואין להאריך יותר: ג אך לכאורה אכתי לא איפרק קושיין. דהקושיא במקומה לשיטת הרמב"ן (ספ"ט מהלכות ט"מ, ובכ"ד) דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא בכל האיסורים הוא רק מדרבנן. וכתב הרשב"א והר"ן דהרמב"ם למד זה מהא דדרשינן בממזר דממזר ספק יבא בקהל וסובר הרמב"ם דה"ה לכל האיסורים. א"כ אין מקום לדברינו הנ"ל במ"ש לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא דמ"מ מודים גבי גר עמוני דלא חיישינן למיעוטא משום דספיקן מותר מן התורה ובאיסור דרבנן סמכינן ארובא כנ"ל דהא בכל התורה כולה נמי כך הוא דספיקא שריא ואפ"ה חיישי ר"ע ור"מ למיעוטא. וא"כ מ"ש גר עמוני מכל האיסורים. אמנם י"ל דלק"מ. דמידי הוא טעמא אלא להרמב"ן שפסק דאיסור הספיקות מד"ס. וכבר כתבו המהרי"ט והפר"ח על קושיית הרשב"א והר"ן שהקשו ע"ד הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אם כן היאך מביאין אשם תלוי על ספק חלב. ותירצו דזהו גופא תליא בפלוגתא אי חתיכה אחת שנינו או חתיכה משתי חתיכות בעינן (בכריתות די"ז ע"ב). דלמ"ד דס"ל דמביאין אשם תלוי על חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן לדידיה מוכח דאיסור הספיקות מה"ת. אבל למ"ד חתיכה משתי חתיכות דוקא דאיתחזק איסורא (וכ"פ הרמב"ם) לדידיה ס"ל באמת דבחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ליכא איסור דאורייתא כלל. יעו"ש בדבריהם. וא"כ הא ר"מ בהדיא אמר בברייתא בכריתות (די"ח ע"א) דמביאין אשם תלוי על חתיכה אחת ולא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות. ור"ע נמי ס"ל כן כדמוכח במתני' דכריתות (דכ"ב ע"א וסע"ב ור"ד כ"ג. ע"ש). וכ"כ בהדיא התוס' בסוכה (ד"ו ע"ב ד"ה ור"ש) ובסנהדרין (ד"ד ע"א ד"ה כולהו) דר"ע ס"ל דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. ע"ש. (מיהו בתוספות נדה דט"ו ע"א ד"ה לא שהתה, כתבו עוד תירוץ אחר יעו"ש). והשתא שפיר י"ל אליבא דר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא דלא חיישי ליה רק בכל איסורים שהספק שלהם אסור מן התורה לדידהו גופייהו (דר"ע ור"מ הם עצמם הסוברים דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה כיון דלא בעו חתיכה אחת משתי חתיכות וכנ"ל). משא"כ בספק ממזר או ספק גר עמוני וכה"ג שהספק מותר מה"ת מודו ר"ע ור"מ דלא חיישינן למיעוטא כיון דאיסור דרבנן הוא וכנ"ל: ד ומעתה נבוא לבאר בסתירת דברי התוספתא והירושלמי בתשובת ר"ע למנימין גר המצרי דהנה בקידושין (דע"ג) הנ"ל. בהא דאמרינן חמשה קהלי כתיבי כו'. פירש"י ותוס' התם דקהל דכתיב גבי פצוע דכא לא חשיב דלאו בפסולי יוחסין קמישתעי. (והתוספות כתבו עוד דלא שייך ביה קהל). אמנם בחי' הריטב"א שם כתב בשם הראב"ד דקהל דכתיב גבי פצוע דכא חשיב בהני חמשה קהלי אבל קהל דכתיב במצרי ואדומי לא חשיב דההוא בהיתרא כתיב יבא להם בקהל ה'. וכן הסכים הריטב"א ג"כ. ולפ"ז לשיטת הראב"ד נשמע ג"כ דספק פצוע דכא מותר מה"ת. וכמו דדרשינן ממזר ודאי ולא ספק כו'. וכמו שביארנו לעיל דהך קהל מיותר דדרשינן מיניה ודאי ולא ספק לא על ממזר בלחודיה קאי רק דהדרשא קאי לפרש כל הנך חמשה קהלי דלא אסרה תורה אלא הודאין והתירה הספיקות. ובזה א"ש פסק הרמב"ם והטוש"ע שפסקו דפצ"ד מותר לישא אחת מהספיקות וכמ"ש הב"ש (סי' ה' ס"ק ב') דבפצ"ד נמי שרי מדרשא דבקהל ודאי לא יבא ובקהל ספק יבא (רק שהב"ש הקשה דליתסר מדרבנן כמו ספק ממזר. וכבר תירצו האחרונים דלא עשו מעלה אלא בפסולי יוחסין ולא בפסול הגוף. או דכיון דלאו בר אולודי הוא ל"ש למיגזר). וממילא נמי י"ל דספק פצ"ד מותר מן התורה וכמו בממזר דממזר ספק יבא משום דמקיש ממזר לקהל וכמ"ש הת"י הנ"ל. אבל לפירש"י והתוס' דקהל דכתיב גבי פצ"ד אינו מהני חמשה קהלי. א"כ לא קאי עליה הדרשא להתיר הספיקות משום דהך קהל המיותר קאי לפרש רק הני חמשה קהלי וכדמשמע בסוגיא. וא"כ לדידהו י"ל דספק פצוע דכא אסור מה"ת. (ולפ"ז מוכח מהרמב"ם והטוש"ע כפירוש הראב"ד). אך לענין ספק גר מצרי ואדומי אם מותר בקהל. הוא איפכא ותליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל. דלפירש"י ותוס' דקהל דכתיב במצרי ואדומי הוא מהני חמשה קהלי ממילא ספיקו מותר ג"כ דקאי עליו ג"כ הדרשא דקהל ודאי כו'. (והתוספות דיבמות דע"ח הנ"ל שכתבו דספק קהל מותר גבי גר מצרי. התוספות לשיטתם בזה וכמבואר). אבל לפ"ד הראב"ד (ולפמ"ש לעיל שכ"ד הרמב"ם והטוש"ע ג"כ) י"ל דספק גר מצרי אסור מה"ת. כיון דהך קהל דכתיב במצרי ואדומי אינו מהחמשה קהלי וא"כ לא קאי עליו הדרשא דהיתר הספיקות. ואין להקשות ע"ז דא"כ הדק"ל לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא א"כ אחר שנתערבו כולם מבלבול סנחריב כו' יאסרו כל הגרים כקושיית הירושלמי הנ"ל. דיישבנו זה לעיל משום דמדאורייתא ספק גר עמוני שרי ולגבי האיסור דרבנן כ"ע מודו דסמכינן ארובא דכל דפריש מרובא פריש כו'. אבל השתא לפמ"ש דספק גר מצרי אסור מה"ת לפ"ד הראב"ד ושכ"ד הרמב"ם והטוש"ע כנ"ל. א"כ עדיין יאסרו כל הגרים מחשש מצרי ואדומי דספיקן אסור מה"ת ואמאי לא חיישי ר"ע ור"מ הכא למיעוטא. אמנם לק"מ דהא ביארנו לעיל (אות ב') דבאיסורי עשה נמי מודו ר"ע ור"מ דלא חיישינן למיעוטא וכנ"ל. והשתא שפיר מותרים כל הגרים לבא בקהל וליכא שום חששא בזה. דלענין חשש גר עמוני הא ספק גר עמוני שרי מה"ת ולענין האיסור דרבנן סמכינן ארובא. ולענין חשש גר מצרי דספיקו אסור מה"ת הא הוי רק איסור עשה ובזה לא חיישי למיעוטא כלל וסמכינן ארובא לענין איסור תורה ג"כ. ולק"מ. אך י"ל דזה תליא בפלוגתא דתנאי אליבא דר"ע. דר"ע ס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ותנא דמתני' דיבמות (דמ"ט ע"א) ס"ל אליבא דר"ע דדוקא בלאוין דשאר אין קידושין תופסין. וע' תוספות סנהדרין (דנ"ג ע"ב ד"ה לדבריו) ור' סימאי אליבא דר"ע ס"ל דאין קידושין תופסין בח"ל אפילו לאו דשאר רק באלמנה לכ"ג מודה כו'. ור' ישבב אליבא דר"ע ס"ל דכל שאין לו ביאה בישראל כו' ואף באלמנה לכ"ג. ומבואר בגמ' דקידושין (דס"ח ע"א) ובכתובות (ריש דף ל') דאי ר' ישבב לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי מ"מ מודה ר"ע בחייבי עשה מצרי ואדומי דקידושין תופסין. (וכש"כ לר' סימאי דמודה ר"ע בחייבי עשה). אבל אי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר אפי' בחייבי עשה סבר ר"ע דאין קידושין תופסין (ורק בבעולה לכ"ג מודה דה"ל עשה שאש"ב כו'). והשתא למ"ד דבגר מצרי ואדומי אין ק"ת אליבא דר"ע. א"כ הדק"ל דיאסרו כל הגרים דניחוש למיעוטא דגר מצרי כיון דספק מצרי אסור מה"ת וכנ"ל. ואף דבאיסורי עשה לא חייש ר"ע למיעוטא מ"מ הכא בגר מצרי שנושא ישראלית עובר ג"כ בל"ת אח"כ על כל ביאה וביאה. כיון דאין קידושין תופסין כלל לדידיה והוי כמו פנוי הבא על הפנויה דחייב מלקות מל"ת דלא יהיה קדש כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהלכות אישות ה"ד) ואפילו במיוחדת לאיש אחד. (ודלא כהראב"ד שם. והה"מ שם הוכיח כהרמב"ם בזה מהא דאמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז כו'. ע"ש). ואף דהא דהוו כל ביאותיו ביאות זנות הוא הכל מכח איסורו לבא בקהל שהוא רק