תורת חסד רד

לפנינו שהרוב ביד ישראל או שידוע לפנינו שהרוב ביד נכרים. וע"כ דזה הוי בגדר רובא דליתיה קמן). וכמפורש שם בירושלמי בהדיא אח"כ ר"ז שלח שאל כו' מה אתון משערין בהון רוב מן הנכרים או רובן מישראל א"ל לית אנן יכלין משערין בהון כו'. והשתא מדפריך הירושלמי עלה מגר שבא להתגיור כו'. מוכח דגם שם חשיב זה רובא דליתיה קמן. וא"כ הדק"ל לר"ע ולר"מ יאסרו כל הגרים כו' והיאך הותרו הם עצמם לבא בקהל לשיטתם כנ"ל. וגם מהירושלמי דדמאי הנ"ל מוכח דל"ל בזה כדאמר הגמ' בחולין (די"ב רע"א) לר"מ דחייש למיעוטא דמ"מ היכא דלא אפשר מודה דלא חיישינן למיעוטא. דהכא ל"ל כן. דנהי דלפירש"י שם בחולין (די"א ע"ב ד"ה היכא) דהא דמודה ר"מ היכא דלא אפשר היינו היכא שא"א לעמוד על הבירור בזה. ולא חייש ר"מ למיעוטא רק דומיא דקטן וקטנה שלכשיגדלו יתברר הדבר כו'. לפ"ז לכאורה היה י"ל הכא דמה"ט לא חייש ר"מ למיעוטא גבי גרים כיון שכאן א"א להתברר עוד אחר שכבר בלבל סנחריב כו'. ומ"מ קשה לר"ע דחייש שמא במקום סייף נקב הוה (במכות שם) אע"ג דא"א לעמוד על הבירור בזה. וכן בהא דס"ל בבכורות דחלב אינו פוטר מן הבכורה היינו בכל אופן אף בשא"א להתברר עוד. וא"כ אמאי לא חייש הכא למיעוטא ג"כ. אלא דלר"מ ג"כ לא ניחא כלל למימר כנ"ל. דמדברי התוס' בחולין ובמכות מוכח דהא דמודה ר"מ היכא דלא אפשר היינו היכא דאם נחוש למיעוטא א"א כלל להתקיים דין הכתוב בתורה בהדיא. וזה מוכרח. דבכ"ד מצינו דר"מ חייש למיעוטא אפילו במקום שא"א לעמוד על הבירור וכוונת רש"י נמי צ"ל ע"ד שכתבו תוס'. ע"ש. (ור"ע לא חייש למיעוטא טפי מר"מ. רק דברוצח ס"ל לר"מ דמיקרי לא אפשר דדוחק להעמיד הפסוק כגון שהיה קרום של מוח מגולה והיה שלם ובא זה ונקבו כו'. ור"ע חשיב ליה אפשר ולאוקמי קרא בהכי. וכאן ל"ל כלל כן. וגם אם נימא כפשטו דלא אפשר היינו היכא שא"א בע"א. מ"מ כאן אין זה בגדר לא אפשר. דהא קיי"ל בקידושין (דע"ג ע"א) דקהל גרים לא איקרי קהל ומותרים לישא פסולות. וגם הא אפשר להם לישא משוחררות. ותו דבאיסור זה דגר עמוני שאסור לבא בקהל גם האשה מוזהרת שלא תינשא לו. (וע' יבמות דפ"ד ע"ב). וא"כ הא הישראלית אפשר לה שלא תינשא לגר ולמה נתיר לה משום דהוא לא אפשר ליה כו'. (וכדמוכח בירושלמי שם דזה לא מיקרי לא אפשר דאל"כ לא פריך מידי מגרים אהך דדמאי כנ"ל). ומיהו אין להקשות כמו כן לר' יהושע שהוא התיר ליהודה גר עמוני במשנה דידים. ולחד סברא בתוס' בכורות (ד"כ ע"ב) חייש ר' יהושע למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיה כו'. ע"ש. הא לק"מ. דהכא ליכא חזקה כלל בהדי המיעוט דאפילו למ"ד דיש בנכרי איסור חיתון ונישואין מדאורייתא קודם שנתגייר כו'. מ"מ לא שייך לומר בזה אוקמיה אחזקתיה שהיה מקודם שנתגייר. דלא שייך חזקה אלא בדבר שי"ל שלא נשתנה הדבר מכמו שהיה בתחלה. אבל גר הרי כבר יצא מחזקתו הראשונה בודאי (ול"ש לומר בזה מחזיקין מאיסור לאיסור דמילתא אחריתי היא שאינו שייך כלל לאיסור הראשון). והא דאמרו בירושלמי אלא מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו הכוונה שלא יקבלוהו לבא בקהל. אבל פשיטא דמקבלין להתגייר מכל האומות כמ"ש הרמב"ם פי"ב מהא"ב הל' י"ז. (ובזה ניחא לדברי הנו"ב (מ"ת חאה"ע סי' מ"ב) שתירץ דברי הרמב"ם דס"ל דבני קטורה חייבין במילה ולא מהני לענין זה בלבול דסנחריב. משום דבב"נ לא אזלינן בתר רובא רק אחר שנתגייר אזלינן ביה בתר רובא. והרבה י"ל בזה ואכמ"ל). ובזה ניחא ג"כ לדברי התוס' בחולין (ד"ה ע"ב ד"ה ר"ג) דלפירושם שם דר"ג סתם ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא לענין שחיטת כותים. וגבי יהודה גר עמוני הודה ר"ג לר"י דסמכינן ארובא. דג"כ י"ל כנ"ל: ונראה לומר ביישוב הקושיות הנ"ל. משום דעיקר ההיתר שאמרו גבי יהודה גר עמוני משום דכל דפריש מרובא פריש כדאיתא בגמרא דברכות הנ"ל. היינו רק משום דצריך להתירו לגמרי אף מאיסור דרבנן אבל משום ההיתר דאיסור דאורייתא הכא לא בעינן רובא כלל, דספיקו נמי שרי מה"ת כמו ספק ממזר דמותר מה"ת דהא דדרשינן בקידושין (דע"ג.) חמשה קהלי כתיבי (היינו ממזר ועמוני ומואבי ומצרי ואדומי, כן פירש"י ותוס' שם) ואמרינן התם וחד למישרי שתוקי בישראל. (וכתב בת"י שם דמקיש ממזר לקהל וכמו דממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק). אין דרשא זו מיוחדת רק לספק ממזר בלבד אלא דהך קהל מיותר הוא מפרש לכולהו הנך קהלי דספיקות שריין. ואין שום טעם וסברא כלל לדרוש זה לענין ממזר טפי מלכולהו אינך. (ומצאתי שכ"כ בספר שעה"מ ספט"ו מהא"ב). וכמ"ש התוס' ביבמות ר"ד ע"ח) דגר מצרי מותר בקהל ספק. וממילא דה"ה להיפך דספק מצרי ג"כ מותר. רק דמדרבנן עשו מעלה ביוחסין לאסור ספק ממזר. כדאיתא בקידושין שם וה"ה לספק עמוני ומואבי ומצרי. ומעתה מיושב קושייתנו הנ"ל. דכיון דמדאורייתא מותרים כל הגרים אחר שבילבל סנחריב כל האומות וספק עמוני אסור רק מדרבנן. ולענין להתירו מאיסור דרבנן שפיר מהני לן טעמא דכל דפריש מרובא פריש. דאף לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא מ"מ באיסור דרבנן לא חיישי למיעוטא. דהא ביבמות (דקי"ט ע"א) ס"ל לר"נ דלא חייש ר"מ למיעוטא רק באיסור כרת ולא באיסור לאו. וא"ל רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. מבואר מזה דבאיסור דרבנן לכ"ע לא חייש ר"מ למיעוטא. וממילא י"ל דאף שהאיסור בעצמו מדאורייתא רק דספיקו איסור מדרבנן גם כן לא חיישי למיעוטא (ובסמוך יבואר בזה לדברי הרמב"ם). ואף באיסור עשה י"ל דר"ע ור"מ לא חיישי למיעוטא. דלא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אלא בלאוין שחייבין עליהם מלקות כמ"ש המגיה במל"מ ספ"א מהלכות יו"ט. וכ"כ בספר נו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ע"ח) דבאיסור עשה לא חייש ר"מ למיעוטא. וביותר י"ל כן לפמ"ש התוספות בחולין (די"ב ע"א) ובכ"ד דהא דחייש ר"מ למיעוטא הוא רק מדרבנן. וכבר כתבו התוס' במנחות (דס"ח סע"א) דאין סברא לגזור להחמיר בעשה כמו בלאו ע"ש. ולפ"ז לענין גר מצרי ואדומי דהוי איסור עשה בלא"ה ניחא לר"ע ור"מ דלא חיישי כלל למיעוטא בזה. ולענין גר עמוני דהוי בלאו מ"מ כיון דהכא מדאוריי' ספיקא שריא כנ"ל ולענין איסורא דרבנן לא חיישי למיעוטא וכנ"ל (ולקמן בסימן שאחר זה יבואר עוד בראיות דר"ע ור"מ לא חיישי למיעוטא באיסור עשה ולא באיסור דרבנן). והך דירושלמי דדמאי הנ"ל שהקשו לר"א דחייש למיעוטא אלא מעתה גר כו'. היינו דר"א קאי התם אמתני' דהתם אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבלה והתמרים כו'. וידוע דלשיטת רש"י ותוספות וכמה פוסקים קיי"ל דתרומת פירות דרבנן. וא"כ למאי דסבר בטעמא דר"א דחייש בזה למיעוטא היינו דאפילו באיסור דרבנן חייש למיעוטא. ומש"ה פריך עליו שפיר דא"כ בגרים ניחוש ג"כ למיעוטא דגר עמוני וכמבואר. ומסיק דר"א לא חש כלל למיעוטא רק דסבר רוב א"י נתונה כו'. אבל לר"ע ור"מ לק"מ מגרים וכמו שביארנו. (ולשיטת הרמב"ם דס"ל דתרומת פירות דאורייתא. אין להקשות עליה מהך ירושלמי. דלחד פירוש שם בירושלמי בלא"ה הוי רק מדרבנן ויש שם