תורת חסד ר

דהוי מתקנת נביאים כדאורייתא דמי). וי"ל דהתוס' במגילה שם רצו לתרץ בהא דלרבנן דלר"י קטן אינו יכול להוציא בקריאת המגילה אף לנשים דנשים אף דחייבות ג"כ בקריאת המגילה מ"מ חיובא דידהו רק מדרבנן כמ"ש בתוס' במגילה (ד"ד ע"א) והוכרחו לומר משום דלא אתי חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן. (וע' בתשו' צ"צ סי' כ"ח ג"כ מבואר דפשיטא ליה דד"ק הוו כדאורייתא ממש). ומיהו ראיתי בר"ן בפ"ב דתענית שכ' ע"ד הרז"ה דס"ל דימי הפורים ד"ק הם וא"צ חיזוק ומותר להתענות ביום שלפניו, והר"ן כתב ע"ז דד"ק לא הוי אלא מה שנאמר עפ"י נביא ומגילת אסתר לאו עפ"י נביא נאמרה וכתב ראיה מירושלמי וחזר ודחה זה. ובספ"ק דר"ה כתב הר"ן גופיה כד' הרז"ה הנ"ל. ע"ש. (ובתוס' ברכות דמ"ז ע"ב וש"ד שכ' דאבילות יום ראשון דאורייתא מקרא דואחריתה כו'. י"ל דש"ה דלא כ' בקרא דרך ציווי רק ממילא שמענו זה. וברא"ש שם כ' דאבילות יום ראשון דרבנן. וכ"כ בספ"ב דברכות ובריש כתובות כ' שזה רמז בעלמא. וע"ש מ"ש בשם הרמ"ה סמך לשמחת חתן מביום חתונתו כו'. וע' במ"ק ד"ז ע"ב): ז והנה בט"א שם כתב דאין להביא ראיה דספק ד"ק לחומרא מהתוספתא שהובא בתוס' לעיל (ד"ד ע"א) דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ואי ספיקא לקולא הכא א"כ אמאי לא יוציא הטומטום אף לאיש גמור מספיקא דשמא הוא זכר ג"כ. ודחה זה שם דהא אפי' נימא דבקריאת המגילה ספיקא לחומרא מ"מ קשה אמאי טומטום אינו מוציא את מינו הא ה"ל ס"ס דשמא שניהם זכרים ושמא שניהם נקבות וכל ס"ס לקולא, אלא צ"ל משום שיש כאן שני קולי דסתרי אהדדי דאם טומטום אחר בא להוציא את זה ונימא ג"כ דמוציא אותו מס"ס וסתרי אהדדי. ולפ"ז י"ל ג"כ דספק בד"ק לקולא ואפ"ה טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ג"כ מה"ט שיש כאן תרי קולי דסתרי אהדדי לענין אם אשה יכולה להוציא את זה הטומטום מחמת ספק דילמא הטומטום ג"כ אשה וה"ל תרי קולי דסתרי אהדדי ובכה"ג אזלינן לחומרא אף בדרבנן. עכ"ד הט"א. ואין דבריו מוכרחים דמה שהקשה בהא דטומטום אינו מוציא את מינו אמאי לא מקילינן משום ס"ס. לא ראה דברי הרא"ם בביאוריו לסמ"ג בהל' מגילה שתירץ ע"ז משום דס"ס בתרי גופי לא אמרינן והובא בפר"ח ביו"ד בדיני ס"ס. וסברת הט"א דלא מהני כאן ס"ס משום שיש כאן תרי קולי דסתרי אהדדי. (וכ"כ ג"כ בר"ה דכ"ט ע"א). זה אינו דכאן יש לדון בס"ס על שני המעשים ביחד ג"כ. ולא דמי לההיא דנדה כלל. (וכמו שהשיג עליו בתשו' רע"א סי' ו'). ובעיקר, ראייתו מהך דטומטום. הנה מהא דטומטום אינו מוציא את האיש מזה ודאי אין ראיה דספק ד"ק לחומרא, דאפי' נימא דספק ד"ק הוי כדין ספיקא דרבנן דלקולא. מ"מ ש"ה דאיכא חזקת חיוב וכבר כתבו הפר"ח וכמה אחרונים דחזקת חיוב לענין מצוה הוי כמו חזקת איסור דבכה"ג אף בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא. וי"ל שד"ז דטומטום אינו מוציא את האיש זהו בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי. וזה תליא בשני התירוצים שבתוס' פסחים (ד"ט ע"א ד"ה כדי). ובתוס' נדה (דט"ו ע"ב ד"ה בהמתו). אי אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי בדרבנן. ואף לפמ"ש בתשו' נו"ב (מ"ק חיו"ד סי' ס"ה) ובצל"ח בפ"ג דברכות לחלק בזה בין איסור דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא ובין שאין לו עיקר בדאורייתא. מ"מ י"ל כאן דספק בד"ק עכ"פ חשיב כמו איסור דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא ומחמירין במקום חזקת חיוב אבל היכא דליכא חזקת חיוב י"ל דספק ד"ק לקולא. אבל מהא דתניא דטומטום אינו מוציא את מינו ג"כ. מזה שפיר יש להוכיח דספק ד"ק לחומרא. דנהי דאין להקל כאן מטעם ס"ס משום דס"ס בתרי גופי לא אמרינן כמ"ש הרא"ם הנ"ל. מ"מ ה"ל להקל כאן מטעם ספק דרבנן לחוד. דהא כאן על הספק שאנו דנים ליכא חזקת חיוב עכ"פ. דאם הטומטום השומע הוא אשה הרי יי"ח בקריאת טומטום חבירו אף שהוא ג"כ אשה. וכאן הספק רק שמא הקורא אשה והשומע איש. ואיש הוא בר חיובא יותר מהאשה. וכיון דזהו גופה ספק אם השומע איש או אשה ממילא אין כאן חזקת חיוב נגד ספק זה וש"מ דספק ד"ק לחומרא. ואף לפי הבנתו של הט"א דכאן לא מהני ס"ס משום תרי קולי דסתרי אהדדי כנ"ל. מ"מ לפמ"ש במ"א דאף דס"ס לא מהני באיסור דאורייתא היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי וכן בספיקא דרבנן לא שרינן בתרי קולי דסתרי אהדדי. מ"מ כשיש ס"ס באיסור דרבנן אף היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי שרינן שפיר בכה"ג. לפ"ז ג"כ יהיה מוכח מהא דטומטום אינו מוציא את מינו ולא מהני ס"ס בכה"ג וש"מ דספק ד"ק לחומרא כמו ספק איסור דאורייתא וכמבואר: ח אך ראיתי לבעל נו"ב (במ"ת בחיו"ד סי' קמ"ו) שדן שם לענין ספק חרם דמבואר בדברי הרמב"ן דמה שב"ד יכולין לגזור בחרם זהו מדברי קבלה מהנביאים, וכ' שם הנו"ב דמ"מ ספיקו לקולא והביא ראיה מתשובת הרמב"ן סי' רס"ג שכ' שדיני המנודה אינם ד"ת כו' ולפיכך כולהו בעיות דסלקי בתיקו לענין מנודה בפ' ואלו מגלחין פסקינן לקולא וכמ"ש הרמב"ם שם ואילו היה דינו ד"ת הי' לחומרא ככל ספיקא דאורייתא כו'. ומזה מבואר דמה שהוא מד"ק ספיקו לקולא. עכ"ד הנו"ב. ואף שלכאורה יש לדחות ראייתו די"ל דעיקר החרם של ב"ד זהו מד"ק אבל כל דיני המנודה בפרט מה שהצריכוהו לנהוג בעצמו ומה שאסרו לו חכמים זהו מדרבנן ממש ואין לזה שום שורש מד"ק. והבעיות שבפ' ואלו מגלחין מנודה מהו בקריעה מהו בכפיית המטה מהו בתשמיש כו' בכל זה הוי ספיקו לקולא דהוי ספיקא דרבנן ממש לענין דברים אלו. ולא הוי מד"ק רק עיקר ענין חרם ב"ד כנ"ל. מיהו מלשון הרמב"ן בתשובה שם משמע כהנו"ב. אלא די"ל דהרמב"ן לטעמיה דבמגילה נמי ס"ל כשיטת הגאונים דבעיירות המסופקות א"צ לקרות בט"ו משום דהוי ספק של דבריהם. ומוכח דס"ל דספק ד"ק להקל. (וכ"כ בהדיא בחי' הרשב"א במגילה בשם הרמב"ן). משא"כ לדברי הרמב"ם ודעימיה דס"ל דצריכין לקרות מדינא בט"ו ג"כ י"ל דס"ל דספק ד"ק לחומרא. אמנם י"ל דאף אם נימא דספק ד"ק לחומרא מ"מ א"ש הכא דברי הגאונים וסברתם נכונה דעיירות המסופקות א"צ לקרות בט"ו משום דהוי ספק של דבריהם לפמ"ש לעיל מהירושלמי דשקלים ודמגילה דבכרכים המוק"ח מיב"נ ג"כ יי"ח בדיעבד בקריאת י"ד. רק בעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ דצריכים לקרות בט"ו אחר שכבר קראו בי"ד היינו מטעם דלגבי דידהו חשיב זה כמו לכתחלה ולא כדיעבד אם נפטור אותם תמיד מלקרות בט"ו כנ"ל. זהו ודאי רק מדרבנן להחמיר בזה מדין לכתחלה אבל עצם החיוב של קריאת המגילה שמד"ק כבר נפטרו בדיעבד ממ"נ אחר שקראו בי"ד. וממילא לענין קריאת ט"ו הוי ספיקא דרבנן ולקולא. וא"ש: ט ועתה נבאר בטעמם של הגאונים דבעיירות המסופקות א"צ לקרות רק בי"ד מטעם דהולכין אחר רוב עיירות ורוב עיירות אין מוק"ח מיב"נ. והקשו עליהם דהא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וזה תליא בדין קבוע שאינו ניכר לעצמו אם חשיב קבוע מדאורייתא וכמו בעשר חנויות מוכרות בשר ונמצא אח"כ שבהמה א' היתה טריפה ולא נודע באיזו חנות היה ולא נתברר מקום האיסור