תורת חסד קצט

דטבריא עצמה לא חשיבא מוק"ח בודאי יש לגזור מסברא אטו הסמוכים לה כנ"ל. והשתא א"ש ומיושבים כל הקושיות. דמתחלה דמשני הגמרא דרבי בר ארביסר הוה ובחמיסר נטע ופריך והא רבי בטבריא הוה וטבריא מוק"ח מיב"נ. תו לא מצי לשנויי דרבי פשיטא ליה דטבריא לא חשיבא מוק"ח. וכן לא מצי לשנויי דרבי מספקא ליה אי טבריא חשיבא מוק"ח או לא ומספיקא אין קורין רק בי"ד לדברי הגאונים הנ"ל. דהא אכתי תיקשי דמ"מ הא טבריא נידונית ככרך מחמת דסמוכה לחמתן ומדינא אסור לעשות מלאכה בט"ו. אלא הדר ביה הגמרא ומשני דרבי בארביסר נטע וע"ז פריך ומי פשיטא ליה לרבי דטבריא בעצמה מוק"ח מיב"נ והא חזקיה קרי בי"ד ובט"ו דמספקא ליה כו'. (וזה ל"ל דחזקיה גזר בטבריא אטו הסמוכים לה ורבי לא גזר דא"כ תיקשי דחזקיה לא מצי לחלוק על רבי כנ"ל). ומשני לרבי פשיטא ליה כו' כנ"ל. וא"ש: ה ועוד יש ליישב בפשיטות קושיית הט"א הנ"ל. ובזה יתיישב ג"כ קושיית המל"מ מדברי הר"ן בפסחים גבי הסיבה דד' כוסות כנ"ל. (מלבד מ"ש לעיל בזה) וגם ליישב קושיית המהרש"ל ע"ד הרמב"ם דבעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ קורין בי"ד ובט"ו ולא יברך כ"א בי"ד. והקשה המהרש"ל דלמה לא יברכו ג"כ בט"ו כמו שמברכין בספיקא דיומא לענין יו"ט. והובא בט"ז ובמג"א. ותירצו ע"ז תירוצים שונים. ע"ש בדבריהם. וי"ל לפי מה דאיתא בירושלמי בפ"ק דשקלים ובפ"ק דמגילה א"ר חלבו אר"ה בשם ר"ח רבה הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה, (דאפי' כרכים שקורין בט"ו מ"מ יוצאין ג"כ בקריאת י"ד), אר"י לר' אחא לא מסתברא אלא לשעבר אבל להבא לא. (היינו דהא דאר"ח דיוצאין בקריאת י"ד הוא רק בדיעבד דבכרכים נמי אם קראו בי"ד בדיעבד יצאו אבל לכתחלה הם צריכין לקרות בט"ו דוקא). והתני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה שני ימים, והיינו בעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ דקורין בי"ד ובט"ו ולמה לא נימא דיוצאין בקריאת י"ד בדיעבד וא"צ לקרותה עוד בט"ו). א"ל אף אנא סבר כן אר"מ ויאות אילו משקרא בי"ד חוזר וקורא בט"ו שמא אין שומעין לו אם אתה אומר כן נמצאת עוקר זמן כרכים בידך. (כיון דאף משקרא בי"ד אם רוצה לחזור ולקרות בט"ו אין מוחין בידו ממילא לענין עיירות המסופקות צריכים לקרות ג"כ בט"ו דחשיב זה כמו לכתחלה ולא כדיעבד, דאם נימא לקבוע ההלכה דיקראו בי"ד ולא בט"ו כלל עוקרים לכתחלה זמן כרכים בידים. וע' בתשו' הרא"ש ס"ס כ"ג שכ' שם דכל שרגילין בכך אין זה נקרא דיעבד אלא לכתחלה. וכש"כ הכא אם נפסוק להם דא"צ לקרות רק בי"ד דחשיב לכתחלה). ולפ"ז לכאורה מבואר מהך ירושלמי כדברי הרמב"ם ולא כדברי הגאונים דעיירות המסופקות צריכין לקרות מדינא בי"ד ובט"ו. ולדברי הגאונים צ"ל הכא בפי' הירושלמי דעיירות המסופקות שקורין ג"כ בט"ו הוא רק במדת חסידות כמ"ש בר"ן הנ"ל רק דבמקומות שנהגו כן לקרות ב' ימים אין להם לשנות מנהגם. ואף דבממ"נ יצא בדיעבד בקריאת י"ד מ"מ יש מקום למנהגם (ולא הוי מנהג בטעות) מחמת די"ל דמחמירין בזה כמו לכתחלה ומ"מ אין זה חיוב מדינא רק ממד"ח כו'. ועכ"פ לפי המבואר בירושלמי דבכרכים יוצאין ג"כ בדיעבד בקריאת י"ד. (וע' בירושלמי במגילה פ"ק ה"ג ובפ"ב ה"ג). בזה מיושב קושיית המהרש"ל לד' הרמב"ם דאין לברך בט"ו מטעם דבדיעבד בממ"נ כבר יצאו י"ח קריאת המגילה בי"ד רק דמ"מ אין לפוטרם תמיד לכתחילה מקריאת ט"ו כנ"ל. ולא דמי לספיקא דיו"ט שני שהוא חיוב גמור. וגם מיושב בפשיטות קושיית המל"מ מדברי הר"ן דפסחים הנ"ל דכולהו כוסות צריכי הסיבה דבספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי צריך להחמיר בשניהם כנ"ל, והכא שאני דאין זה בגדר תרי קולי דסתרי אהדדי כלל, מאחר דבממ"נ יצא בקריאת י"ד ואין כאן שום חיוב מדינא אח"כ לקרות בט"ו רק ממד"ח כנ"ל. ומעתה י"ל ג"כ קושיית הט"א מגמרא דפ"ק דמגילה הנ"ל. דהגמרא לא מצי לשנויי דרבי נמי מספקא ליה אי טבריא חשובה מוק"ח ומספיקא א"צ לקרות רק בי"ד ומש"ה שרי נמי בעשיית מלאכה בט"ו. דזה אינו. דלענין קריאת המגילה שייך לומר דבדיעבד כבר יצא בקריאת י"ד. אבל לענין איסור מלאכה בט"ו זהו הוי איסור לכתחלה. (ול"ש לומר שיצא בדיעבד במה שלא עשה מלאכה בי"ד). וא"כ יש, לדון דין ספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי דצריך להחמיר בשניהם מדינא ופריך שפיר: ו ואמנם בעיקר הך סברא שכתב הר"ן בדברי הגאונים דעיירות המסופקות א"צ לקרות בט"ו משום דהוי ספק של דבריהם דקריאת המגילה מדרבנן. יש לדון בזה דמצות קריאת המגילה וכן שאר מצות הנוהגות בפורים הכל הוא מדברי קבלה דמגילת אסתר ברוה"ק נאמרה וי"ל דדברי קבלה ספיקן לחומרא כשל תורה. וכבר העיר בזה הט"א שם. (וכדאמר בגמרא בר"ה די"ט ע"א דד"ק כד"ת דמי וא"צ חיזוק. (וע' ברמב"ם פ"ג מהל' נדרים ה"ט). ובש"ע או"ח סי' תרצ"ו ס"ז פסק דאונן מותר בבשר ויין בפורים דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים דאורייתא דשמחת פורים ד"ק נינהו שהם כד"ת. וכן מבואר מדברי הה"מ פ"ג מהל' מגילה הלכה ו' דמצות שמד"ק הוי ד"ת ממש ולא מד"ס אם לא היכא שהביאו הפסוק מד"ק רק לסמך ולדמיון. ע"ש. מיהו הכ"מ חולק שם בזה. וע' ברכות דמ"ח ע"ב ר' יונתן אומר א"צ הה"א כו'. מוכח דאין חילוק בין ד"ק לד"ת. ובגיטין דל"ו ע"א חשיב ליה הגמרא מדאורייתא. וכן בכתובות דנ"ב ע"ב. וכן בדוכתי טובא בגמרא קרי לד"ק ד"ת). ויותר מזה מצינו בהא דבברכות (ד"ח סע"א) ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא כו' בעי ר"פ בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו. וכתב שם ברבינו יונה דה"ל תיקו דאורייתא ולחומרא וכ"פ שם בטוש"ע. אף דקריאת התורה אינה אלא מתקנת נביאים כדאיתא בב"ק (דפ"ב ע"א). ואיסור זה לצאת בשעת קריאה אינו מפורש בד"ק רק דרך אסמכתא. ומ"מ ספיקו לחומרא. (וע"ש בד"ח על הרא"ש מ"ש בזה). וכש"כ במה שמפורש בד"ק די"ל דספיקו לחומרא. וכ"כ הב"י באו"ח בסי' תקנ"ד בחד תירוצא לענין הבעיא דלא איפשיטא ביומא (דע"ז ע"ב) רב אצל תלמיד מאי וקיי"ל לחומרא אף לענין ט"ב ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא משום דתקנת נביאים היא חמיר כד"ת וספיקו לחומרא (וע"ש בב"י בסי' הנ"ל מ"ש בשם הגמי"י שהר"ת התיר לאשה יולדת לאכול בצו"ג כו' דנקיט שם בפשיטות ג"כ דד"ק כד"ת). וכן משמע ג"כ מדברי הרמ"מ שבתשו' ב"י והובא במג"א (סי' רפ"ב ס"ק ו') לענין קה"ת בשבת דקטן אינו יכול להיות מקרא עד שיביא שתי שערות וטעמא דד"ק ותקנת נביאים עדיפא מחיוב דרבנן וכמ"ש בפמ"ג שם. מיהו ל"מ כן בתוס' ברכות (דט"ו סע"א) ובמגילה (די"ט ע"ב) דמבואר מדבריהם דקטן שהגיע לחינוך שחיובו מדרבנן יש לו להוציא אחרים בקריאת המגילה דהחיוב מדרבנן. והוצרכו לומר לרבנן דר"י דקטן אינו מוציא במגילה דטעמייהו משום דלא אתי חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן. ומבואר דלענין זה לא הוי ד"ק כד"ת. (ואולי י"ל דהתוס' שם רצו לתרץ בחדא מחתא מה שהקשו מסוכה דקטן אינו מוציא בקריאת הלל. מיהו בברכות שם לא הזכירו מהך דסוכה וע' ברש"י בתענית (דכ"ח ע"ב ד"ה מנהג) דהלל דחנוכה