תורת חסד יט

אחרונים שם הסכימו דבזה איתרע ליה חזקת כשרות דידיה ושכ"כ באו"ה ע"ש. וכה"ג מבואר בתוס' יבמות (דפ"ב ע"א ד"ה שתי) גבי ב' קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם ב' סאין א' של תרומה וא' של חולין ונפלו אלו בתוך אלו כו'. וכתבו שם התוס' דבזה ל"ל אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר כו' ע"ש. אם לא שנחלק בזה בין איסור בעין שנפל לתוך היתר ובין טעם איסור הבלוע בהיתר. אבל חילוק זה אין מוכרח בכאן לענין זה. (שוב ראיתי בתשו' שיבת ציון סי' ל"ב דנקיט בפשיטות בספק אם נ"ט בתבשיל דבכה"ג לא שייך לאוקמי התבשיל בחזקת היתר ולא הביא דברי אביו הנו"ב הנ"ל). ובעיקר קושיית הנו"ב לד' הרשב"א מהא דסתם כלים של נכרים אינן ב"י מטעם ס"ס אף שאפשר להטעימו לקפילא. י"ל בפשוט כמ"ש המנחת יעקב בקונטרס הספיקות דע"י טעימת קפילא ג"כ ליכא למיקם עלה דמילתא בבירור דשמא בישל הנכרי כמין שמבשל הישראל עכשיו ובמין במינו ליכא למיקם עלה ע"י טעימה. ואף דאפשר שבישל בה הנכרי ממין אחר ויוכר לקפילא בטעימה מ"מ כל שהבירור אינו בודאי ויכול להיות שלא יבורר בזה מודה הרשב"א דסמכינן אס"ס וא"צ כלל לברר. וע"כ לא קאמר הרשב"א בס"ס דהיכא דאיכא לברורי מבררינן אלא כשהבירור הוא בודאי שיתברר בכל אופן. והנה בתשו' נו"ב שם בסוף דבריו מסיק דמודה הרשב"א בס"ס אפי' ליכא חזקת היתר ממש מ"מ כל היכא דליכא חזקת איסור ג"כ א"צ לברר. וראיתי במעדני יו"ט בפ"ק דחולין (סי' ט"ז ס"ק ח') לענין הא דקיי"ל דבמקום רובא אי איכא לברורי מבררינן דזהו רק היכא שיש חזקה נגד הרוב או כשאין חזקה נגד הרוב רק שהמיעוט הוא מיעוט המצוי ושכיח טפי כמו טריפות דסירכות הריאה אבל במיעוט שאינו מצוי כ"כ וגם אין חזקת איסור נגד הרוב בזה אף אי איכא לברורי לא מבררינן. ודייק כן מדברי הרמב"ן ע"ש. (וכ"מ מדברי רש"י בחולין ר"ד י"ב וש"ד). ועכ"פ זה ברור דהיכא דחזקה מסייע לרובא או היכא דאיכא תרי רובי דא"צ לברר כלל. ולק"מ בהך דרפ"ו דנדה הנ"ל. (וי"ל דבתרי רובי אף שיש כנגדם חזקת איסור ג"כ א"צ לברר. דהא רובא עדיף מחזקה ובצירוף הרוב השני יש לסמוך להתיר וא"צ בירור. וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה להעיר אי שייך לומר לענין חליצה דיש כאן ב' חזקות כו' ואין להאריך יותר): ג ואגב גררא אמינא לבאר בענין זה מה שנשמט מתשובתי הראשונה (אות ח'). במ"ש בש"ע חו"מ רס"י ל"ה לענין עדות בן י"ג שנה ויום אחד דאם אחר זמן בדקוהו ונמצאו לו שתי שערות מחזיקין אותו בגדול למפרע. והוא מד' הרא"ש בתשו'. ומדברי הרא"ש בפ"ג דקידושין מוכח לענין נאמנות האב על הבן דאע"ג דעכשיו יש לו שערות והאב מעיד שכבר היה מקודם בן י"ג שנה ויום א' אין מחזיקין אותו בגדול למפרע אא"כ האב מעיד שמקודם היו לו ג"כ שערות. ולכאורה דברי הרא"ש סתרי אהדדי. ויישבתי שם דדוקא כשיש עדים שהגיע אז לכלל שנים והוי בירור גמור על השנים בזה מחמת חזקה דרבא מחזיקין אותו בגדול למפרע שמאז הביא שערות ג"כ משא"כ באב על הבן אף דנאמן להחזיקו בגדול היינו רק כשמעיד על גדלות ממש דהיינו על השנים והשערות ג"כ. אבל כשמעיד על השנים לחוד אין לדון בזה מחמת חזקה דרבא לומר שמקודם ג"כ הביא שערות. כיון שעל השנים ג"כ אין בירור גמור של עדים אין דנים בזה מחמת חזקה ואין האב נאמן אא"כ מעיד עדותו בתורת ודאי לא בתורת חזקה כו'. והבאתי דוגמא לדבר מקידושין כו': הנה יש לבאר בזה מה דלכאורה קשה על פסק הש"ע ותשו' הרא"ש הנ"ל. מגמ' דנזיר (כ"ט ע"ב) מעשה בר"ח שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והיה ר"ג בודקו לידע אם הביא ב' שערות אם לא הביא כו' א"ל רבי אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהיה בשביל אבא ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי כו'. ואמרינן שם (ריש דף ל') אי אייתי שתי שערות מעיקרא קאים בנזירות דיליה ולבסוף קאי בנזירות דאבוה ואי אייתי במיצעי מאי כו' אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר. ופירש"י שם דאם אייתי במיצעי אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד ולא ידעינן אי הני שתי שערות הוו בי' כשהדירו אביו או לא הוו ביה עד השתא הא השתא ע"כ ימנה שתי נזירות מספיקא כו'. א"כ מוכח מהכא דאע"ג שאח"כ נמצאו לו שערות מ"מ אין מחזיקין אותו בודאי גדול למפרע משעה שהגיע לכלל שנים אלא דספיקא הוה מתי הביא השערות וכמבואר. וכן לפי פי' הר"ח שבתוס' שם (ד"ה ה"ג) ג"כ מוכח כן. (והי' י"ל לפ"ד התוס' בחולין (ד"ה ע"ב ד"ה ר"ג) דלפירושם שם מוכח דר"ג דיבנה דהוא סתם ר"ג חייש למיעוטא ע"ש. וי"ל דהגמ' בנזיר הכא פריך לר"ג לטעמי' דאין להחזיקו בגדול למפרע מחמת חזקה דרבא שהיא חזקה דאתיא מכח רובא כנ"ל. כיון דהוא חייש למיעוטא. אך לפמ"ש לקמן סי' ל"ח יש לסתור זה). ולכאורה י"ל דהך עובדא מיירי שנבדק מתחלה ולא הביא שתי שערות כשהגיע לכלל שנותיו דבכה"ג אזדא ליה חזקה דרבא (וכעין מ"ש התוס' בב"ב דקנ"ד רע"ב בעובדא דבני ברק). מיהו לפ"ז הא גופה קשיא מנ"ל להגמרא בנזיר לפרש כן בעובדא זו ולהקשות אי דאייתי במיצעי מאי כו'. דילמא באמת בהך עובדא לא נבדק כלל מתחלה ומש"ה כל שנמצאו לו אח"כ שערות מחזיקין אותו בגדול למפרע בלא ספק. אלא די"ל דמוכח כן שנבדק מתחלה ולא הביא שערות דאל"כ למה היה ר"ג מצטער לבודקו מתחלה אם הביא שערות. דר"ג לא ידע מזה תחלה שנזר הוא בשביל עצמו ג"כ. והא מחמת חזקה דרבא מחזקינן בודאי שהביא שערות. ולא חלה הדרת אביו עליו. ואף דהיכא דאיכא לברורי מבררינן. זהו לענין איסור דאורייתא דספיקו לחומרא רק דסומכין כאן על הרוב ובזה קיי"ל דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ולא לסמוך על הרוב. אבל כאן שהיה המעשה שהדירו אביו בנזיר ואם הביא שתי שערות לא חל עליו נזירות אביו. וא"כ לא מיבעי לר"ל בסוגיא דנזיר שם דס"ל דהא דהאב מדיר את בנו בנזיר הוא רק מדרבנן כדי לחנכו במצות. ולדידיה ודאי יש להקל בספיקו כדין ספק דרבנן. וכש"כ כאן שיש לסמוך על הרוב שמביאין שערות בזמנן ולא חל עליו נזירות אביו. וא"צ לבודקו כלל. וכדקיי"ל כן דלענין דרבנן סומכין על חזקה דרבא דמסתמא הביא שתי שערות וא"צ לבודקו כלל. וכדפסק הרמ"א באו"ח סי' נ"ה ס"ה ובס"ס קצ"ט ע"ש. (דדוקא באיסור דאורייתא לא סמכינן ארובא כל היכא דאיכא לברורי וצריך לברר. משא"כ באיסור דרבנן דכל ספיקא לקולא נהי דבספק השקול בדאיכא לברורי מבררינן מ"מ סומכין על הרוב בזה וא"צ לברר כלל. כמ"ש האחרונים והארכתי במ"א). אלא דאף לר' יוחנן דאמר דהאב מדיר את בנו בנזיר הלכה היא בנזיר. מ"מ להפוסקים הסוברים דספק בהלכה למשה מסיני לקולא (וכ"נ ד' הרמב"ם והר"ש בפי' המשנה בפ"ו דמקואות משנה ז' שהביאו שם התוספתא שכל דבר שעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ ספיקו טמא, ומבואר מזה דדבר שעיקרו הלמ"מ ספיקו לקולא. (וע' ברמב"ם בפ"ה מהלכות שחיטה הלי"ב ובפ"ח מה' מקוואות סוף הל' ו'). ואין להקשות מהא דבקידושין דל"ח ע"ב גבי ספק ערלה