תורת חסד קצח

בי"ד או בט"ו דיש להקדים ולקרות בי"ד אם נימא דבחד מינייהו סגי. וכן מצאתי סברא זו בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ע"ט. (וגם מה"ט כתב המרדכי דאין קורין המגילה בט"ו מחמת ספיקא דיומא דאיכא משום ולא יעבור). ואף אם לא נימא לסמוך על סברא זו בעצם. מ"מ שוב בכה"ג לא שייך לומר מאי חזית כו' כיון שיש עדיפות בסברא להחמיר באחד ולהקל באידך כנ"ל. (ומלבד דבלא"ה י"ל מסברא שיקראו בי"ד שהוא יום קריאה לרוב העולם כמ"ש סברא זו בדברי הראשונים), ועוד יש לחלק כאן באופן אחר. דדוקא לענין קריאת המגילה בספק מוק"ח מיב"נ דהספק הוא על הזמן באיזה יום חל עליהם החיוב לקרות וכיון שיום י"ד הוא מקודם חל עליהם. החיוב מספק לקרות בו ביום (ועדיין לא חל החיוב של מחרת), ואחר שקראו בי"ד ממילא אח"כ בהגיע יום ט"ו לא חל עליהם החיוב עוד דה"ל אז כשאר ספיקא דרבנן דלקולא. משא"כ גבי ד' כוסות אף שא"א לשתות כסי בתראי קודם ששתה קמאי מ"מ כבר חל עליו החיוב בזמן א' באותו לילה לשתות כל הד' כוסות וכיון דאמרינן מאי חזית כו' ממילא יש עליו חיוב לשתות כולם בהסיבה וא"א לחלק ביניהם. ועכ"פ לפי סברות אלו שביארנו מבואר ג"כ לענין עיירות המסופקות לדברי הגאונים דקורין המגילה רק בי"ד דהה"נ לכל מילי ומותר ג"כ בעשיית מלאכה בט"ו משום ספיקא דרבנן כנ"ל והדק"ל מגמרא פ"ק דמגילה הנ"ל דהל"ל דרבי בחמיסר נטע. וכקושיית הט"א הנ"ל: וראיתי להגאון ר"ע איגר שתירץ קושיית הט"א הנ"ל משום דלענין איסור מלאכה בפורים אין להקל בט"ו מחמת דהוי ספק דרבנן. דזהו הוי דשיל"מ דיכול לעשות המלאכה למחר ובדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא. (ולדברי הנו"ב במ"ת חאה"ע סי' ל"ח וכ"כ בצל"ח דדשיל"מ לא שייך רק לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר ובזה שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. משא"כ בדבר שיכול לעשות היום וגם למחר ל"ש זה ואין להחמיר בדשיל"מ. מיהו בש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ח לא משמע כן מדהצריך שם להשהות הכלים מעל"ע משום דשיל"מ). אלא שסתר זה משום שהעלה לדינא שם דבספיקא דדינא באיסור דרבנן אזלינן לקולא אף בדשיל"מ כמ"ש הפר"ח. ונסתייע לזה מדברי הר"ן בנדרים (דמ"ז ע"ב). ויש לתמוה עליו שלא הביא כלל דברי רש"י דמבואר מדבריו דס"ל דבדשיל"מ ספיקא דרבנן לחומרא אף בספיקא דדינא. ממ"ש רש"י בעירובין (דל"ט ע"ב ד"ה פסק) דמכולהו אמוראי מוכח דשני י"ט של גליות דודאי אחד מהן חול ולא מספקא לן בקדושה א'. דאל"כ אמאי שרינן בביצה שנולדה בזה דמותרת בזה כו' דאע"ג דביצה איסורא דרבנן הוא מ"מ ספיקא דרבנן בדשיל"מ אסור. עכ"ד רש"י. הרי מבואר דאי הוה מספקא לן בקדושה אחת דזהו הוי ספיקא דדינא מ"מ בדשיל"מ אזלינן לחומרא אף באיסור דרבנן. וכ"מ ג"כ מפירש"י בביצה (דכ"ו סע"א ד"ה א"ל) שכתב וז"ל וקאמר ליה רשב"מ לרבי הרי נחלקו בה בדורות שלפנינו וניזיל לחומרא. עכ"ל. ולכאורה אמאי ניזיל לחומרא הא קיי"ל דבד"ס הלך אחר המיקל והכא למ"ד דאין רואין מומין ביו"ט הוא מדרבנן. וע"כ משום דהוי דשיל"מ שיכול לראות למחר ומש"ה אף בספיקא דדינא אזלינן לחומרא אלא דמ"מ עיקר סברת הגאון רע"א הנ"ל דאיסור מלאכה בפורים הוי דשיל"מ אין נראה כלל. דלא מצינו להחמיר בדשיל"מ רק בדבר פרטי אבל לא שיהא כל היום אסור במלאכה משום שיכול לעשות למחר, וע"כ צ"ל כן לפ"ד הסוברים דהא דא"צ לקרות המגילה בט"ו משום ספיקא דיומא היינו משום דקריאת המגילה דרבנן והוי ס' דרבנן והשתא לפי סברת הגמרא השתא דפורים אסור במלאכה א"כ יאסרו כולם לעשות מלאכה בט"ו משום דבדשיל"מ ספיקא דרבנן לחומרא. א"ו דזהו אינו בכלל דשיל"מ לאסור במלאכה כל היום. ויש להביא עוד ראיות לזה ואכמ"ל: ד אך י"ל על קושיית הט"א הנ"ל. דהנה עוד קשה בגמרא דמגילה שם דמעיקרא קאמר דרבי בר ארביסר הוה ונטע בחמיסר ופריך דהא רבי בטבריא הוה וטבריא מוק"ח מיב"נ. ומש"ה הדר ביה הגמרא ומשני דרבי בר חמיסר הוה ונטע בי"ד ומסיק דאף דלחזקיה מספקא ליה אי טבריא חשיבא מוק"ח מ"מ לרבי פשיטא ליה שהיא חשובה מוק"ח. והשתא למה הדר ביה הגמרא הא י"ל כדמעיקרא דרבי בר ארביסר הוה ונטע בחמיסר. ואע"ג דלחזקיה מספקא ליה אי טבריא חשובה מוק"ח מ"מ לרבי פשיטא ליה דאינה חשובה מוק"ח וקורין בי"ד. וביותר קשה לפ"ד הר"ן גבי הא דאמר ריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר. וכתב שם הר"ן דהא דריב"ל פליגא אדחזקיה ולריב"ל פשיטא ליה ג"כ בטבריא דלא חשיבא מק"ח לענין קריאת המגילה. וא"כ הל"ל דרבי נמי ס"ל כריב"ל דפשיטא ליה דבטבריא קורין רק בי"ד ורבי בחמיסר נטע. ולמה לו לחדש עוד פלוגתא לומר דרבי פשיטא ליה להפך דטבריא חשיבא מוק"ח וקורין בט"ו. ונמצא ג' מחלוקת בדבר. ושוב ראיתי שהרגיש בזה קצת בט"א ולא תירץ כלום. אך י"ל עפ"י מה שהקשה בשו"ת משאת משה (ח"ב סי' ג') בשם גאון אחד אהא דחזקיה מספקא ליה אי טבריא חשובה מוק"ח ומש"ה קרי בי"ד ובט"ו. דהא אמרינן בריש מגילה דכרך וכל הסמוך לו נידון ככרך ועד כמה כמחמתן לטבריא מיל. ואיתא שם בירושלמי דחמתן היא מוק"ח מיב"נ. וא"כ, מאי מספקא ליה לחזקיה בטבריא הא אף את"ל דטבריא עצמה אינה מוק"ח מ"מ תיפוק ליה דהיא סמוכה לחמתן שהיא מוק"ח מיב"נ ונידון טבריא ג"כ ככרך לקרות בט"ו. (ובמה שתירץ ע"ז דשמא חמתן לא היתה מיושבת מישראל בזמנם, לכאורה מוכח בעירובין דס"א ע"א דבזמן רבי היו ישראל בחמתן אם לא נימא דתרי חמתן הוו וכ"מ בירושלמי). והביא שם שיש מתרצים דחזקיה חשש שלא יטעו הרואים לומר דטבריא עצמה היא מוק"ח וכל הסמוכים לה יקראו ג"כ בט"ו ויקראו שלא כדין את"ל דטבריא עצמה לא חשיבא מוק"ח רק משום דהיא סמוכה לחמתן ומש"ה קרי חזקיה בטבריא בי"ד ובט"ו גזירה משום הסמוכין לה וכנ"ל. (וראיתי בברכי יוסף הביא תירוץ זה ג"כ בשם הגאון מהר"א שפירא. וביאר דהא דלא גזרו כן בכל עיר הסמוכה לכרך דהתם לא יטעו לומר דמשום לתא דידהו קרו בט"ו כו' רק בטבריא שהיא באמת מוק"ח וכתיבא בקרא בין ערי מבצר בזה יש לחוש שיסברו העולם בפשיטות דטבריא חשיבא מוק"ח מצד עצמה כו'), ולכאורה קשה לפ"ז א"כ מאי פריך הגמרא על רבי דנטע בארביסר מהא דחזקיה קרי בי"ד ובט"ו. דילמא רבי לא ס"ל הך גזירה לגזור בטבריא אטו הסמוכים לה ומש"ה אף דמספקא ליה בטבריא עצמה אי חשיבא מק"ח מ"מ נידונית ככרך עכ"פ משום דסמוכה לחמתן וכנ"ל. וי"ל דלק"מ דהא דאמר הגמרא דלחזקיה מספקא ליה ולרבי פשיטא ליה היינו כמ"ש הרשב"א שם דבודאי חזקיה לא מצי למיפלג על רבי ומילתא דפשיטא ליה לרבי א"א לומר דמספקא לחזקיה. רק דרבי פשיטא ליה דטבריא חשובה מוק"ח אף לענין בתי ערי חומה ופליג אהך תנא דברייתא דלקמן ומש"ה מספקא ליה לחזקיה כמאן הילכתא עכ"ד. ולפ"ז י"ל ג"כ דמש"ה לא משני הגמרא דרבי לא ס"ל לגזור בטבריא אטו הסמוכים לה כנ"ל וחזקיה גזר דא"כ היאך פליג חזקיה על רבי. ומש"ה משני דרבי פשיטא ליה דטבריא חשיבא מוק"ח מצד עצמה ובזה חזקיה מספקא ליה דהיא פלוגתא דתנאי כנ"ל. אבל את"ל