תורת חסד קצז

דדילמא החומרא במדת חסידות רק לקרות ולא לאיסור מלאכה). ומיהו לטעמא קמא של הגאונים הנ"ל משום דהולכין אחר רוב עיירות, זהו ל"ש רק בספק המציאות בעיירות המסופקות אם היו מוק"ח או לא אבל בטבריא דהוי ספיקא דדינא משום דחד גיסא שורא דימא אי חשיב זה מק"ח לענין מקרא מגילה או לא א"כ בזה ל"ש למיזל בתר רובא. אבל לטעם השני הנ"ל משום דספק דדבריהם להקל א"כ ה"ט שייך נמי גבי טבריא וקשה כנ"ל. (והיה י"ל דקושיית הגמרא ומי פשיטא ליה לרבי דטבריא מוק"ח מיב"נ היינו רק לסתור הך שינויא ולהוכיח כדמעיקרא דרבי בחמיסר נטע. דמבואר שם בחי' הרשב"א שהמקשן מהפך הקושיות בסוגיא זו רק לברורי כו'. יע"ש. ושוב בא לידי חי' הריטב"א ומצאתי שכ"כ. רק שמ"מ הוא דוחק. דלמה באמת לא מסיק כדמעיקרא). ולכאורה י"ל בזה עפ"י ד' המל"מ בפ"א מהל' מגילה שהקשה ע"ד הר"ן הנ"ל במ"ש דכיון דספק דרבנן לקולא וא"א לפוטרו בשניהם ולבטלו ממצות קריאת המגילה לגמרי מש"ה קורא בראשון ופטור בשני. והא הר"ן גופיה כתב בפ' בתרא דפסחים גבי הא דאמרינן התם והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו צריכי הסיבה, דאע"ג דבעלמא קיי"ל דכל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי ניקיל בהני טפי מבהני ואי ניקיל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. ולמה לא אמרינן התם ג"כ דסגי ליה שיעשה הסיבה רק בתרי כסי קמאי. ותירץ המל"מ דיש לחלק בין כשהספק הוא בעיקר תקנת חכמים כמו התם דאת"ל דתקנת חכמים היתה להסב בכסי בתראי והוא יעשה הסיבה רק בקמאי הרי נתבטל תקנת חכמים לגמרי כו'. וכדי שלא תעקר תקנתם ע"כ צריך להסב בכולם. משא"כ גבי מגילה דתק"ח במקומה עומדת בכל העיירות רק בקצת עיירות המסופקות נהי דלא מהני בהו טעמא דהוי ספק דרבנן לפוטרם מכל וכל מ"מ אחר שכבר קרא בי"ד מהני טעמא דספק דרבנן לפוטרו מקריאה בט"ו. עכ"ד המל"מ. וביאר דבריו בשעה"מ בפ"י מהל' מקוואות דצריך לחלק עוד בזה בין ספק מצוה דרבנן לספק איסור דרבנן. דאל"כ תיקשי מהא דבפ"ק דר"ה (די"ד רע"ב) בר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורין משום דמספקא ליה כמאן הילכתא כו'. ולהפוסקים הסוברים דמעשר פירות דרבנן א"כ ה"ל ספק דרבנן ולקולא. וע"כ, משום דאי ניזיל לקולא בתרווייהו ולא יפריש כלל הרי יאכל טבל ודאי בממ"נ (או דהוי טבל טבול למעשר שני או למעשר עני). וממילא צריך למיזל לחומרא בתרווייהו. והא הכא גבי מעשר אתרוג נמי לא מיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי רק לגבי הך ספק וכמו במגילה בעיירות המסופקות ולא ה"ל לר"ע להפריש רק מעשר אחד. א"ו דדוקא בספק מצוה דרבנן כמו במגילה בזה אמרינן דכיון דלא מיעקרא תקנתא דרבנן א"צ להחמיר בתרווייהו כנ"ל. משא"כ בספק איסור דרבנן כמו התם שלא יאכל איסור טבל מדרבנן בזה שפיר צריך להחמיר בתרווייהו מטעמא דמאי חזית כו'. עכ"ד השעה"מ. ולפי דבריהם י"ל הכא דלא תיקשי ג"כ לשיטת הגאונים הנ"ל. דשפיר פריך הגמרא על רבי שנטע נטיעה בפורים דלענין איסור עשיית מלאכה דהוי ספק איסור דרבנן (למאי דסבר הגמרא השתא דפורים אסור בעשיית מלאכה) אין להתיר בזה משום דספק דרבנן לקולא דהא לענין זה צריך להחמיר בשניהם משום דמאי חזית כו' כדין ספק איסור דרבנן כנ"ל. (ואולי יש לפקפק קצת ע"ז. די"ל כאן דהספק באיסור מלאכה תליא בספק של מצות קריאת המגילה דמספיקא נוהג רק בי"ד וכנ"ל. ואין סברא לחלק בחדא מילתא לומר בעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ לדברי הגאונים דא"צ לקרות המגילה בט"ו ומ"מ יהיו אסורים בעשיית מלאכה לפום סברת הגמרא השתא. ומיהו מצינו כה"ג להאחרונים דבט"ו אף שא"צ לקרות מ"מ אסורים במלאכה. ודבריהם יובאו לקמן): ב אלא דעיקר דברי המל"מ והשעה"מ הנ"ל אין נראין כלל. ומתחלה נבאר במה שהקשה השעה"מ מהך דר"ע שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו ב' עישורין כו'. ומזה הוכיח לחלק בין ספק מצוה דרבנן לספק איסור דרבנן כנ"ל. והגם דמכאן אין הכרח כ"כ. דבלא"ה הקשו המפרשים שם בהא דאמר שם בירושלמי והובא בתוס' שהפריש מעשר אחד למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים דלמה היה צריך ליתנו לעניים אחר שהפרישו. דמספיקא י"ל דהמע"ה וא"צ ליתנו לעניים. וכדס"ל לר"ע גופיה בבכורות (דמ"ט ע"א) גבי פדיון בכור במת הולד ביום ל' דאם לא נתן לא יתן דהמע"ה מחמת ספיקא. ואין לחלק בין ספק מתנות כהונה לספק מתנות עניים דא"כ לא היה מקשה הגמרא מידי בחולין (דקל"ד ע"א) דרמי התם מספק מ"כ על ספק מ"ע. ע"ש. ובסט"ה סי' י"ב כתב דהך דר"ע דפ"ק דר"ה דגמריה איסתפק ליה התם הוי זה כמו ספק בחסרון ידיעה (וגרע משאר ספיקא דדינא שראוי להסתפק בו מצד עצמו) והולכין בו להחמיר. ולפ"ז י"ל נמי דלק"מ קושיית השעה"מ הנ"ל דאף בספיקא דרבנן יש להחמיר בספק חסרון ידיעה כמ"ש הפוסקים. אלא דבלא"ה קשה ע"ד המל"מ הנ"ל דהא חזינן בכל דוכתא דמחמירין בספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אף היכא דלא שייך לומר שיתבטל תקנת חכמים לגמרי. רק עיקר הטעם בזה דכיון דא"א להקל בשני הצדדים דא"כ יהיה ודאי איסור בא' מהם וגם א"א להקל בא' מהם ולא בחבירו דמאי חזית כו' מש"ה צריך להחמיר בשניהם. וכמ"ש התוס' בביצה (די"ד ע"א ד"ה א"ב) דבכה"ג יש להחמיר מכל צד אף באיסור דרבנן. וכ"כ בשבת (דקמ"א ע"א). וכן כתבו התוס' לענין ספק ספיקא דלא שרינן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי, כיון שאם נתיר בשניהם ממ"נ נעשה איסור כו', וכמבואר בתוס' ב"ק (די"א ע"א) ובנדה (ר"ד כ"ז ובדכ"ט ע"א). (וע' בעירובין דל"ח ע"א לרבנן דר"א דמספקא להו בשבת ויו"ט אי הוי קדושה אחת או ב' קדושות הן והכא לחומרא והכא לחומרא. ע"ש והא דפריך הגמרא שם מדר"מ אדר"מ (שם דל"ה רע"ב) י"ל עפ"י דברי רש"י שם דנ"ב ע"ב ד"ה אלא), וההכרח בזה לומר לד' המל"מ הנ"ל שמחלק דהיכא דלא מיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי א"צ להחמיר בשניהם דזהו רק בספק מצוה דרבנן, משא"כ בכל דוכתי הנ"ל דהוי ספק איסור דרבנן ובזה צריך להחמיר בשניהם בכל ענין. אבל באמת אין הכרח כלל לחלק בחילוקים אלו של המל"מ ושל השעה"מ הנ"ל. די"ל ברווחא. דבכל ספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי צריך להחמיר בשניהם משום דמאי חזית להקל בהאי טפי מבהאי. מיהו כ"ז היכא דליכא שום סברא ע"ז להקל בצד אחד יותר מאידך ואז יש להחמיר בשני הצדדים. אבל היכא שיש לנו סברא וטעם דעדיף להקל בצד אחד ולהחמיר בצד השני ובודאי בכה"ג ל"ל מאי חזית כו' והולכין אחר הסברא בזה להקל בזה ולהחמיר באידך. וזה פשוט. והכא לענין קריאת המגילה בעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ (אם נימא דסגי להו לקרות בא' מהימים ולא להחמיר לקרות בשניהם) יש סברא לחייבם לקרות בי"ד ולפטור בט"ו. וכמו במקום שא"א לקרות המגילה בזמנה דמקדימין ולא מאחרין מקרא דלא יעבור (וכמו בפורים שחל בשבת. וכן לענין כפרים שמקדימין ליום הכניסה. וכן לענין מפרש ויוצא בשיירא כמ"ש בירושלמי ובש"ע ס"ס תרפ"ח). וה"נ לענין ספק אם חייבין לקרות