תורת חסד קצה

דגיטין ג"כ. ואף אם לא נסבור סברת האחרונים הנ"ל לומר דבתרי עבדי ושחרר חד מינייהו יהיה הוכחה דמשום חנינה דידיה קעביד. רק נאמר דמשום מצוה לחוד קעביד. ורק שמוכרח לשחרר אחד מהן. ואיזה אחד מהשנים ששיחררו מקרה היה לו ומזלו גרם ולא שעשה בכוונה בשביל אהבתו וחנינה דידיה. מ"מ בפשוטו י"ל דלק"מ קושיית המג"א על הר"ן הנ"ל. דהא דפריך הגמרא מצוה הב"ע היא. היינו דמאי חזית לקיים מצות תפלה בציבור ויתבטל עי"ז מ"ע דלעולם בהם תעבודו. ואם לא ישחררו הרי יקיים הך מ"ע דלעולם כו' ומאי אולמא דהאי מהאי אי לאו דמשום חנינה דידיה קעביד וא"כ ה"ל מהב"ע. ומשני מצוה דרבים שאני. ומרויח בשיחרור עבדו שיקיים בזה מ"ע דרבים דעדיף טפי ובשביל כך משחררו. והוי שפיר היתר גמור מש"ה. ועכ"פ לק"מ מהכא ע"ד הבה"ג הנ"ל דהכא לאו מתורת דחייה אתינן עלה. וכמבואר. והנה אין להוכיח מכאן מדברי הרא"ש הנ"ל דאם נימא דנשים חייבות ג"כ בקריאת פ' זכור א"כ ממילא עבדים נמי חייבין בה דהא גמרינן לה לה עבד מאשה. וא"כ למה שיחרר ר"א עבדו להשלימו לעשרה. והא גם בהיותו עבד היה יכול לצרפו לעשרה לקריאת פ' זכור. דזה אינו. דאף דנשים ועבדים חייבים לשמוע קריאתה מ"מ אין מצטרפין לעשרה דבעינן עשרה אנשים בני חורין דוקא. כדילפינן מקרא דונקדשתי בתוך בנ"י כדאיתא במגילה (דכ"ג ע"ב) דיליף מהכא לענין קריאת התורה ג"כ. וגם אין להקשות להפך דאם נימא דנשים פטורות מקריאת פ' זכור א"כ ה"ל מ"ע זו עשה שאינו שוה בכל והיאך ידחה עשה זו שאינו שוה בכל לעשה השוה בכל דהיינו עשה דלעולם בהם תעבודו שנוהג אף בנשים. דז"א. דהא התוס' והרא"ש סברי דמצוה דרבים אפילו היא מצוה דרבנן דוחה לעשה דיחיד דאורייתא א"כ י"ל דאף הבה"ג ס"ל מיהת דעשה דרבים שהיא מדאורייתא אף שאינו שוה בכל דוחה ג"כ לעשה דיחיד השוה בכל. אך אכתי יש להקשות בדברי הרא"ש דברכות שם במ"ש שם וז"ל ולא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאוריי' כגון לקרות פ' זכור שהוא מה"ת עכ"ל. ומשמע מדבריו דס"ל דלקריאת פ' זכור שהוא מה"ת בעינן עשרה גם כן מה"ת, (דאל"כ אכתי מה ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה היינו רק משום מצוה דרבנן אם נימא דמדאורייתא א"צ עשרה כלל). וכ"כ להדיא בתה"ד (סי' ק"ח) בדברי הרא"ש דמדאוריי' בעינן עשרה לקריאת פ' זכור. וצ"ל דאף דכל הני דחשיב במתני' דמגילה דבעינן עשרה ויליף לה בגמרא מונקדשתי בתוך בנ"י כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה כתב שם הר"ן דהני כולהו הוו אסמכתא דרבנן כיון דתפלה גופה מדרבנן יע"ש. מ"מ לענין קריאת פ' זכור שהיא מדאורייתא בעינן שיהיו עשרה מדאורייתא. ולענין שאר מילי הוי דרבנן. אך לפ"ז קשה כאן ע"ד הרא"ש. דכיון דלתפלה ולשאר מילי בודאי בעינן עשרה רק מדרבנן ורק לענין פ' זכור דאורייתא בעינן עשרה מדאורייתא. א"כ היאך אפשר לומר דבהכי מיירי עובדא דר"א. דהא הגמ' בברכות שם (דמ"ז ע"ב) פריך אהא דאמר ריב"ל ט' ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר"א כו' ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה שיחרר אין לא שיחרר לא. והשתא מאי קושיא דהא דאמר ריב"ל ט' ועבד מצטרפין הא מיירי רק לתפלה ושאר מילי דלא בעינן עשרה רק מדרבנן. ובזה מהני מדרבנן צירוף עבד ג"כ. משא"כ לקריאת פ' זכור דבעינן עשרה מדאורייתא בזה באמת לא מהני צירוף עבד לענין דאורייתא להשלים לעשרה מדאורייתא. ומה מקשה הגמרא אדריב"ל מהכא, ולמה כתב הרא"ש רק דלא מסתבר ליה לפרש הך מעשה דר"א בקריאת פ' זכור דבעינן עשרה מדאורייתא. והא א"א כלל לפרש כן דא"כ לא מקשה הגמ' משתכח מן הלב עד לאחר יב"ח. והיה י"ל לפי מ"ש מידי וכנ"ל. ואולי י"ל דזה תליא בפלוגתא דאמוראי בגיטין (ר"ד ס"ה) בהא דאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אי אמרינן כן במילתא דלית ליה עיקר מה"ת ע"ש וי"ל דהמקשן בגמרא דברכות ג"כ ס"ל כן. ומוכיח הכא דאם לעשרה דאורייתא אין עבד מצטרף ה"נ ה"ל לרבנן לתקוני כן לענין עשרה דרבנן שלא יצטרף ג"כ. ומש"ה מוכיח הרא"ש יותר בפשוטו שדוחק לפרש העובדא לענין פ' זכור כו'. ומשמע ליה דמיירי לענין תפלה דרבנן שגם כן דוחה לעשה וכמבואר. (ולפמש"ל י"ל דהא דבעינן עשרה לקריאת פ' זכור זה אינו מדאורייתא ממש. ולק"מ הכא): ג ואולם מדברי הפוסקים משמע דיש חיוב מדאורייתא לקרות פ' זכור בכל שנה. וכ"מ בסמ"ק במ"ע לזכור מעשה עמלק כו' ע"ש. וכ"מ בתה"ד שכתב לענין בני היישובים שבאים לעיר לשמוע מקרא מגילה דטפי צריכים ליזהר לשמוע פ' זכור בציבור שהיא דאורייתא ועדיפא ממקרא מגילה. ואם איתא דפ' זכור אין חיובו מדאורייתא בכל שנה א"כ מקרא מגילה עדיף שהחיוב מדברי קבלה לקרות בכל שנה ושנה. אלא מוכח דס"ל דפ' זכור הוי גם כן מדאורייתא לקרות בכל שנה. וכ"מ ג"כ במג"א סי' תרפ"ה וכ"כ קצת אחרונים בהדיא דפ' זכור הוי חיוב מדאורייתא לקרות בכל שנה. ולא ביארו כלל היאך מוכח זה מקרא ולכאורה היה נראה לומר בזה שהכתוב מסר זה לחכמים להזכיר מעשה עמלק בעוד שלא יבא לכלל שכחה כדכתיב לא תשכח. וחכמים שיערו כן שצריך להזכיר בכל שנה וממילא הוי זה מדאורייתא. (וכמ"ש הפוסקים כעין זה לענין איסור מלאכת חוה"מ שהכתוב מסרן לחכמים כו' וכ"כ הר"ן בסוף יומא לענין ה' עינויים דיוהכ"פ כיוצא בזה ע"ש. וכה"ג כתב רש"י בקידושין די"א רע"ב לענין הטענה שתי כסף כו'. וכיון שלא פירש כמה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים כו' עכ"ל רש"י. וכ"מ בכ"ד ואכמ"ל). שוב מצאתי בספר מ"ת להגאון ר' ישעיה פיק ז"ל שכתב לפרש בקרא דפ' זכור דכתיב זכור כו' לא תשכח דשיעור שכחה הוא י"ב חדש. משום דאמרינן בברכות דנ"ח ע"ב אין המת משתכח מן הלב עד לאחר י"ב חדש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. וע"ש בפירש"י. עכ"ד הגרי"פ ז"ל. ומיהו דבריו אלו אינם רק סמך בעלמא דמאי שיאטיה הכא לשיעור שכחה דאבל על המת דהוי לאחר יב"ח. (וגם שם היינו רק יב"ח אחר המיתה ממש. אבל לא מצינו שמה שמזכירים אותו אח"כ יהיה ג"כ ע"ז שיעור השכחה יב"ח מעת ההזכרה בזה). ועוד דגם התם לענין שישתכח אבילות של המת ג"כ יש חילוקים בזה. דהא בפ"ק דמ"ק (ד"ח רע"ב) גבי הא דאין מספידין קודם לרגל ל' יום אמר שמואל התם דטעמא לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום ולכאורה זהו קצת סתירה להך דברכות הנ"ל דאין המת בירושלמי והובא ברא"ש שם הדא דתימא במת ישן כו' א"כ י"ל דבחדש אינו משתכח עד אחר יב"ח. מ"מ ל"נ לומר כן דבגמ' דידן לא נזכר כלל ממת ישן. וע' בשעה"מ סוף הלכות יו"ט שכתב דגמרא דידן פליג אהירושלמי בזה (ודוחק לומר במ"ק שם דרב לטעמיה דאיהו אמר בברכות דאין המת משתכח עד אחר יב"ח. ומש"ה במ"ק שם ג"כ פליג רב על שמואל ואמר התם טעמא אחרינא בהא דאין מספידין קודם לרגל ל' יום. דז"א. דאין סברא שיחלקו רב ושמואל במציאות כזו). וע"כ לחלק בזה דאף דאחר ל' יום ג"כ משתכח אבילות מן הלב מ"מ אינו משתכח לגמרי עד לאחר יב"ח. ומ"מ לא פסיקא הך מילתא למילף מכאן לעלמא למינקט זה לכללא דגדר השכחה הוא יב"ח. (ולענין שכחת לימודו תניא באדר"נ פכ"ד ישב ששה חדשים ואינו