תורת חסד קצד

ממילא מוכח דיבש נמי פסול כל ז' (וכמ"ש לעיל דתליא זב"ז), וכיון דלרב מוכח דפסולין דמשום הדר פסולין כל ז' א"כ שפיר פריך הגמרא לרב מדר"ח דמטביל ביה ונפיק ביה כנ"ל. משא"כ לדידן דקיי"ל ייאוש כדי לא קנה שפיר קיי"ל הכא דהדר אינו פוסל רק ביום ראשון. ויתר קושיות הש"ך על הטור בח"מ סי' שס"ח הנ"ל ג"כ יש ליישב. ואכמ"ל: סימן לז ע"ד מה ששאל כענין דבר בעתו. אם נשים מחוייבות לשמוע קריאת פרשת זכור דהוי מדאורייתא. א הנה לכאורה י"ל דחייבות דאין זה מ"ע שהז"ג משום דמדאורייתא אין חיוב זה תלוי בקביעת זמן כלל. ומה שתיקנו לקרות פ' זכור בכל שנה סמוך לפורים זהו מדרבנן כידוע. וע' במג"א סי' תרפ"ה מ"ש ע"ד התה"ד בזה. אך ראיתי בספר החינוך להרא"ה במצוה תר"ג שהיא מ"ע של זכירת עמלק שכתב שם שמצוה זו נוהגת בזכרים שהם בני עשיית מלחמה ולא בנשים. ואמנם סברתו אינה מוכרחת כ"כ. שהרי מ"ע דמחיית עמלק היא מצוה בפ"ע. ומ"ע דזכירת עמלק היא מצוה בפ"ע. וי"ל שמ"ע זו דזכירת עמלק אינה תלויה כלל בזכרים שהם עושי מלחמה. (אם לא נימא דכיון דבפ' זכור כתיב תמחה את זכר עמלק דרשינן דמי שאינו מצווה במחייה אינו מצווה בזכירה ג"כ. אבל ידוע דאין לדרוש כן מעצמנו). ועוד יש לפקפק בזה דהא קיי"ל דמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה כדאיתא בסוטה דמ"ד רע"ב). וכן מצאתי בספר מנחת חינוך הנדפס מחדש שתמה ע"ד החינוך בזה. והנה לפ"ד החינוך הנ"ל י"ל דה"נ אין הנשים מחוייבות ג"כ בלאו דלא תשכח האמור בפרשה. דהכל קאי רק על הזכרים כנ"ל. ובודאי אין לחלק בזה בין העשה להל"ת. ומלבד זה אף את"ל דבלאו דלא תשכח נשים חייבות מ"מ לפי מה דאיתא במגילה (די"ח ע"א) דלא תשכח הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים זכור בפה. וכן איתא בת"כ פ' בחקותי. וכן בסיפרי פ' תצא. וא"כ נשים כל שאין מצוות במ"ע דזכור אפילו אי נימא דחייבות בל"ת דלא תשכח. מ"מ ממילא אין עליהן חיוב זכירה בפה כלל. רק שכבר ביארנו שדברי החינוך אינם מוכרחים בזה וכנ"ל: ד אך בעיקר החיוב דקריאת פ' זכור דמשמע מדברי הפוסקים דהוי חיוב מדאורייתא לקרותו בכל שנה. יש לתמוה זו מניין לנו. דנהי דעצם חיוב הקריאה היא מה"ת מ"מ מנלן מדאורייתא הך שיעורא שצריך לקרותו בכל שנה. ודילמא סגי ליה בפ"א בשבוע או שיעור אחר, (ויש מצריכים לזכור פ' עמלק בכל יום כידוע). ובספר החינוך שם כתב שמצוה זו אין בה זמן קבוע בשנה כו' רק שלא תשכח שנאתו מלבבנו. ודי לנו בזה לזכור הענין פ"א בשנה או פ"א בשתי שנים או בשלש שנים, עכ"ל הרי מבואר מדבריו דא"צ מדאורייתא לזכור בכל שנה דוקא (ומה דנקט שלש שנים אפשר דכוונתו לבני מערבא דמסקי אורייתא לתלת שני במגילה דכ"ט ע"ב). אמנם מדברי הרא"ש בפ"ז דברכות (סימן כ') גבי עובדא דר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה והקשו שם התוספות והרא"ש על הבה"ג שפסק דיו"ט האחרון דרבנן אינו דוחה אבילות דיום ראשון דאורייתא. דהא הכא אתיא תפלה דרבנן שהיא מצוה דרבים ודחי עשה דלעולם בהם תעבודו והרא"ש ביאר יותר וז"ל ואפילו הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מה"ת אפ"ה דחי עשה דיחיד. דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פ' זכור שהוא מה"ת דמשמע דבכל ענין איירי עכ"ל הרא"ש. ומשמע מדבריו דאי הוה מיירי בפ' זכור דאורייתא הוה ניחא לומר דהעשה דאורייתא דוחה לעשה דיחיד. ואי נימא דמדאורייתא אין חיוב לקרות פ' זכור בכל שנה ואין לה זמן קבוע כלל. א"כ אכתי למה שיחרר ר"א עבדו להשלימו לעשרה בעת ההיא. והיה לו להמתין על זמן אחר שיהיו מצויין שם עשרה. וע"כ דמשום המצוה דרבנן לקרות פ' זכור בעת ההיא מש"ה שיחרר עבדו לזכות במצוה דרבנן. (ויש לדחות קצת דכוונת הרא"ש להוכיח דאפילו בקדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מה"ת ג"כ דוחה העשה. ושלא נימא שזהו רק בקריאת פ' זכור דחיוב זה יש לו עיקר מה"ת עכ"פ). ואולי לפ"ד הבה"ג י"ל כן ליישב מעליו קושיית התוס' והרא"ש שהוא יפרש עובדא דר"א שהיה משום קריאת פ' זכור דהוי דאורייתא (וס"ל דהחיוב מדאורייתא לקרותה בכל שנה כנ"ל). וקצת משמע כן בתוס' פסחים (דנ"ט ע"א סד"ה אתי) שמפרשים בהך דברכות דר"א שיחרר עבדו בשביל עשה דאורייתא ע"ש. אלא דבלא"ה י"ל דברי הבה"ג דלק"מ מהכא דיש לחלק בין תפלה דרבנן דהיא מצוה דרבים שדוחה לעשה דשיחרור עבדים דאם לא ישחרר עבדו יהיו הרבים כולם בטלים ממצוה זו. משא"כ בשמחת יו"ט אע"ג דהוי ג"כ מצוה דרבים מ"מ אין הרבים בטלים משמחת יו"ט ע"י אבילותו של זה רק הוא בעצמו מבטל שמחת יו"ט דרבנן ע"י אבילות דידיה דהוי דאורייתא ואינו בדין שידחה איסור דאורייתא ע"י מצוה דרבנן שיקיים איהו בלחודיה. וכעין זה כתב הרא"ש גופיה ברפ"ג דמ"ק ס"ס נ' ע"ש. ועי"ל באופן אחר דברי הבה"ג. והוא דס"ל כדברי הי"מ שבר"ן בגיטין פרק השולח שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם. כענין דכתיב לא תחנם. וכיון שמשחררו בשביל לקיים מצוה לאו משום חנינה דידיה קעביד אלא לצורך עצמו. וה"ל כנותן דמי עצמו. וכ"ד הרמב"ן בחידושיו. ולפ"ז לק"מ מהכא ע"ד הבה"ג דהא דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה אינו כלל משום דחייה לאיסור עשה. רק דכאן ליתא לאיסור דשיחרור כלל בכה"ג שעושה בשביל המצוה ולא משום חנינה דידיה כנ"ל. רק דלפ"ד הר"ן הנ"ל קשה. דא"כ מאי פריך הגמרא בברכות אהא דמשני מצוה שאני והא מהב"ע היא. ומשני מצוה דרבים שאני. ומאי פריך מהב"ע היא כיון דליכא עבירה כלל בכה"ג שאינו עושה משום חנינה רק לצורך מצוה כנ"ל. וכן הקשה המג"א ע"ד הר"ן. וראיתי בתשובת יד אליהו (סי' ז') שפירש דמש"ה פריך הגמ' בברכות הך קושיא מהב"ע היא. ובסוגיא זו עצמה בגיטין (דל"ח ע"ב) לא פריך הגמרא כן. (וע' בנו"ב מ"ק בסופו מ"ש בזה דבברכות התם דקאי לריב"ל דט' ועבד מצטרפין. ומשני בעובדא דר"א דתרי הוו שחרר חד ונפיק בחד. ובכה"ג שפיר איכא איסור דלא תחנם. דע"כ צ"ל שהיה אוהב לעבד אחד יותר מחבירו מדשיחרר אותו ולא חבירו (וכ"כ בספר עא"ר בסי' ט"ו). ולדידיה הוצרך הגמרא לשנויי מצוה דרבים שאני. משא"כ בגיטין שם קאי למסקנת הגמ' דברכות דקיי"ל דעבד אינו מצטרף ובעובדא דר"א הוי רק עבד אחד ושיחררו בשביל המצוה. ובכה"ג ליכא איסורא כלל. עכ"ד. ולפ"ז לק"מ ע"ד הבה"ג ג"כ. דס"ל דהא דאמרו בברכות מצוה דרבים שאני. כל זה הוא אליבא דריב"ל שהוצרך לדחוק כן. אבל למסקנא ניחא שפיר בלא"ה דבכה"ג ליכא איסורא כלל. ושפיר י"ל דבעלמא אף מצוה דרבים כל שהיא מצוה דרבנן אינה דוחה למצוה של תורה כלל. ובזה מיושב ג"כ דברי הרמב"ם בסוף הלכות עבדים שכתב ומותר לשחררו לצורך מצוה כו'. ולא הזכיר דדוקא לצורך מצוה דרבים. משום דלמסקנא לא קאי זה כלל וכנ"ל. (וא"צ למה שנדחק שם בלח"מ). וכ"מ ברא"ש בפ"ד