תורת חסד קצ

הוצאה כו' מ"מ י"ל דגם תחומין נמי בכלל זה וצ"ל דלא תיקשי לרבא דס"ל דאתחומין נמי איפקוד מהך דמכילתא הנ"ל). ומזה יש הוכחה לגירסת הת"כ דר"ע הוא דס"ל ענני כבוד היו ולדידיה מוכח דענני כבוד שהיו מקיפים אותם מכל צד יש להם דין מחיצה וכדברי הנו"ב הנ"ל. וא"כ י"ל הכא דלעולם לא יצאו חוץ לענן והיה אז הענן מקיף סביבותם ברחוק י"ב מיל. וממילא ליכא איסור תחומין בתוך המחיצה. (והא דאתו רבים ומבטלי מחיצה י"ל דהיינו רק לענין איסור הוצאה ברה"ר אבל לענין תחומין לא מצינו דרבים מבטלי מחיצה. וגם י"ל דלא היה אז מקום דריסת רבים כלל מחוץ לענן. שוב בא לידי ס' פענח רזא וראיתי שכתב שם וז"ל אמרו חכמים כו' חזרו לאחוריהן י"ב מיל והחזירום מה"ש כו' וקשה הא ס"ל דבשבת ניתנה התורה ואיך הלכו כ"כ בשבת וי"ל דכיון שהוקפו בענני כבוד הרי כאילו היו בחצר אחת. מר' יוסף. עכ"ל והוא אחד מבעלי התוס'. ובהדיא מבואר כדברינו דלא היה איסור תחומין משום דענני כבוד חשובין כמחיצה לענין זה. וכמו שביארנו דר"ע לטעמיה וכנ"ל). ואין להקשות מהא דאיתא בעירובין (דנ"ה ע"ב) דאר"ה יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן ומתיב ר"ח ויחנו על הירדן ותניא כשהן נפנין אין נפנין אלא לאחוריהן (חוץ לענן וכדפירש"י). והשתא מאי פריך נהי דישראל במדבר יושבי אהלים היו והוי כיושבי צריפין. מ"מ תיפוק ליה דהענן חשוב כמחיצה אפי' לא היה שם אהלים כלל ג"כ. ומחוץ לענן הוא שמתחיל איסור תחומין. וא"כ י"ל שמחוץ לענן היו מרחיקים פחות ממיל וליכא איסור תחומין ומאי מקשה הגמרא. (מיהו אם נימא דבעת שהיה הילוך לרבים מחוץ לענן אז רבים מבטלים המחיצה אף לענין תחומין לק"מ הכא). אך בלא"ה כבר הקשו האחרונים מכאן לשיטת הפוסקים הסוברים דתחומין די"ב מיל דרבנן א"כ מאי פריך הגמרא לרב הונא מקרא דויחנו כו'. דמאיסור תחומין דרבנן אין להקשות מידי אקרא כלל. ותו הא י"ל כדאמרינן בעירובין (דמ"א ע"ב) בהוצרך לנקביו שהתירו לו איסור תחומין דרבנן משום דגדול כבוד הבריות. וע"כ דהגמרא כאן פריך מאיסור דאורייתא מהך קרא דויחנו על הירדן כו'. וראיתי להרמב"ן בליקוטיו לעירובין שהרגיש בעצמו בקושיא זו לשיטתו דהוא מהסוברין דתחומין די"ב מיל דרבנן. ותירץ דלעולם קיי"ל דתחומין די"ב מיל ג"כ דרבנן והא דמתיב ר"ח בעירובין שם מויחנו על הירדן היינו דאל"כ תיקשי לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. ומדר"ע נשמע לרבנן לענין שיושבי צריפין כיושבי העיר דמי. וכל העיר נחשב כד"א להם (וכ"כ הריטב"א ג"כ). ולפ"ז י"ל על קושיא הנ"ל ג"כ דהא דפריך ר"ח מויחנו על הירדן כו' היינו דאל"כ תיקשי למאן דס"ל דהענן לא חשיב כמחיצה ומזה נשמע לדידן נמי דיושבי צריפין כיושבי העיר דמי. אלא דלפ"ז לדברינו יהיה הוכחה מכאן כהפוסקים דתחומין די"ב מיל דאורייתא. דל"ל כשיטת הרמב"ן דלעולם תחומין די"ב מיל דרבנן וקושיית הגמרא כאן היא לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. דא"כ הדק"ל מאי מקשה הגמרא הכא. ודילמא ר"ע לטעמיה דר"ע ס"ל דבסוכות הושבתי ענני כבוד היו ולדידיה הענן חשוב מחיצה כנ"ל. ואולם בלא"ה יש לדחות ולומר דלעולם תחומין די"ב מיל ג"כ דרבנן. ומ"מ פריך שפיר הגמרא בעירובין מקרא דויחנו על הירדן כו') דתחומין אף למ"ד דרבנן מ"מ אסמכוה אקראי כדאיתא בעירובין (דנ"א ע"א) אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה מנלן אמר ר"ח למדנו מקום ממקום ומקום מניסה כו'. ולמ"ד תחומין דרבנן הוי זה אסמכתא בעלמא. וכ"כ רש"י בשבת (דל"ד ע"א ד"ה בע"ת) דאף למ"ד תחומין דרבנן יש לו אסמכתא מקראי. וכ"כ התוס' שם. ומעתה י"ל כעין מ"ש התוס' בחגיגה (די"ח ע"א סד"ה חוש"מ) במה דפריך שם בקרא דחג האסיף אימת כו' אלא בחוש"מ מי שרי אע"ג דמלאכת חוה"מ אינו אסור רק מדרבנן מ"מ כיון דאקרא סמכינן ליה לאסור מלאכה בחוש"מ לא מיסתבר ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי עכ"ל. וה"נ הכא פריך הגמרא כן מויחנו על הירדן דלא מסתבר שיהא מהך קרא שריותא בהדיא לאיסור תחומין דרבנן דאסמכוה אקראי וטפי מסתבר להוכיח מהכא דיושבי צריפין כיושבי עיר דמי. ולק"מ. (ומיהו קצת משמעות כהסוברים דתחומין די"ב מיל דאורייתא מדהאריך הגמרא בקושייתו לאתויי הברייתא דכשהן נפנין כו'. משמע דהקושיא דוקא מהא דמהלך בראש חוזר לאחוריו י"ב מילין כדפירש"י. דאי קשיא ליה מאיסור תחומין דאלפים אמה לא הוה צריך לאתויי הברייתא בקושייתו וי"ל): ז מיהו בעיקר החקירה של בעל נו"ב הנ"ל אי ענני כבוד חשובין כמחיצה יותר נראה לומר דלא הוי מחיצה כלל כיון דהוי דבר שאין בו ממש. ובכה"ג לא מהני אף לרבנן דר"מ בסוכה (דכ"ד סע"א). ומ"ש שם בספר דורש לציון הנ"ל דלמ"ד דהסוכות זכר לענני כבוד ובעינן דומיא דענן מכלל דעננים עצמן כשירים לסכך ולדפנות כנ"ל. אין זה מוכרח כיון דהוי מחיצה שא"א להעמידה כלל בידי אדם ומזה לא מיירי קרא כלל. והיאך נוכיח מזה דהענן חשוב מחיצה. ולענין איסור תחומין ג"כ בודאי אינו מועיל כלום מחיצה דענן ויש לחשוב התחום ממקומו אף ממה שבתוך העננים וכמבואר בלשון הרמב"ם (ר"פ כ"ז מה' שבת) שכ' היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה כו' אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם מרע"ה לא תצאו חוץ למחנה עכ"ל. מבואר דמשה הזהירם שלא יצאו חוץ למחנה. ומשמע דהוי איסורא דאורייתא תיכף שיצאו מן המחנה דהוי י"ב מיל ממקומו (להמהלך בראש) ולא בעינן שיצא חוץ למחנה י"ב מיל. אע"פ שהיו אז הענני כבוד מקיפים אותם מ"מ חשוב כיוצא חוץ לי"ב מיל. (רק שבזה י"ל דבלא"ה אתו רבים ומבטלי מחיצה לענין תחומין ג"כ). אלא דלכאורה אכתי קשה על הרמב"ם דהא מסיק בעירובין שם דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו כו' כמאן דקביע להו דמי וא"כ כל המחנה נחשב להם כד"א וליכא איסור תחומין מדאורייתא עד שיצא י"ב מיל חוץ למחנה. ומצאתי שעמד בזה על הרמב"ם בתשובת זכרון יוסף (סי' ז'). ותירץ דהא דאמרינן דכמאן דקביע להו דמי היינו לאחר הקמת המשכן ועשיית הדגלים משא"כ מקודם לזה לא הוו חשיבי קבועים. (ואז עדיין לא היה איסור לפנות בתוך המחנה. או דלא היו צריכים לפנות מקודם עד לאחר שסרחו כדאיתא ביומא דע"ה סע"ב). אלא דלפ"ז נתחזקה קושית המפרשים שהובא לעיל בהא דחזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל על כל דבור ודבור והיאך עברו על איסור תחומין בשבת. דאף לפירש"י דמפרש דאותן הקרובין לדבור היו חוזרין מפחד הדבור עד קצה המחנה. מ"מ כיון דאז עדיין לא היו נחשבין קבועין היה אסור להם לילך חוץ לתחומן אף בתוך המחנה. (והענני כבוד לא חשיבי מחיצה לפ"ד הרמב"ם כנ"ל). אך כבר כ' לעיל דלראב"י דס"ל דבמרה עדיין, לא איפקדו אתחומין לק"מ הכא וי"ל דריב"ל בעל המימרא דהכא ס"ל כוותיה או די"ב מילין דקאמר ל"ד רק פחות מעט (וכמבואר מפירש"י) ומאיסור תחומין דרבנן אין להקשות הכא. רק מ"ש לעיל מהמכילתא דר"ע אמר זה ג"כ והוא ס"ל תחומין דאורייתא וי"ל דאע"ג דאמר בגמרא דכ"ע בשבת ניתנה תורה. מ"מ מצינו בפדר"א (פמ"ו) דאמר ראב"ע דבע"ש ניתנה תורה ע"ש. (וקצ"ע דבגמרא דשבת (דפ"ו סע"א) מוכח דסבר