תורת חסד קפה

(וכן י"ל בזה קושיית הט"ז באו"ח סי' י"א סק"ה דל"ל קרא דלהם משלהם ת"ל משום מהב"ע כו'). וכ"ז אם נימא לענין מצוה שצריכה שיעור דע"י ביטול ברוב ל"ש שישלים לשיעורו וכנ"ל. מיהו קושטא הוא שדעת התוס' הוא דע"י ביטול ברוב משלים שפיר לשיעור המצוה. וכמבואר מדברי התוספות זבחים (דע"ט סע"ב) שפירשו במתני' דפרה צלוחית שנפלו לתוכה מים כ"ש כו' דחומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא בטל ברובא, עכ"ל, ומבואר שם בגמ' (ד"פ ע"א) דלרבנן דר"א בודאי הזאה צריכה שיעור (ולר"ל שם אף ר"א נמי ס"ל דהזאה צריכה שיעור) הרי מבואר בהדיא שדעת התוס' דמהני ביטול ברוב להשלים השיעור גם כן. (ואף דבלא דברי התוס' היה י"ל כן שם דמשום ביטול ברוב אינו משלים השיעור. ובזה היה י"ל דמש"ה הוצרך לומר שם דלרבנן הזאה צריכה שיעור. וע"ש בתוס' ריש דף פ'. מ"מ הא חזינן שדעת התוס' אינו כן). וגם מוכח כן מדברי הרא"ש סוף הל' חלה במתני' דהעושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן אדם יי"ח בפסח. ובירושלמי מפרש הטעם משום גרירה דחיטים גוררין את האורז. וכתב הרא"ש שם דהירושלמי הוצרך לזה דאל"כ כיון דרובה אורז אינה באה לידי חימוץ והיאך יוצאין בה משום מצה. מבואר מדבריו דברובה חיטים ומיעוט אורז יוצא בה י"ח בפסח אף בלא טעם דגרירה. ודוחק לומר דמיירי שאכל ממנה כ"כ עד שהיה כזית מהחיטים לחוד. (וכדמוכח בירושלמי שם בפ"ג דחלה דמתני' דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור. וע"ש בר"ש. הרי דמוכח זה ממתני' דקתני סתמא דחייבת בחלה היינו אפילו אין בה כשיעור חלה רק בצירוף הדגן עם האורז. והכי נמי בסיפא דמתני' דאדם יוצא בה י"ח בפסח היינו ג"כ אפי' אם שיעור הכזית הוא ג"כ בצירוף האורז). וידעתי שיש לדחות קצת ראיה זו מדברי הרא"ש. ומ"מ משמעותו נוטה יותר דהמיעוט שנתבטל ברוב ג"כ משלים לשיעורו. ובעיקרא דמילתא אי המיעוט הבטל ברוב משלים לשיעורו. זה תליא בחקירה זו. בדין ביטול חד בתרי. אי הוי זה כמו ביטול המציאות שגוף הדבר הבטל במיעוטו הוי כמו שאינו בעולם וממילא אינו משלים לשיעורו של המבטל ג"כ שהרי הוא כמי שאינו כלל. או דנימא דענין ביטול חד בתרי אין זה ביטול המציאות רק ביטול מהותו של הדבר ואין שמו עליו דאיסור שנתבטל בהיתר אבד ממנו שם איסור מחמת שנתבטל ברוב אבל גוף הדבר הרי ישנו במציאות. ולפ"ז יכול להשלים ג"כ שיעורו של המבטל ע"י זה המיעוט שישנו בעולם רק שאיננו איסור עוד וכנ"ל. (וע' בבכורות דכ"ג ע"א). ויש להאריך בזה הרבה. אלא שאכמ"ל. רק י"ל בקצרה דממ"ש התוס' בזבחים (דע"ח ע"א ד"ה הפיגול) לענין תערובת איסורים דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לאיסור דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כש"כ דאיסור לא מצטרף לאיסור. עכ"ד. הנה מזה עדיין לא מוכח דמיעוט איסור הבטל ברוב היתר אינו משלימו לשיעור. דמבואר בר"ן בנדרים (דנ"ט רע"ב) שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר. ע"ש. ויש להסביר הדברים דלעולם י"ל דענין ביטול ברוב הוא רק ביטול מהותו של המתבטל ואין שמו עליו ואיסור שנתבטל בהיתר אבד שם איסור ממנו ונשתנה מהותו. וכמו חלב ודם או טבל אם נתערבו ברוב היתר שוב אין שמו הקודם עליו. ומאחר דפרח שם האיסור ממנו ממילא הוי היתר ואפשר גם כן שישלים את המבטל לשיעורו דהרי גוף מציאות הדבר ישנו בעולם ורק שם איסור ליתא ביה וכנ"ל. משא"כ בהיתר שנתבטל באיסור לא שייך לומר שיחול עליו שם חדש של איסור שישלים את האיסור לשיעורו. דענין ביטול ברוב הוא רק שאבד ממנו שמו ומהותו הקודם. אבל לא שיחול עליו שם חדש שיוחשב גופו של איסור כיון דקיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור (וכש"כ שלא יצטרף איסור לאיסור אחר לומר שיחול עליו שם איסור האחר כו'). ולפ"ז אין ראיה כלל מדברי התוס' בזבחים לענין ביטול איסור ברוב היתר. וכמבואר. (ומיהו אין להוכיח להפך דהמיעוט דבטל משלים את הרוב המבטל לשיעורו. מגמ' דנדה דכ"ז רע"ב א"א שלא ירבו כו' ונפיש ליה שיעורא. דיש לדחות בכמה גווני. ואכמ"ל). וכבר ביארנו לעיל דאף אם נחליט הסברא דאין המיעוט הבטל משלים את המבטל לשיעורו. מ"מ אינו מיושב בזה קושיית התוס' בסוכה במצה של טבל דת"ל משום מהב"ע וכנ"ל. ואין להאריך יותר. ובפרט דביישוב קושיית התוס' הזו כבר תלו עליה זייניהם רוב המחברים ביישובים שונים. וג"א כתבתי במ"א ליישב בכמה אופנים. ופה אכמ"ל: והנה כעין סברא זו אמרתי בע"א. בהא דאיתא בגמרא דמנחות (דמ"ב ע"ב) גבי צביעת תכלת מייתינן דם חלזון כו'. ש"מ תלת כו' וש"מ טעימה פסולה. ופירש"י אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה. והקשה לי רב אחד דאמאי לא בטל ברוב הך צבע הנסיון בתוך היורה. והוא רצה להוכיח מכאן להלכה כדעת רש"י בחולין שפוסק כר"י דמין במינו לא בטיל. וחשב זה להוכחה גדולה. ואני דחיתי דבריו. מלבד דבלא"ה אין זה הוכחה כלל. (וע"ש הגהות הצ"ק ברש"י). דברמב"ם (פ"א מהל' ציצית ה"ג) פירש הך דטעימה פסולה דלא כפירש"י שעירב צבע הנסיון לתוך היורה. אלא דפירש הגמרא הכי דאם צבע מעט צמר בתוך היורה נפסלה היורה כולה דעי"ז נחשב כל הצבע שלא לשמה. ואין זה בגדר תערובת. ורש"י שפירש כאן בדרך תערובת כנ"ל י"ל דרש"י לשיטתו דס"ל להלכה דמין במינו לא בטל. אבל אין שום הוכחה מדברי הגמ' כאן לדברי רש"י בחולין הנ"ל. אמנם יותר י"ל דאף לפירש"י הכא אין הטעם כלל משום דמב"מ לא בטל. רק דלענין צביעה לשמה לא שייך כלל דין ביטול דביטול איסור בתוך היתר היינו שע"י הביטול אבד שמו ואין עליו שם איסור עוד וממילא הוי היתר. אבל הכא דבעינן צביעה לשמה דכתיב כליל תכלת כו'. אין כאן היתר משום שיתבטל המיעוט דשלא לשמה ברוב דמ"מ אין זה חשוב לשמה ע"י מה שמתבטל ואבד שמו כנ"ל. והבאתי ראיות לזה. אך עכ"ז אין מזה הכרע לענין אם המתבטל משלים השיעור וכנ"ל. וא"ל: יג והנה במ"ש לעיל בסי' ח'. לצדד היתר ע"פ דברי הה"מ בפ"ח מהל' מ"א ה"י לסמוך על חייט נכרי שקונה חוטי קנבוס כו' ובתשובת פ"י סי' ח' ביאר דבריו דיש לסמוך ע"ז שהנכרי מירתת להחליף ולהיות מרע אומנותיה ע"י בדיקת האש דשל פשתן כבה כו'. אף שבעצם אין לסמוך ע"ז שהוא סימן גרוע דשל פשתן נמי נשרף כמה פעמים כמו קנבוס כו'. ומ"מ העליתי דבנ"ד אין לסמוך כ"כ ע"ז בסימני אתרוג מה"ט דאפשר דעכשיו לא מירתת כלל הנכרי בזה. והשואל השיב ע"ז דבפשיטות ל"ש זה בנ"ד מאחר שרואים שקונים מהם אתרוגי קארפו כו'. וגם מניין להם להנכרים לידע בדיקת סימני אתרוג כו'. והשבתי לו דמה שחשב זה להוכחה דלא מירתת מאחר שרואים שקונים מהם אתרוגי קארפו. הוא תמוה וכי יש לנו בירור ח"ו על אתרוגי קארפו שהמה מורכבים כולם הא זהו רק חששא וע"ז גופיה אנו דנים שהאתרוגים שקונים מהם עם הכשרים מרבנים דשם המה באמת אינם מורכבים ויש להתירם מה"ט. ואדרבה י"ל מאחר שרואים שאין קונים מהם אתרוגים בלתי הכשר מרבנים שמעידין עליהם שאינם מורכבים. (זולת שאפשר שיש איזה מתפרצים