תורת חסד קפד

הראב"ד דאפילו יהיה בו דין גזל כתוב יום תרועה יהיה לכם מ"מ והכי איתא בירושלמי עכ"ל. אמנם י"ל דהא בירושלמי משמע דאמוראי פליגי דר' יוסי דריש מקרא יום תרועה יהיה לכם מ"מ ור"א אמר מסברא דבשופר ליכא מהב"ע כיון דבקולו הוא יוצא כו'. ומגמרא דידן מוכח כר"א דירושלמי ולא כר"י. מדאר"י בשופר של שלמים אם תקע לא יצא (ורבא נמי לא פליג רק משום דמלל"נ). והיינו דכיון דמצות ליהנות ניתנו א"כ הקול גופיה הוא האיסור. כמ"ש לעיל. (וסברת הרשב"א הנ"ל י"ל דהרמב"ם לא ס"ל זה). ובזה מסברא י"ל דבכה"ג לא יצא משום מהב"ע. משא"כ לר"י דדריש מקרא דיהיה מ"מ. א"כ אף בכה"ג הל"ל דיצא מה"ט. הרי ביארנו דגמרא דידן נמי ס"ל כהירושלמי דבשופר אין פסול מהב"ע כיון שבקולו הוא יוצא כנ"ל. מיהו לענין קושיית המג"א על הלבוש ל"נ ליישב כן. מלבד דקשה להעמיס זה בדברי הלבוש. דאי טעמא דפסול מורכב משום מהב"ע מה היה לו להלבוש להביא מהך דבהמת כלאים פסול להקרבה שהוא ענין אחר. והל"ל משום מהב"ע. וגם עיקר הדבר לפסול מורכב משום מהב"ע. יש לפקפק בזה לפמ"ש התוס' בסוכה (ד"ל ע"א ד"ה הא קנייה) דאי ייאוש כדי קנה והוי שלו קודם הקדש תו לא חשיב מהב"ע. ולכאורה ה"נ בשאר עבירות אם נגמרה וכלתה העבירה מקודם אינו פוסל אח"כ משום מהב"ע. ואם כן באתרוג מורכב נמי אין לפסול משום מהב"ע. רק די"ל דאתרוג המורכב דעיקר הוייתו בעבירה שפיר פוסל מהב"ע בזה אף שכבר נגמרה העבירה ממעשה ההרכבה. וגם בלא"ה קצת משמע דסברת התוס' זו היינו רק בגזל ולא בשאר עבירות שבגוף החפץ ממ"ש התוספות לעיל (בד"ה משום) בלולב של אשירה דיפסל משום מהב"ע כו' ותירץ בע"א ע"ש. ויש לדחות. ומסברא י"ל כיון דעיקר פסול מצוה הב"ע נפקא לן מוהבאתם גזול כו' א"כ ליכא למילף רק דומיא דגזילה דאם כלתה העבירה מקודם אינו פוסל לפ"ד התוס' הנ"ל. ומ"מ כ"ז אינו מוכרח ואכמ"ל. ועכ"פ מדברי הלבוש לא משמע לפרש משום מהב"ע ושפיר הקשה המג"א. והארכתי במ"א ליישב קושייתו ואכמ"ל: יא וע"ד מה שכתבו איזה אחרונים להכשיר מורכבים דיתבטל חלק הלימון ברוב אתרוג כו'. בודאי ל"נ לדון כאן דין ביטול ברוב. וע' בתשובת תשב"ץ (ח"ב סימן ד') לענין תערובת פשתן כו' שהאריך לבאר החילוק בין הרכבה שכונית שהוא תערובת דברים נפרדים וכאו"א עומד בעצמו בהתערובת, ובין הרכבה מזגית שקונה מזג חדש בהרכבתו וכל חלקיה המה מורכבים. יעו"ש. וגם כבר כתבו האחרונים בנ"ד דכיון שההרכבה ניכרת ע"י הסימנים הוי כמו ניכר האיסור דלא שייך ביטול. (רק דלפ"ז שוב יש לסמוך בזה על סימנים לחוד כשיש בו סימנים שאינו מורכב דאפילו אם אין לסמוך בזה על סימנים. מ"מ אין כאן היכר וכל שלא ניכר האיסור בטל ברוב כו'). וגם י"ל דלא שייך כאן ביטול משום דדמי לטומאת משא דלא בטיל ברוב כיון שנושא הכל בב"א. וכמ"ש התוס' בבכורות (דכ"ג ע"א) רק דמדברי התוס' משמע שזהו רק מדרבנן. אבל מדברי הרמב"ם מוכח דמה"ת לא בטיל בכה"ג. וע' במל"מ ספ"א מהל' מטמאי מו"מ. והארכתי מזה במ"א. וגם כמדומה שהאריכו בזה האחרונים ג"כ מדברי המרדכי בחולין דכל שתחילת ביאתם לעולם בתערובת לא שייך ביטול. ואכמ"ל בכ"ז. ומלבד זה היה י"ל עוד מדברי הרא"ש (פ"ה דע"ז סי' ל') בשם הראב"ד לענין כותח הבבלי דכיון שהחמץ שיש בהן הוא להכשיר המאכל ה"ה חשובים כאלו הכל חמץ. וכ"כ סברא זו בתשובת הרשב"א והובא בב"י יו"ד בסימן קל"ד. וה"נ י"ל באתרוגים המורכבים שמרכיבים בכוונה לתועלתם ולהדרם עי"ז ג"כ ליתא כאן דין ביטול מה"ט: יב וע"ד מ"ש כת"ר לחדש דלענין לצאת י"ח בכזית מצה וכדומה אם יש בו תערובת מועט מדבר שאינו ראוי לצאת בו י"ח והרוב הוא ממה שראוי לצאת בו י"ח דלא שייך בזה ביטול שישלים לשיעורו. דביטול לא שייך רק באיסור שנתערב בהיתר דהוי כאילו אינו בעולם כו'. אבל לא שעי"ז ישלים השיעור. ובזה יישב קושיית התוס' בסוכה דלמה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל ת"ל משום דהוי מהב"ע, דיש נ"מ כשנתערב מיעוט טבל ברוב חולין ואכל ממנו כזית דמשום מהב"ע ליכא דאיסור בטל ברוב היתר ואין כאן עבירה אבל כיון דאיכא קרא דמצה של טבל הוי מצה שאינה ראויה לא מהני בזה ביטול להשלים השיעור. ויש להשיב על דבריו. חדא דאף אם נחליט כן שאין יי"ח מצוה שיש לה שיעור באם יש בו תערובת מועט מדבר שאינו ראוי דמחמת הביטול ברוב לא שייך שישלים לשיעורו וכנ"ל. מ"מ הכא שפיר הקשו התוס' דל"ל קרא במצה של טבל ת"ל משום מהב"ע. ול"ל דיש נ"מ כשנתערב מיעוט טבל ברוב חולין כנ"ל. דהא דטבל אינו ראוי למצת מצוה לא חשיב אינו ראוי מצד עצמו. רק דילפינן מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום ב"ת חמץ משא"כ טבל דלא חל עליו איסור חמץ משום דאין אחע"א וכר"ש וכדמסיק הגמרא בפסחים (ר"ד ל"ו). וא"כ תנאי מתדבק הוא שכל שחל עליו איסור חמץ יוצאין בו י"ח מצה. וא"כ בתערובת מיעוט טבל ברוב חולין דלענין איסור טבל בטל ברוב ונעשה היתר וחל עליו אח"כ איסור חמץ. (אם נתחמצה עיסה זו של התערובת טבל ברוב חולין. או אם קיבלה טעם חמץ להסוברים דטכ"ע מדאורייתא). וממילא הדין דיוצאין בו י"ח מצה ג"כ מה"ט כיון דאם היתה מתחמצת היה בה משום ב"ת חמץ וכנ"ל. וא"כ מאי אהני לן קרא דל"ת עליו חמץ יותר מטעם מהב"ע דאין יי"ח במצה של טבל. ולענין תערובת השתא נמי יי"ח מצה וכנ"ל. (אם לא שכת"ר ידחוק לומר דכיון דטבל גרידא לא חל עליה איסור חמץ וממילא אין יוצאין בו י"ח מצה מש"ה נמי אף בתערובת טבל בחולין אף שנעשה היתר וחל עליו איסור חמץ עכ"ז לא יי"ח מצה בזה שאילו היה הטבל בלא תערובת לא היה חל עליו איסור חמץ. אבל בודאי בסברא דחוקה כזו אין כדאי לדחות קושיית התוס'). אמנם כעין סברא זו י"ל שם וליישב קושיית המהרש"א ע"ד התוספות בסוכה שם. שהקשו דלמה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל. וע"ז הקשה המהרש"א דאמאי לא קשיא להו להתוס' מסוכה גזולה דס"ל לרבנן דפסולה מדכתיב לך ות"ל משום דהוי מהב"ע. וכמו שהקשו כן התוס' בפ"ק ותירצו שם דפסול מהב"ע אינו אלא מדרבנן. והשתא בממ"נ. אם התוס' הכא ס"ל דמהב"ע מדרבנן א"כ ממצה של טבל ג"כ לק"מ ואי מהב"ע דאורייתא א"כ תיקשי להו מסוכה גזולה עכ"ד המהרש"א והניח בצ"ע. ובזה י"ל דמש"ה לא קשיא להו להתוספות הכא מסוכה גזולה דל"ל קרא ת"ל משום מהב"ע. די"ל דנ"מ כשמיעוט הסכך הוא גזול ועירבו ברוב עם שאינו גזול. דמחמת פסול מהב"ע המיעוט בטל ברוב סכך הכשר. משא"כ מקרא דכתיב לך שלך למעוטי גזול א"כ לענין זה לא מהני ביטול ברוב לענין ממון שיהא חשוב שלך. וכדאמרינן בביצה (דל"ח ע"ב) גבי מי שנתערב לו קב חיטין כו' איסורא בטיל ממונא לא בטיל כו' משא"כ ממצה של טבל שפיר הקשו התוס' דת"ל משום מהב"ע. דבזה ל"ל הנ"מ לענין תערובת טבל בחולין דבזה יי"ח אף אחר דכתיב קרא דל"ת עליו חמץ כנ"ל.