תורת חסד קפג

יש כמה תגרים שאומנותם רק במכירת בשר טריפה. מש"ה בזה כיון דמרע נפשיה רק לגבי הישראל אין לסמוך עליו דומיא דחייט דלא חשיב מרע אומנותו במה שלא יתנו לו הישראל לתפור עוד ויהיה מעתה תופר אצל נכרים כנ"ל דבזה לא איתרע כל האומנות דידיה. ואין לסמוך עליו בכה"ג מה"ט. וה"נ במכירת אתרוגים דנמכרין רק לישראל לצאת י"ח המצוה יש לסמוך שלא יהיה מרע אומנותו בדבר שיכולים לעמוד עליו ע"י בדיקת הסימנים וכנ"ל. אלא דלפמ"ש לעיל לחוש דאולי בזמננו נשתנו טבעי ההרכבה באופן שלא יבחינו כלל ע"י בדיקת הסימנים. וי"ל דמש"ה לא מירתת הנכרי כלל בזה. ואין לסמוך ע"ז: ט סוף דבר. דצריכים להביא כתב הכשר על אתרוגי קארפו שבאים מגינות המוחזקים בכשרות שאין בהם הרכבה. או שישלחו מכאן לשם איש אחד המוחזק בכשרות שיבורר לו שם שהאתרוגים המה מגינות המוחזקים בכשרות. והא ודאי דע"א נאמן כאן להכשירם. ואין לומר דמשום חזקת חיוב של כאו"א חשיב זה כמו איתחזק איסורא שלא יהא ע"א נאמן בזה. דז"א. חדא דאף במקום דאיתחזק איסורא מ"מ ע"א נאמן לברר ההיתר שאינו סותר בזה החזקת איסור רק מברר. וכמ"ש לעיל דמהתוספתא מוכח כסברת הר"ן בזה. ועוד י"ל דהא דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא היינו משום דכל איסורי תורה חשיבי איסור חפצא (כמשמעות ד' רש"י בכריתות די"ד ע"א). וא"כ החזקת איסור של החפצא סותר לדברי העד שמעיד שיצא הדבר מאיסורו ומש"ה אין ע"א נאמן. אבל בחזקת חיוב שמחוייבין לקיים המצות עשה. דחזקת חיוב הוי חיוב גברא שפיר נאמן ע"א בזה להעיד על הדבר שכשר למצוה. כיון שאין החזקה בגוף החפץ נגד עדותו. אף שממילא עי"ז יופקע הגברא מחיובו אח"כ לא חשיב בזה מעיד נגד החזקה. ויש להאריך ולהוכיח סברא זו ופה ההכרח לקצר. ובלא"ה בנ"ד יש לצרף היתר הסימנים ושאר צדדי היתר ובודאי יש לסמוך על עדות ע"א בזה. אך במקום שאין אף ע"א שיעיד שהגינות הללו מוחזקים בכשרות א"כ לא יצאנו מידי חששא. ועיקר הסמיכה רק על כתב ההכשר המובא עם האתרוגים. וכפי שאומרים שבזמננו אין לסמוך כ"כ עליו וכמבואר במכתב כת"ר. ע"כ במקום שנמצאים אתרוגי אה"ק שהמה כשרים ע"פ מסורת וגם ע"פ הסימנים והם מהודרים ג"כ בשלימות ראוי ונכון שלא לצאת לכתחלה באתרוגי קארפו ולברך עליהם ובפרט ביו"ט ראשון באם אפשר לקחת אתרוגי אה"ק שהם ג"כ מהודרים כנ"ל. רק באם שא"א להשיג אתרוגי אה"ק מהודרים כ"כ יש לברך על אתרוגי קארפו ולפי ראות עיני המורה: ] ובעיקר פסול אתרוגים המורכבים. כבר האריכו למעניתם בתשובות האחרונים והלכו בו הנמושות ובמ"א ביארתי. וכעת אין עסקנו בזה. אפס למען תת לו אות שראיתי דבריו ולהראות חיבתו להעיר באיזה דברים שבאו במכתבו. ע"ד מה שכתב הלבוש לפסול אתרוג המורכב משום שנעבדה בו עבירה בהרכבה כמו בהמת כלאים שפסולה להקרבה. והקשה עליו המג"א בס"ס תרמ"ח. דא"כ עז של כלאים יהא קרנו פסול לשופר ותירץ כת"ר ע"פ משמעות דברי הט"ז דלהלבוש פסול משום מהב"ע. ובירושלמי מחלק ברפ"ג דסוכה בין לולב לשופר לענין מהב"ע דאר"א תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה בתמיה. הרי כיון דעיקר המצוה בשמיעת הקול והקול אינו עבירה מש"ה לא שייך בו פסול מהב"ע. ומש"ה נמי יוצא בשופר של כלאים מה"ט. וכבר קדמו בזה הגאון בעהמ"ח גט מקושר בתשובתו (שם בסב"י שהביאה כת"ר בעצמו) ליישב כן קושיית המג"א על הלבוש כנ"ל, ויש לבאר דגמרא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בזה. ואף דלכאורה מוכח דשייך פסול מהב"ע בשופר מגמ' דר"ה (דכ"ח ע"א) דאר"י בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא. דהא דבדיעבד לא יצא משמע דהוי משום מהב"ע. (ורבא לא פליג עליו רק משום דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו. ודוחק לומר דהתם לא יצא משום כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד א"ע לא מהני דפליגי אביי ורבא בתמורה). התם שאני. דאי נימא מצות ליהנות ניתנו א"כ הקול גופיה הוא האיסור כיון דזהו מצותו. והירושלמי הנ"ל דאמר דאין בקול מהב"ע ס"ל דמצות לל"נ כמסקנת הגמרא. ועוד י"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות (דק"ג סע"ב) בטעמא דאם תקע לא יצא דכיון דאם נימא דלא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא אמרינן דלא יצא דאם נימא דיצא עכשיו הוא דנהנה. ובסברת הרשב"א זו תירצתי מכבר דלא תיקשי הכא מדרב יהודה אדרב יהודה לשיטת התוס' בגיטין (דנ"ה סע"א) דר' יהודה לא חייש כלל למהב"ע וכ"כ התוס' בב"ק (דס"ג ע"ב) לחד תירוצא. ולסברת הרשב"א הנ"ל ניחא. דבעלמא לא חייש ר"י למהב"ע היכא שעי"ז לא יתוקן האיסור אם נימא דלא יצא וכמבואר. (וכה"ג כתב המהרי"ט לחלק לענין הא דא"ר כ"מ דא"ר ל"ת א"ע לא מהני וכידוע). ומעתה יש להוכיח דגמ' דידן נמי ס"ל כהירושלמי דבשופר ליכא משום מהב"ע כיון דבקולו הוא יוצא. וכנ"ל. ובשופר של שלמים דאר"י לא יצא הוא משום דבזה יתוקן האיסור וכנ"ל. והיינו מהא דאיתא בגמ' דר"ה שם דבשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. (וע"ש בתוס' שהקשו מ"ש משופר של שלמים כו' והר"ח גריס רבא במימרא זו). ובמ"א ביארתי במה שהקשו כאן דהא לאו דל"ת תועבה הוא אף בלא נהנה, (וע' במגילת אסתר שורש ט' שביאר זה באורך). וא"כ אמאי אם תקע בשופר של ע"ז יצא. נהי נמי דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הא אף בלא הנאה עובר בלא תביא והוי מהב"ע. ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' ברפ"ג דסוכה דאין מהב"ע פוסל רק אם ע"י העבירה באה המצוה. (וכדאיתא בירושלמי פי"ג דשבת ה"ב גבי הוציא מצה מרה"י לרה"ר דמשני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. ופירש שם בש"ק שזהו כסברת תוס' בסוכה הנ"ל). וא"כ מוכח דלא חשיב בזה העבירה סיבת המצוה במה שהביא אליו הדבר בעבירה. (כל שעיקר המצוה אינה באה מסיבת העבירה). וא"כ ה"נ לק"מ. אך לפמ"ש שם במקומו בביאור דברי הירושלמי דשבת שם והוכחתי דלא כפירוש הש"ק הנ"ל וביארתי כוונה אחרת בדברי הירושלמי בזה. ולפ"ז אדרבה משמע מהתם דזה חשיב מצוה הב"ע ע"י מה שהביא הדבר אצלו בעבירה וא"כ הדק"ל הכא. אלא מוכח מכאן דגמ' דידן נמי ס"ל כהירושלמי דבשופר ליכא מהב"ע כיון דיוצא בקולו ואינו נוגע להדבר עצמו והקול אינו איסור כנ"ל. וה"נ יש לומר לענין הלאו דלא תביא תועבה כו' שהקול אינו תועבה וליכא פסול מהב"ע בקול. רק לענין איסור הנאה למ"ד מצות ליהנות ניתנו בזה י"ל דלא יצא כיון שעי"ז יתוקן האיסור דאם לא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא וכסברת הרשב"א הנ"ל. משא"כ לענין הלאו דלא תביא תועבה שלא יתוקן איסור זה אף אם נימא דלא יצא וממילא יצא דפסול מהב"ע ליכא בקול. כנ"ל. (ואין לדחות דהא דבשופר של ע"ז אם תקע יצא הוא מימרא דר"י ור"י לטעמיה בגיטין דלית ליה מהב"ע כנ"ל. דז"א. חדא דהר"ח גריס הכא רבא. ועוד דתיקשי על הפוסקים שפסקו הכא כר"י) ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פ"א מהלכות שופר ה"ג שכתב בשופר הגזול דיצא משום דאין גזל בקול והשיג עליו