תורת חסד קפב

במ"ב שם. וגם הא דאזלינן בתר רובא ג"כ אינו בתורת בירור רק שספק כזה התירה התורה וכמו שכתב כן להדיא בש"מ לב"מ (ד"ו ע"ב) גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כו' ע"ש. משא"כ הא דסמכינן על סימנים י"ל שזה בתורת בירור (אם נימא דסימנים דאורייתא). ומש"ה כשיש בירור ע"פ סימנים יש להחזיק גם על האחרים. מ"מ יש לדון בזה. (וגם לסברת הפ"י הא דסמכינן אסימנים ג"כ הוא מתורת רובא כו'. א"כ ל"ל כנ"ל). ובלא"ה לפמ"ש לעיל (אות ג') דהא דכאן יש לסמוך על סימנים הוא מטעם ס"ס. ויש סוברים דאין לסמוך על ס"ס לכתחלה במקום שיכול לקנות אחרים המוחזקים בכשרות. אך אם נימא דאף שיש שם איזה גינות שמרכיבים אתרוגים מ"מ יש רוב שאינם מורכבים והסימנין מסייעין לרוב זה יש לסמוך ע"ז לכתחלה. ואף שהקונה הולך לבתיהם של הגננים שם וא"כ ה"ל קבוע דכמע"מ דמי. מ"מ בקבוע שאינו ניכר לעצמו במקומו ס"ל לרוב הפוסקים דלא חשיב קבוע וכמבואר בתוס' נזיר, (די"ב ע"א ד"ה אסור) וכן בגיטין (דס"ד ע"א) וביו"ד סי' ק"י במחלוקת הפוסקים בנתערבו החנויות וא"י באיזו חנות הבשר טריפה אי הוי קבוע או לא. (וע"ש בש"ך ס"ק י"ד וי"ז ובט"ז ס"ק ה' וברמ"א סי' קי"ד ס"י ובצ"צ סימן ל"ב). ובמ"א הארכתי לבאר סתירת דברי התוס' הנ"ל לדברי התוס' בסנהדרין ריש דפ"א גבי נסקלין שנתערבו בנשרפין שכתבו לחד תירוצא דהא דלא אזלינן בתר רובא משום דה"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי. ומצאתי שעמד בזה בס' כו"פ בסי' ק"י. (ודעת הרמב"ן בגיטין שם והובא ברשב"א ובר"ן שם ובהה"מ בפ"ט מהל' אישות דס"ל התם דה"ל קבוע מדינא. אע"פ שאינו ניכר לעצמו מ"מ בכה"ג דנ"ד י"ל דמודה דל"ח קבוע. ואכמ"ל). אלא דמ"מ אף שלפי הנראה יש רוב אתרוגים שאינם מורכבים מ"מ אין להעמיד יסוד ע"ז שלא נודע בבירור אם הוא רוב גמור. ועל היכר הסימנים לחוד אין לסמוך מטעמים שאמרנו לעיל: ח עוד היה י"ל לצדד להיתר. דאף אם נימא דאין לסמוך על סימני אתרוג מטעם דסימנים דרבנן או משום שעיקר הסימן הוא הפנימי שצריך לחתכו ולבודקו וא"א לברר כ"כ וכנ"ל. מ"מ י"ל כעין מה שכתב הה"מ בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות הל' י' במה שנהגו לסמוך על חייט נכרי שקונה חוטי קנבוס לתפור בינו לבין עצמו שכיון שיש היכר בין של קנבוס לשל פשתן מירתת ולא אתי לאיחלופי דהא מרע אומנותיה ונתפס עליו כו' אבל בדבר שיש לעמוד עליו ע"י בדיקת האש דשל פשתן כבה ושל קנבוס הולך ונשרף מתירא הוא להחליף ובעל נפש יחוש בדבר עכ"ל. ובשו"ת פ"י (חיו"ד סימן ח') האריך לבאר דודאי אין לסמוך כלל על סימן זה לבודקו באש דאין לסמוך באיסור דאורייתא על סימן זה. וגם הוא סימן גרוע דכמה פעמים של פשתן נמי נשרף כמו של קנבוס. מ"מ ס"ל להה"מ דיש לסמוך ע"ז שהנכרי מירתת להחליף ולאורועי אומנותיה ע"י סימן זה שיבדקוהו באש. שיוחזק בזיוף לעיני הרואים אף שאין זה סימן גמור כנ"ל. וא"כ ה"נ י"ל בנ"ד דאף שאין לסמוך על סימני אתרוג בעצם. מ"מ כשלוקח מן התגר אפי' נכרי לא מרע אומנותיה כיון שיכולים לבדוק בסימנים אלו ממילא מירתת ולא יחליף את המורכבים באתרוגים מיהו ג"ז אין לסמוך עליו להלכה. חדא. שמדברי הרשב"א בתשו' והכלבו והאו"ח מבואר דלא ס"ל הך סברא שפסקו דאסור לומר לנכרי אומן לתפור בגדיו בקנבוס ע"ש הרי דס"ל דאין לסמוך בזה לומר שיהא נאמן משום דלא מרע אומנותיה כנ"ל. וי"ל דה"ט דכיון שהסימן אינו מובהק לסמוך עליו בעצם ממילא ג"כ לא מירתת הנכרי שיהיה מרע אומנותיה ע"פ סימן זה. וברמ"א ביו"ד סימן ש"ב מחלק בזה דאם נותן לו חוטי קנבוס שרי ולא חיישינן לאיחלופי מאחר שיש לעמוד על הסימן הנ"ל. משא"כ באומר לתפור לו בקנבוס אסור ע"ש. וא"כ בנ"ד בקניית אתרוגים נמי יש לומר דאסור. ועוד דבלא"ה י"ל דבסימני אתרוג אין לסמוך כלל אהא דמירתת הנכרי שלא יהיה מרע אומנותיה לפמ"ש המ"א (בסי' כ' ס"ק א') דחזקה דאומן לא מרע אומנותיה היינו דוקא בדבר דאיכא קפידא באומנותו. כגון מורייס שמערבין בו חומץ דהוי זיוף אף לנכרים. אבל במה שמרע נפשיה רק לגבי הישראל לענין או"ה לא חשיב כלל מרע אומנותיה בזה וכמו שאסור לקנות בשר כשירה משום שלא יהיה מרע אומנותו כו' ע"ש. רק די"ל דהתם מיירי לענין לסמוך אהך סברא דאומן לא מרע אומנותיה לחוד היכא דליכא למיקם עלה דמילתא. וכהך דלוקחין טלית מצוייצת מנכרי תגר במנחות (דמ"ג ע"א) אע"ג דתכלת אין לה בדיקה כדאמר התם. משא"כ גבי חוטי קנבוס דסברת הה"מ היא משום דמירתת הואיל ויכול לעמוד עליה ע"י בדיקה באש כו'. בזה י"ל דאף במידי דמרע נפשיה רק לגבי הישראל (וכמו באתרוגים להחליף במורכבים) נמי מירתת לאורועי אומנותיה באופן זה. שהרי המג"א ג"כ מודה דמ"מ יש קפידא ג"כ לאורועי אומנותיה אף לגבי הישראל. דבטלית מצוייצת שלוקחין מנכרי תגר ג"כ עיקר ההיתר משום אומן לא מרע אומנותיה. רק דבזה יש צירוף סברא עוד משום דאין דרך נכרי לעשות ציצית בבגד. ובזה יישב המג"א דברי הר"ן שלמד מהך דטלית מצוייצת לענין יין רמונים דיש לסמוך שם אהא דלא מרע אומנותיה לחוד מסברא כיון דבזה יש קפידא טובא. (וכן פירש בספר מחה"ש בכוונת המג"א. ובתשו' נו"ב מ"ת חא"ח סי' ע"ב הקשה ע"ד המג"א אלו מדברי הר"ן גבי יין רמונים הנ"ל. וכבר המג"א גופיה הרגיש בקושיא זו והבליע בנעימות ליישב כנ"ל). ולפ"ז יש מקום לחלק בזה ג"כ דהיכא דמרע נפשיה רק לגבי הישראל דהוי קפידא מועטת עכ"פ י"ל דהיכא דיכולים לבודקו בסימן ויהיה נתפס עליו אז בכה"ג מ"מ מירתת ולא מרע נפשיה. מיהו להאוסרים לסמוך על אומן נכרי שיתפור בגדיו בקנבוס (וכדעת הרמ"א אא"כ נתן לו חוטי קנבוס משלו) מוכח דס"ל דאפילו בכה"ג שיוכל לבודקו לא סמכינן עליה. אך לפ"ד הח"ץ (בתשו' ס"ס ל"ט) שכתב לחלק לפ"ד הר"ן דדוקא בתגר אמרינן דלא מרע אומנותיה. שאם יתודע יפסיד ממונו. משא"כ בחייט שאם יתודע ג"כ לא יפסיד מכיסו רק שיפסיד שלא יאמינהו הישראל ויהיה תופר לנכרים ולא מירתת כ"כ. ועוד חילק שם דביין רמונים מרע נפשיה טפי שכל עיקר קנייתו אינו אלא משום רפואה. וה"ה בתכלת דקנייתו רק משום הציצית. משא"כ בחייט שתופר בגד שעיקר הבגד ללבישה אע"פ שרוצה הישראל שיהיה תפור בהיתר מ"מ לא מרע נפשיה בזה בעיקר תכלית אומנותו ולפ"ז היה י"ל דבמכירת אתרוגים ג"כ יש לסמוך שהתגר לא יהיה מרע נפשיה בזה, שכשיתודע הדבר על ידי סימן יפסיד ממונו וגם מרע נפשיה בעיקר אומנותיה שעיקר קניית אתרוגים הוא רק להכשר מצוה וכמו בתכלת הנ"ל ול"ד לתפירה בחוטי קנבוס מטעמים הנ"ל. וכעין זה י"ל ע"ד המג"א שמוכיח דאסור לקנות ציצית מנכרי תגר מהא דאסור לקנות בשר כשירה מנכרי מה"ט. ומלבד מה שהשיב ע"ז בתשו' נו"ב שם ע"ש. הנה יש לחלק דבציצית שאינו נמכר רק לישראל שפיר סמכינן דלא מרע נפשיה בזה, אף שהריעותא הוא רק לגבי הישראל מ"מ בזה מרע כל האומנות דידיה בדבר זה שנמכר רק לישראל והוי זה בגדר אומן לא מרע אומנותיה. משא"כ בבשר שנמכר לנכרים ג"כ אע"ג דבשר כשירה לישראל נמכר יותר ביוקר קצת. והרי