תורת חסד קפא

שטעם עצו ופריו שוה מ"מ פסול מה"ט ע"ש. (מלבד שהח"ס בעצמו בתשו' קפ"ג השיג על המהר"ם אלשיך בזה דילדה בטילה בזקנה הוא רק לענין שיתבטל האיסור אבל הפרי עצמו במילתיה קאי ע"ש). הנה יש לתמוה הא במוהר"ם אלשיך גופיה בתחלת התשובה שם מבואר בהדיא דיחור של אתרוג המורכב בלימון שהיחור מוציא אתרוגים מ"מ יש בו זה ההפרש שהמיץ שבתוכו מרובה משא"כ באתרוג בלתי מורכב שהמיץ מועט והקליפה עבה מאוד כו' ע"ש. ולמה לא נימא כן דסימן זה כולל להבדיל בין מורכב לאינו מורכב בכל אופן. כיון שהסימן הזה יש לו עיקר בדאורייתא ולא ישתנה לעולם. (ומה שהוצרך המהרמ"א לפוסלו משום ילדה בטלה בזקנה ולא פסלו משום שביחור של אתרוג זה אין עצו ופריו שוה כיון שהתוך מרובה בו. ע"כ לומר משום שעכ"פ הוא מין אתרוג והתורה הצריכה עצו ופריו שוה בכללות המין של האתרוג. ואם נתברר לנו שפרי זה הוא אתרוג חשיב עצו ופריו שוה. ולא נימא שבאתרוג זה התוך הוא הפרי כיון דמין אתרוג הוא שהקליפה חשובה פרי באתרוג ולא התוך וחשיב גם בזה עצו ופריו שוה. וזה מוכרח בדברי המהרמ"א הנ"ל דנקט לפוסלו בפשיטות משום ביטול ילדה בזקנה כו'). אלא שגוף דברי הכפ"ת הנ"ל. שהסכים הח"ס ע"ז דהך סימן דקליפתו רחבה ותוכו מועט הוא סימן מובהק באתרוג מדאורייתא. לכאורה קשה הניחא למאן דדריש אתרוג מהך דעצו ופריו שוה. אבל למ"ד דדריש אתרוג מהדר שדר באילנו משנה לשנה עדיין תיקשי מג"ל דהוא אתרוג לפמ"ש בתשו' הרמ"א סי' קי"ז ששמע מזקן אחד שגם פירות אילן לימוני ומראנץ ג"כ דרים באילן משנה לשנה. וראיתי בס' כפ"ת שם שהוקשה בזה מדנפשיה ממין הנרנגא שדר באילנו משנה לשנה. ותירץ דעיקר הפרי שבתוכו שהוא המיץ מתקלקל משא"כ באתרוג כו'. וי"ל אם טבע זה כולל גם כן באילנות שכתב הרמ"א הנ"ל). אמנם לא ראה דברי הרשב"א בחי' שם שכתב שאין זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות יש כן שדרים משנה לשנה. רק שהיה להם בקבלה שהדר זה הוא אתרוג ואגב בא שם התואר לגלות על סימניו. וכ"כ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה שאתרוג והדס ודומיהם היו להם בקבלה המינים הפרטים רק שבגמרא חקרו הרמז הנמצא בכתוב להפירוש המקובל בזה. וכ"כ הרמב"ן בפירושו עה"ת פ' אמור דכל הדרשות שאמרו על אתרוג הן אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם. ולפ"ז י"ל דגם למאן דדריש מהא דעצו ופריו שוה דמ"מ אין זה הסימן מדאורייתא מה שהתוך קצר כנ"ל. וכמו למ"ד הדר באילנו כו' שאין זה סימן מיוחד לאתרוג לבד. וכנ"ל. רק של"נ כן מדברי התוס' בסוכה (ר"ד ל"ג) שהקשו שם תימא מאי ס"ד למיפסליה משום שם לווי מידי הדס כתיב בקרא כו'. ולפ"ד הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א הנ"ל דבקבלה היה להם השם הפרטי והדרשות מקראי הם אסמכתות לא הוו מקשו התוס' מידי וע"כ דהתוס' ס"ל דדרשות גמורות הם ולא היה להם בקבלה השם הפרטי. (וכ"מ קצת בגמרא דדרשא גמורה היא מהא דאמרינן (שם דל"א ע"ב) ואלא לר"י הא כתיב הדר ההוא הדר באילנו כו'). מיהו מ"מ י"ל כיון שסימן הנ"ל יש לו רמז בתורה מיהת וג"כ אין סברא שישתנה בחילוקי מקומות. וגם בתשו' ש"י שם לא כתב זה שהסימנים משתנים לפי גידולי הארצות רק על שני סימנים החיצונים ולא על הסימן הפנימי הנ"ל. יעו"ש. וכ"נ מתשו' מהר"ם אלשיך שסימן זה מוחלט ולא אשתמיט להזכיר שתלוי בחילוקי המדינות כו'. ומשמע שהוא סימן כולל: ועתה נבוא לבאר בנ"ד. הנה באתרוגי קארפו הרגילים אצלנו קצתם יש להם בליטות קטנים בכל גופם וקצתם אין להם. וגם סימן העוקץ אם שוקע או בולט אינו שוה בכולם. אך הסימן הפנימי שהקליפה התיכונה רחבה והמיץ מועט כפי הנראה שנמצא כן בכולם. ואם אולי באתרוגי אה"ק הקליפה עוד רחבה הרבה יותר. מ"מ גם באתרוגי קארפו יש להם זה הסימן וההבדל בערך שאר פירות כמו לימון ומראנץ. ואפשר שיהיה בזה קצת חילוק בין אה"ק לקארפו בשינוי המקומות כמ"ש הרמב"ם רפ"ג מכלאים הנ"ל. אמנם סימן הגרעין אם זקוף לאורך האתרוג או מושכב לרחבו א"א להבחין כ"כ דע"פ הרוב מונחים בשפוע. (וכת"ר כתב דרובן מונחין לרחבן כדרך המורכבים. ולפה"נ א"א להחליט זה). ואף אם נימא כמו שיש אומרים דברובן יש להם ג"כ סימן אחד מסימנים החיצונים דהיינו שזה מיעוט שימצאו שלא יהיו להם בליטות וגם יהיה העוקץ בולט. ולפ"ז יש להם שני סימנים. סימן הפנימי וסימן אחד מהחיצונים. מ"מ נראה דאין לסמוך ע"ז לבד בלי כתב הכשר וראיה שמוחזקים בכשרות. דכבר כתבתי לעיל (אות ו') דיש לחוש שבשינוי הזמנים אין בירור כ"כ ע"פ סימנים אלו החיצונים. וגם מטעם שבאים בתערובת מכמה מקומות וא"כ נפל בבירא עיקר הסמיכה על סימן הפנימי הנ"ל דהיינו רק כשחותכין ג' מהם ורואין בפנים. משום דבכה"ג אין להחזיק מאחד על חבירו כמ"ש בראש דברינו מגמרא דעירובין הנ"ל. ומלבד זה יש לגמגם בעיקר הדבר. להחזיק כולם לכשרים ע"י סימן הפנימי שרואין בבדיקת ג' מהם. די"ל דסימנים לא עדיפי מחזקה או רובא דמשמע בכ"ד דלא מהני רק לאותו דבר שדנים עליו החזקה או רובא. ולא הוי כבירור גמור להחזיק עי"ז גם לאחרים שאין בהם הך חזקה או הרובא. (ואף דבפ"ק דכתובות (די"ג ע"ב) פליגי ר"א ור"י אם חזקת האם מהני להבת. וע' בתוס' שם דע"ו ע"א ד"ה רישא שהסכימו לפירש"י שם דלא מהני חזקת הבת לגבי האב. וע"ש בספ"י. וי"ל בזה ג"כ במה שהקשו התוס' על פירש"י בקידושין (דס"ו ע"א ד"ה סמוך אהני) וביארתי זה במ"א. מ"מ כ"ז התם שהכשרה של הבת תלויה בהאם בהכרח שממנה נולד הספק. משא"כ לענין להחזיק לאחרים כמו הכא שאין זה בהכרח לתלות זה בזה רק שמחזיקין היתר גם בהאחרים בכה"ג לכ"ע לא מהני חזקה של זו להאחרת רק אם בזו יש בירור גמור אז מהני ג"כ להתיר האחרת). ובזה י"ל ג"כ בהא דקיי"ל דבספק טריפה מהני שהיית יב"ח להכשירה אף בספק פלוגתא דרבוותא. והקשו בזה דא"כ כשחיתה בהמה אחת יב"ח בהך ספיקא דפלוגתא דרבוותא יהיה נפשט מזה הדין כהמתירים להכשיר כל בהמה שנולד בה ספק זה ותהיה בהמה זו שחיתה יב"ח מטהרת חברותיה ג"כ. (מיהו כבר כתבתי בתשו' בהל' טריפות דלק"מ מכמה טעמים). אמנם לפי הנ"ל ניחא עפ"ד הרש"ל דהא דטריפה אינה חיה מ"מ יש מיעוט טריפות שחיין יב"ח (הובא בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח). וא"כ הא דלספק טריפה מהני שהיית יב"ח היינו מחמת רובא דרוב טריפות אינן חיין יב"ח. ומשום רובא מחזקינן הך לכשירה. ומש"ה מהני זה רק לבהמה זו עצמה אבל לא לטהר חברותיה. כיון שאין זה בירור גמור רק בתורת רוב לא מהני להחזיק היתר מזו על האחרות. (מיהו במ"א ביארתי דלפ"ד הרש"ל נמי ליכא אף מיעוט טריפות שחיין יב"ח רק מיעוטא דמיעוטא וכמבואר מנשון המהרש"ל שם וד"ז מוכרח. ובפרט לגירסת התוס' בזבחים (דס"ט ע"ב ד"ה אי טריפה) דר"מ אמר טריפה אינה חיה וסימן לטריפה כו'. והא ר"מ חייש למיעוטא. וע"כ דליכא אף מיעוטא דחיים רק מיעוטא דמיעוטא ובזה י"ל ג"כ דלא תיקשי ע"ד המהרש"ל מדברי התוס' חולין (די"א ע"א ד"ה אתיא) ע"ש ואכמ"ל). ועם היות שי"ל דהא דאזלינן בתר חזקה אינו בתורת בירור רק שמספק אין לחדש ולשנות הדבר וכמבואר ברמב"ם פ"ט מנזיר