תורת חסד קעט

דרבנן. כיון דסימנין תקנתא דרבנן היא ולא תקינו אלא בממון גבי אבידה מטעם דבעל אבידה ניחא ליה דליהדרו בסימנין כו'. אבל הכא דליכא ה"ט לא תקינו כלל שיסמכו על סימנים ואפי' באיסור דרבנן לא מהני סי'. (וכ"כ באו"ת סי' ס"ה ס"ק י"ב מדנפשיה. ולא ראה דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל). וא"כ נסתרו דברינו הנ"ל שכתבנו לעיל דהרמב"ם ס"ל דסמכינן על סימני פרדות מטעם דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן. שהרי להרמב"ם לא מהני סימנים אף באיסור דרבנן. אלא דלפ"ז יהיה קושיא חזקה על הרמב"ם מאחר דבהנהגת טמאה עם טמאה ליכא איסור דאורייתא א"כ בכודנייתא דהוי רק ספיקא שמא אין אמותיהן שוות ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. כיון דאף בודאי אין אמותיהן שוות ליכא רק איסור דרבנן. וא"כ יש להתיר בספיקא לגמרי ולמה לי לבדוק בסימנים כלל. וכ"ת דמ"מ צריך לבדוק בסי' מטעם דכל דאיכא לברורי מבררינן אף בספיקא דרבנן וכמ"ש המל"מ בפ"ד מהל' בכורות. (וגם י"ל דאף להסוברים דבספיקא דרבנן לקולא אף אי איכא לברורי א"צ לברר. זהו דוקא באופן שאם לא נברר הדבר עכשיו ישאר בספיקו לעולם אבל היכא שאח"כ ממילא יתברר האיסור א"א להקל בספיקא דרבנן בלא בירור לכ"ע והארכתי בזה במ"א). לפ"ז תיקשי הכא היאך מוכיח הגמ' מדר' אבא דסימנין דאורייתא דילמא לעולם סימנים דרבנן רק דשרי הכא בלא"ה מטעם ספיקא דרבנן אלא דלחומרא הצריך לבדוק בסימנין מטעם איכא לברורי וא"כ אי סימנין דרבנן נמי שרי הכא דהרי א"א לברר יותר מזה לבדוק בסימנים. (מיהו אי נימא דר' אבא א"ל לשמעיה לבדוק רק בראייה באזנים וזנב ולא בשמיעת הקול כנ"ל. ניחא קצת. די"ל דאי הוי סימנין דרבנן ה"ל לבדוק גם בקול. מיהו ז"א. דכיון דדמיין להדדי באזנים וזנב א"כ אף אם לא ישתוו בקול ישאר הדבר בספק בלתי בירור כיון דבסימן אחד מורה דאמו סוס ובסימן א' להפך. וכיון דליכא בירור ס' דרבנן לקולא). אך י"ל דאפי' בספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי לא שרינן כלל. וכמ"ש כן התוס' לענין ס"ס בב"ק (די"א ע"א) ובנדה (דכ"ז ע"א) דבדאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אזלינן בתרווייהו לחומרא. ע"ש. וה"נ י"ל לענין ספק דרבנן כן. וכה"ג כתבו התוס' בביצה (די"ד ע"ב ד"ה א"ב) לענין בד"ס הלך אחר המיקל בכה"ג דאזלינן לחומרא בכל צד, (וע' בר"ן בפ' בתרא דפסחים גבי הסיבה בתרי לישני דכסי קמאי או בתראי כו'). וה"נ גבי כודנייתא אם נתיר מטעם ספק דרבנן כנ"ל. א"כ יהא שרי ג"כ להנהיג כודנייתא עם סוס. וכן יהיה שרי להנהיג כודנייתא עם חמור וה"ל תרי קולי דסתרי אהדדי. ומש"ה אזלינן לחומרא בכל צד וצריך לבדוק בסי'. ואי נימא דאין לסמוך על סימנין יש להחמיר ולאסור כנ"ל. ובזה ג"כ י"ל במ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן א"כ יש לסמוך על סימנין באיסור דרבנן כנ"ל. דבכה"ג דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי גם להרמב"ם הוי ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת וכמ"ש המהרי"ט לדעת הרמב"ם. בהא דאיצטריך קרא למישרי ממזר ספק אע"ג דכל ספיקא שריא מה"ת לדעת הרמב"ם. דאיצטריך להתיר ספק ממזר בבת ישראל ובממזרת דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי ובכה"ג בעלמא אסור מה"ת. (אלא שמדברי המהרי"ט נראה דרק למיעבד בהדדי תרי קולי דסתרי אהדדי אסור מה"ת. אבל כל חדא מינייהו בפ"ע שריא מה"ת ויש שחולקים עליו בזה וא"ל). ועוד היה י"ל ברווחא על קושייתנו הנ"ל להרמב"ם דהוי כאן ספיקא דרבנן בכודנייתא כנ"ל, לפמ"ש האחרונים ומטו בה משם הרדב"ז דהא דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא היינו כשהספק הוא רק לענין איסור דרבנן לחוד. אבל כשנולד לנו ספק בדבר א' שיש בו שני עניני איסורים אחד איסור דאורייתא ואחד איסור דרבנן. והרי לענין באיסור של תורה אזלינן לחומרא ממילא אף לענין האיסור דרבנן שיש בו ספיקא לחומרא ג"כ. שא"א לומר בחדא מילתא שלענין זה הוי כודאי איסור ולענין זה כודאי היתר והוי כתרתי דסתרי. וכסברא זו כתב ה"ר מנוח בדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' חו"מ. (והובא קצת בקיצור בכ"מ שם. ויותר מבואר בס' ה"ר מנוח עצמו). גבי ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל כו' דאע"ג דלענין הבדיקה הוא ספיקא דרבנן אחר שביטלו מ"מ כיון שהספק על ככר זה הוא לענין אכילה ג"כ דהוי איסור תורה וספיקו לחומרא ממילא בעי בדיקה ג"כ. ובזה יש לדחות דברי הפ"מ שהביא המל"מ (בספ"ח מהל' מאכלות אסורות) שהכריח בדעת הרמב"ם דאיסור סחורה בדברים האסורים מד"ת ממ"ש הרמב"ם לאסור הסחורה בספק איסור תורה. וע"ש במל"מ מ"ש עליו. ולפי הנ"ל לא מוכח כלל. דה"נ בספק איסור תורה כיון דלענין איסור אכילה ספיקו לחומרא ממילא אסור לסחור בו ג"כ אע"ג דאיסור סחורה מדרבנן. (וד"ז צריך ביאור במקומות רבים שנראה כסותרין לכאורה בענין זה ואכמ"ל). ולפ"ז ניחא הכא דעת הרמב"ם שפסק דלהנהיג טמאה עם טמאה הוי איסור דרבנן שהקשינו לעיל דא"כ בכודנייתא הוי ספיקא דרבנן. דלק"מ. דכיון דלענין כלאי הרבעה אסור מה"ת ולוקה אף בטמאה עם טמאה רק לענין הנהגה הוי מדרבנן שגזרו שכל שאסור בהרבעה מה"ת יהא אסור להנהיג מדבריהם כמבואר ברמב"ם. וממילא בכודנייתא שהספק שמא אין אמותיהן שוות זה הספק הוא ג"כ לענין הרבעה אם מותרים זע"ז. ולענין זה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. מש"ה גם לענין הנהגה דהוי דרבנן צריכים להחמיר בספיקו והשתא שפיר מוכיח הגמרא מדר' אבא דסימנין דאורייתא דאי סימנין דרבנן לא מהני אפי' באיסור דרבנן (וכדעת התומים הנ"ל) והא בכה"ג אין לדון להתיר מטעם ספיקא דרבנן לקולא. והיה י"ל עוד באופן אחר לפי דברינו אלה. דאף הרמב"ם ס"ל בזה כהרא"ש דאפילו אי סימנים דרבנן סמכינן עלייהו באיסורי דרבנן. רק דהכא בכודנייתא כיון שהספק ג"כ לענין הרבעה שהוא איסור תורה ובהך איסור דאורייתא לא מהני סימנים כיון דסימנים דרבנן ממילא אין לסמוך על סימנין אף לענין הנהגה שהוא מדרבנן כיון דא"א לחלק בחדא מילתא כנ"ל. ולפ"ז יש לקיים דברינו דלעיל דדוקא מדר' אבא לשיטתו מוכיח הגמרא דסימנים דאורייתא אבל הרמב"ם לשיטתו דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן א"כ לענין הרבעה נמי יש לסמוך על סימנים. מאחר דמדאורייתא בלא"ה שרי מטעם ספיקא. אך י"ל באופן אחר דא"צ לכל הנ"ל. ויתיישבו כל הקושיות הנ"ל. וגם עוד קושיא אחרת דעדיין תיקשי לכל היישובים הנ"ל שביארנו. והוא דהיאך מוכיח הגמרא מדר' אבא דקסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא. הא הך דאין חוששין לזרע האב הוי ספיקא דדינא. וכמבואר בתוס' שם (בד"ה עייל) דמ"ד אין חוששין לזרע האב היינו דמספקא ליה בזה. (וע' ברשב"א). וא"כ בכודנייתא הא יש כאן ס"ס. ספק א' דילמא חוששין לזרע האב וכל הכודנייתא מותרים זע"ז. ספק ב' את"ל אין חוששין לזרע האב דילמא הני כודנייתא אמותיהן שוות. וא"כ שרי להנהיג בהו מטעם ס"ס. רק דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן אף בס"ס. (ואף להסוברים דבס"ס א"צ לברר ובפרט היכא דלא יתברר רק ספק אחד כנודע. מ"מ הכא דאפשר שיתברר ממילא י"ל דבכה"ג צריך לברר וכנ"ל). וא"כ מנ"ל דסבר ר"א סימנים דאורייתא. דילמא סימנים דרבנן. רק דיותר מזה א"א לברר כ"א לבדוק בסימנים. וממילא שרי מטעם ס"ס. (ובזה ל"ל שיהיה תרי קולי דסתרי אהדדי. דז"א.