תורת חסד קעח

רק איסור דרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רוב ולדות בני קיימא. א"כ שפיר יש לסמוך הכא על סימנים בינונים אפילו נימא דסימנים דרבנן. ואף להסוברים דבתוך ח' ימים הוי חשש מדאורייתא. (ודייקו כן מגמרא דר"ה ד"ז ע"א). י"ל דכאן סומכין על צירוף שני סימנים דהוי כס"מ. ולהפוסקים שפסקו סימנים דאורייתא בלא"ה ניחא הכא. משא"כ אם נדמה הך מילתא לסימני ביצים אין לסמוך כלל ע"ז. ולדברינו שכתבנו לחלק בזה כנ"ל ניחא שוב מצאתי בתשובת ח"ס ביו"ד סימן ט"ז שעמד בזה היאך סומכין על סימני קרניים ושיניים כו' כיון דהני סימנים לאו דאורייתא. ולא נחית לסברתנו. (ועל תירוצו שם שכתב דהא דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי היינו בלית ביה סימנים אבל כאן שיש בו סימנים הוי מיעוט שאינו מצוי ומיעוטא דמיעוטא ולא גזרו. לכאורה י"ל בזה דא"כ גבי סימני ביצים נמי אמאי לא סמכינן עלייהו ובשלמא לפ"ד התוס' בחולין (דס"ג סע"ב) בהא דפריך הגמרא ודילמא דעוף טמא נינהו שהקשו דניזיל בתר רובא ורוב עופות טהורים נינהו. ותירצו דאפשר שיש בטמאין מינין הרבה ע"ש. ניחא. אבל לפ"ד הר"ן שתירץ שם דסמכינן מיעוט טמאין למיעוט דטריפות כו'. וא"כ בביצים שיש להם סימנים טהורים נימא ג"כ דהוי מיעוטא דמיעוטא ולא סמכינן ליה כלל כו'. וי"ל). וגם הלום ראיתי בתשו' ח"ס (באו"ח סי' ר"ז) שהחליט דסימני אתרוג לאו דאורייתא ודינו כדין עוף טהור שנאכל במסורת. ואין דבריו מוכרחים לפי מה שביארנו דאף דהני סימנים לאו דאורייתא מ"מ מהני כאן כמו סימן בינוני עכ"פ להבחין בין אתרוג המורכב בלימון או מראנץ (ולשאר הרכבות שלא שמענו מעולם לא חיישינן כלל). ול"ד להך דחולין בסימני ביצים דלא סמכינן עלייהו דהתם צ"ל הסימן כולל בכל עופות שבעולם וע"ז לא סמכינן רק מה שנאמר בהלמ"מ. משא"כ הכא וכנ"ל. ופשיטא דהא דעוף טהור נאכל במסורת אינו ענין לכאן דהתם הטעם כמבואר ברש"י דשמא ידרוס אחר זמן כמו בתרנגולתא דאגמא. ואין הסימן מבורר דאולי נראה בו אח"כ סימני טומאה. משא"כ כאן שהסימנים לא ישתנו עוד י"ל דסומכין עליהם. (ומחמת בדיקת הסימן הפנימי יבואר לקמן). וראיתי שהח"ס גופיה (באו"ח סימן קפ"ג) נקט בפשיטות דסימני אתרוג הוי כמו סימנים בינונים בעלמא. ולא כמו שכתב בתשו' הנ"ל. וזהו כדברינו רק שדבריו סתומים. וכבר ביארנו לעיל דכאן יש לסמוך על סימנים בינונים כו': ה והנה בהך גמרא דחולין (דע"ט הנ"ל). שכבר ביארנו דרש"י מפרש דר"א סבר סימנים דאורייתא בכל דוכתי דזה איבעיא לן בגמרא דב"מ. והרמב"ן פי' דאינו ענין להך דהתם רק דסימנים דהכא דאוריית' וגמרא גמירי לה יש לבאר דעת הפוסקים אם ס"ל בפי' הסוגיא כפירש"י או כהרמב"ן. ולכאורה מוכח מדעת הרמב"ם והטוש"ע שפסקו דסמכינן על סימני פרדות באזנים ובזנב ובקול והם עצמם פסקו דסימנים דרבנן. (ואף שכבר כתבתי לעיל דיש מהאחרונים דס"ל בדעת הרמב"ם דסימנים דאורייתא אינו מוסכם. וגם מ"מ קשה על הטוש"ע). ומוכח לכאורה דס"ל כפי' הרמב"ן הנ"ל דהך דהכא לא תליא אי בעלמא סימנים דאוריי' או דרבנן וכנ"ל. רק להסוברים דצירוף סימנין הוי ס"מ י"ל דבסי' פרדות סומכין על צירוף סימנים. והגמרא מוכיח מדר' אבא דא"ל לשמעיה עיין הנך דדמיין והיינו רק במראה דאזנים וזנב בלא שמיעת הקול כדפירש"י, (ואזנים עם זנב יחד הוי חד סימן). ומש"ה מוכח דס"ל סימנים דאורייתא. משא"כ הרמב"ם והטוש"ע שהצריכו ג"כ לבודקו בקול דהוי צירוף סימנים דהוי ס"מ מש"ה סומכין עליו וראיתי שכ"כ בתשו' נו"ב (מ"ת ס"ס ס"ו) ובתשו' פ"י מדרבנן. ונסתר כל הנ"ל והדק"ל). ועוד יש לסתור (חאה"ע סי' ז'). ולפ"ז אדרבה מוכח שהפוסקים ס"ל כפירש"י הכא ומש"ה הצריכו לבדוק גם בקול לדידן דסימנים דרבנן. אך להסוברים דצירוף סימנין לא הוי ס"מ א"כ לדידהו מוכח מדברי הפוסקים הנ"ל דס"ל כאן כפירוש הרמב"ן דסימנין דהכא הם מדאורייתא ול"ש מידי הכא אי בעלמא סימנין דאורייתא או דרבנן כו'. וצ"ל שהפוסקים שהצריכו כאן בדיקת הקול מפרשים בדר' אבא דא"ל לשמעיה עיין הנך דדמיין להדדי היינו גם על סימן הקול. (ובלא"ה צ"ע בד' הנו"ב דס"ל דסימנין דאזנים וזנב יחד הם סימן א'. דבחי' הרשב"א שם מבואר שכ"א הוא סימן בפ"ע. וכ"מ בירושלמי פ"ח דכלאים ה"ג שאמר שם אזניו קטנות אמו סוס כו' הרי דאזנים לחוד הוי סימן. ודוחק לומר דהבבלי פליג בזה. ולפ"ז נסתרו דברי הנו"ב והפ"י ביישוב דברי הפוסקים הנ"ל). אמנם לכאורה י"ל בע"א סתירת דברי הפוסקים הנ"ל ע"פ מה שיש להקשות לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. אבל מדאורייתא כל ספיקא שריא. דא"כ היאך מוכיח הגמרא כאן מדר' אבא דקסבר סימנין דאורייתא. דילמא לעולם סבר ר' אבא סימנין דרבנן. רק דהכא דהוי ספיקא שמא אין אמותיהן שוות ואסור רק מדרבנן מש"ה יש לסמוך על סימנין בדרבנן ומצאתי שהקשה כן בס' ר"י. וי"ל דכבר נודע קושיית הרשב"א על הרמב"ם מהא דגבי חיוב אשם תלוי פליגי אי בעינן חתיכה מב' חתיכות או חתיכה אחת. א"כ מוכח דחתיכה ספק חלב ספק שומן אסור מה"ת. ותירץ המהרי"ט והפר"ח דודאי בהכי פליגי. דמ"ד חתיכה מב' חתיכות ס"ל דחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן אינו אסור כלל מה"ת והרמב"ם פסק כהך מ"ד. ולפ"ז ממילא מוכח דמ"ד חתיכה אחת שנינו איהו ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. ובנדה (די"ד ע"ב) דתנן בנמצא על שלה לאח"ז פטורין מן הקרבן ובברייתא תני וחייבין באשם תלוי. ותנא דידן מ"ט בעינן חתיכה מב' חתיכות. ושם בספ"ק דנדה (די"ב ע"א) בעא מיניה ר' אבא מר"ה כו'. א"ד הכי בעי מיניה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה אשם תלוי. הרי מוכח דר' אבא ס"ל דעל חתיכה אחת חייבין באשם תלוי ולדידיה ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. ומש"ה שפיר מוכיח הגמרא בחולין דקסבר ר' אבא סימנין דאורייתא היינו דר' אבא לשיטתו דספק דאורייתא לחומרא מה"ת. א"כ היאך סמך ר' אבא על סימנין הכא. ומוכח דקסבר ר' אבא דסימנין דאורייתא. ולפ"ז ממילא לק"מ על הרמב"ם שפסק דסמכינן על סימני פרדות אע"ג דקיי"ל סימנין דרבנן דהרמב"ם לשיטתיה שפוסק דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן ומש"ה יש לסמוך על סימנין דאע"ג דסימנין דרבנן מהני באיסור דרבנן כנ"ל. מיהו לפמ"ש בתשו' נו"ב (מ"ת חיו"ד ס"ס צ"ו) בהך דבעי מיניה ר"א מר"ה מהו שתבדוק כדי לחייב בעלה אשם תלוי היינו רק איסור א"ת כו' ע"ש. א"כ לא מוכח כלל דסבר ר' אבא חתיכה אחת ושפיר י"ל דסבר ר' אבא דספיקא דאורייתא לחומרא רק ועוד יש לסתור דברינו הנ"ל. דהנה בתשו' הרא"ש (כלל ב' סי' ט"ז) הקשה ע"ד הרמב"ם בהל' כלאים (פ"ט ה"ח) שפסק בכלאי הנהגה דאינו לוקה אלא בטמאה וטהורה. אבל ב' מיני טהורין או שני מיני טמאין אינו לוקה ואסור מד"ס. והקשה הרא"ש מגמרא דחולין הנ"ל דמוכיח הגמרא מדר' אבא דסי' דאורייתא. ולדעת הרמב"ם קשה דילמא לעולם סבר ר"א סימנין דרבנן וסמכינן עלייהו באיסור דרבנן כיון דבשני מיני טמאין ליכא רק איסור דרבנן. והיא קושיא עצומה. (מיהו אי נימא דהרמב"ם ס"ל כאן כפי' הרמב"ן הנ"ל ניחא קצת). ולכאורה ההכרח לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דאי סימנין דרבנן לא סמכינן עלייהו כלל אף באיסור