תורת חסד קעו

דמתוך שנאמן על עצמו נאמן ג"כ על חבירו. אבל ע"א דעלמא לא מהימן. ולפ"ז אדרבה מוכח דע"א אינו נאמן אף לברר החזקה או הרוב. ולא כהר"ן הנ"ל. אבל לדעת התוס' דבנדה ג"כ אינה נאמנת נגד חזקת איסור ע"ש. ולא ס"ל הך סברא דמתוך שנאמנת על עצמה כו'. ולפ"ז צ"ל בתוספתא דאורחא דמילתא נקט אחד מבני חבורה וה"ה ע"א דעלמא. וא"כ מוכח דע"א נאמן לברר החזקה או הרוב. וכסברת הר"ן הנ"ל. (ובזה ניחא ג"כ מה שנתחבט בנו"ב חאה"ע סימן ס"ט במה שמאמינים לטבח על בשר כשירה היכא שיש רוב בהמות טריפות והא אין ע"א נאמן נגד חזקה וכש"כ נגד רובא דעדיף מחזקה ע"ש. ולהנ"ל ניחא. וראיתי שהפ"י בק"א לקידושין שם כתב כעין זה). אלא שעיקר דעת הנו"ב הנ"ל במ"ש דהבעיא בגמרא אי סימנים דאורייתא או דרבנן היינו רק היכא דמפקינן מחזקה כו'. אין דבריו נראין בזה. מלבד מ"ש בעצמו שם דהא אמרינן דאי סימנים דרבנן לענין אבידה נמי הוי רק תקנתא מדרבנן. והרי המוצא אבדה לא חשיב מוחזק כמבואר בתוס' בכ"ד. וכן מוכח מדברי רש"י בחולין (דע"ט רע"ב) שפירש שם דהא דאמרינן התם דסימנין דאורייתא היינו לענין הבעיא בגמרא דב"מ אי סימנים דאורייתא כו' ע"ש. והתם גבי פרידות ליכא שום חזקה נגד הסימנים. ומוכח דאף במקום שאין חזקה נגד הסימנים איבעיא להגמרא אי סימנין דאוריי' או דרבנן. ועוד יש להוכיח דלכאורה קשה אהא דאמר הגמרא דאי סימנים דאוריי' מהדרינן גט אשה בסימנים והא אי סימנים דאורייתא מדרשא דשמלה ילפינן לה. והתם גבי אבידה ליכא חזקה נגד הסימנים. א"כ מנ"ל למילף מזה שסימנין מוציאין מיד חזקה לאהדורי גט אשה בסימנים ודילמא חזקה עדיפא מסימנים. וראיתי בנו"ב מ"ת (חאה"ע סימן ס') שהקשה כן בשם חתנו. וכתב שהיא קושיא חזקה כברזל. ומ"ש שם לתרץ דהא דהמוצא אבידה לא נחשב מוחזק היינו משום דהמוצא לא קנאה בייאוש שהבעלים אינם מתייאשים וסומכין על הסימנים שיודעים בה כיון שהסימנים מועילים. וא"כ אכתי הרי הסימנים מוציאין מיד החזקה שאם לא היו הסימנים מועילים היה המוצא מוחזק שהיה קונה אותה בייאוש ואנו מוציאין מחזקתו ע"פ סימנים כנ"ל זה ת"ד הנו"ב שם. אמנם לפמ"ש התוס' בחולין (דצ"ו ע"א ד"ה פלניא) דאפילו אי סימנים דאורייתא מ"מ אין להוציא ממון מיד המוחזק ע"פ סימנים ע"ש. וא"כ הדק"ל הכא. דבממ"נ אי איכא למילף מאבידה שסימנים מוציאין מיד חזקה א"כ נילף ג"כ דמהני סימן לאפוקי מחזקת ממון. ואי נימא דבאבדה ליכא שום חזקת ממון מש"ה מהני שם סימנין. א"כ מנ"ל למילף דמהני סימנים לאפוקי מחזקת א"א הא באבידה ל"ש שום חזקה זולת חזקת ממון. וקשה בממ"נ. ועיקר הסברא בזה כמו שכתבתי בתשובה אחרת לסתור דברי הנו"ב בתירוץ הנ"ל. דיש לחלק בין היכא דאיכא חזקה דמעיקרא ואנו באין להוציא הדבר מחזקתו מכאן ולהבא ע"י סימנים שעי"ז נימא שכעת יצא הדבר מחזקתו הקודמת. בזה י"ל דאין סימנין מוציאין מיד חזקה. אבל גבי אבידה נהי דאי לאו הסימנין היה המוצא קונה בייאוש והיה נחשב מוחזק מ"מ עכשיו הרי הסימנים מונעים חלות החזקה כלל שלא יקנה המוצא ולא יבא לכלל חזקה מעולם. והסימנים מסלקים את החזקה מעיקרה שלא תמצא מקום לחול כלל. (וכ"כ בתשובות מיימוני להלכות אישות סימן ג' לענין ע"א דאינו נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא דלא חשיב איתחזיק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא היה איסור כו'. וכש"כ הכא דאמרינן סברא זו). אלא היה נראה לומר לפמ"ש התוס' בחולין שם (דצ"ו ע"א) בהא דמחזירין שט"ח בסימנים כו'. משום דשטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר כו' עכ"ל. הרי דאע"ג דאח"כ ממילא יוציאו ממון מיד המוחזק ע"י שטר זה מ"מ כיון שכעת אנו דנים רק על השטר ובהשטר אין אדם מוחזק בו צריך להחזיר השטר ולא איכפת לן בזה שאח"כ יבא עי"ז ממילא להוציא ממון. וה"נ י"ל דלאהדורי גט אשה בסימנים ג"כ לא חשיב כלל בזה שזהו להוציא מחזקת א"א כיון שכעת דנים רק על הגט הנמצא אם הוא זה ואח"כ ממילא יהיה כשר לגרש בו ואין הסימנים מוציאין מיד חזקה כלל בזה. (ויש לחלק בזה מהך דריש גיטין (ד"ב ע"ב) דחשיב איתחזק איסורא דא"א לענין שלא יהא ע"א נאמן לומר שנכתב לשמה כו'). ולפ"ז מוכח דהבעיא אי סימנים דאורייתא או דרבנן היינו בלא חזקה כנגדן וכמבואר. אלא דלפ"ז קשה דא"כ היכי פשיט הגמרא התם דסימנים דרבנן מהא דתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו והשתא לעולם אימא דסימנים דאורייתא ומהדרינן גט אשה בסימנין ומ"מ לענין עדות מיתה אין משיאין ע"פ סימנים דהתם הסימנים באים להוציא מחזקת חיים וחזקת א"א ואמנם י"ל דהסוגיא דב"מ שם קאי לפי שינויא קמא דהגמרא בבכורות (דמ"ו סע"ב) דהא דבעינן פ"פ עם החוטם הוא רק מדרבנן שהחמירו בעדות אשה בתחלתה. ומדאורייתא סגי בפ"פ בלא חוטם. וא"כ הא ממתניתין מוכח דאין סומכין על סימנים אף שמכירין אותו בפ"פ בלא חוטם דסגי בזה מדאורייתא וא"צ כלל לסימנים. וכיון דמדאורייתא כבר הותרה בהכרת פ"פ לחוד ממילא ודאי כבר אזדא לה חזקת א"א. ומ"מ אין סומכין על סימנים להתיר אף באיסור דרבנן. ומזה מוכח שפיר דסימנים לאו דאורייתא. (ולהסוברים דבאיסור דרבנן יש לסמוך על סימנים אף אי סימנים דרבנן צ"ל דהכא דעיקר האיסור הוא מדאורייתא אף לענין האיסור דרבנן שבו אין סומכין על סימנים). ואין להקשות דלפי שינויא קמא דבכורות הנ"ל א"כ היכי פשיט הכא דסימנים דרבנן ודילמא שאני עדות אשה בתחלתה דאחמירו בה רבנן כדאמר התם. ז"א. דהא דאחמירו בה רבנן היינו כשעיקר האיסור מה"ת. אבל כיון שמה"ת בלא"ה מותרת משום הכרת פ"פ ואסורה רק מדרבנן. וגם נימא דסימנים דאורייתא וסומכין עליהם באיסורי תורה. פשיטא דאין סברא לומר שבעדות אשה יגבבו כל החומרות לגזור גזירה לגזירה כולי האי. ויש להאריך בזה הרבה אלא שאכמ"ל. דנקטינן להך שמעתתא דרך אגב. ובמ"א ביארתי יותר ושם יישבתי קושיא הנ"ל באופנים אחרים: ג אלא דבלא"ה י"ל ולסמוך על סימני אתרוגים. ע"פ דברי המ"ב והט"ז ודעימייהו דס"ל דצירוף שני סימנים בינונים הוי סימן מובהק וסומכין עליו באיסורי תורה. (ובח"מ באהע"ז סימן י"ז בתשו' ע"ד פנחס מארלא האריך לחלוק ע"ז ע"ש). וכבר ביארתי במ"א בתשובת עגונה די"ל שבד"ז פליגי רש"י והר"ן בכתובות (דפ"ה ע"ב ההוא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי ר' מייאשא כו' חדא דידענא ביה דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ופירש"י סימנא שאמר בסדין הן צרורות והן שבע. והתוס' כתבו ע"ז דביבמות (דקט"ו ע"ב) לא הוי סימן כה"ג. והר"ן כתב וז"ל והאי סימן דאמרינן הכא מיירי בס"מ. ותמיהני דהא משמע שהסימן שאמר בסדין הן צרורות והן שבע. וכ"כ רש"י ז"ל. עכ"ל הר"ן. אמנם אי נימא בדעת רש"י ז"ל דס"ל דצירוף סימנים בינונים הוי ס"מ ניחא שפיר. דכיון דקיי"ל מנין הוי סימן ומקום נמי הוי סימן א"כ הכא בצירוף תרווייהו שאמר המנין שהם ז' וגם המקום דציירי בסדינא ה"ל ס"מ דמהני אף להוציא ממון. ומצאתי