תורת חסד קעה

דזהו דוחק ולא משמע כן כלל בדבריהם. (מיהו אין להוכיח מכאן מדברי הת"י דס"ל כהר"ן דלאו דמחמר הוא אף בבהמה שאינה שלו. ממ"ש הכא דבשעיר המשתלח שייך מחמר. די"ל דכיון דהשעיר הוא של הציבור ה"ל כבהמה של שותפין דשייך איסור מחמר לכ"ע. ואף דלר"ש בספ"ק דשבועות אין להכהנים חלק בכפרת שעיר המשתלח. מ"מ הא מבואר במתניתין דזימנין שהיה ישראל מוליכו. וגם דהתוספות בעי לשנויי נמי לרבנן דר"ש כו'). הרי מבואר שמדברי הירושלמי ומדברי הת"י מוכח דמחמר ביוהכ"פ אסור מדאורייתא. והכי נקטינן: סימן לד ע"ד שאלתו. במקומות שנמצאו אתרוגים מאה"ק שהמה מוחזקים בכשרות ע"פ מסורת שהמה אתרוגים הראויים לברכה ואינם מורכבים. אם מותר שם לצאת לכתחילה באתרוגי קארפו ולברך עליהם. וכבר ידוע הסימנים שכתב הר"י פאדווא בתשובת רמ"א סימן קכ"ו. והובא במג"א סימן תרמ"ח ס"ק כ"ג. והמה שלשה סימנים שהמורכב חלק בלא בליטות והעוקץ בולט והמיץ רחב. והקליפה התיכונה היא קצרה. והאתרוג להיפך כו'. והע"ש כתב עוד סימן שבאתרוג הגרעין זקוף לאורך האתרוג ובמורכב מושכב לרוחב האתרוג כו', עכ"ד. ובאתרוגי אה"ק נמצאים יותר הסימנים האלו שבאתרוג הכשר מלבד שהם מוחזקים בכשרות מימי קדם כו': א הנה מתחלה יש לברר הדין באתרוג שנמצאים בו כל הסימנים שאינו מורכב הנ"ל. אם ראוי לסמוך ע"ז להכשירו ולברך עליו. או דילמא בעינן מסורת דוקא להחזיקו בכשרות. די"ל דאין לסמוך בזה על בירור הסימנים הנ"ל מפאת ארבעה טעמים. א' דלרוב הפוסקים קיי"ל דסימנים לאו דאורייתא ואין לסמוך על סימן באיסור תורה. ב' אף את"ל דסימן דאורייתא מ"מ הני סימני לאו דאורייתא. וכמו דאמרינן בחולין (דס"ד ע"א) דסימני ביצים לאו דאורייתא. ופירש"י דלאו הלמ"מ נינהו ולא סמכינן עלייהו. ופשוט דזה אף אם נימא בעלמא דסימנים בינונים דאורייתא מ"מ אין לסמוך כאן על סימני ביצים דכיון דלאו הלמ"מ נינהו לא חשיבי אפילו כסימנים בינונים דעלמא דלא קים לן בגווה דמילתא לתלות ההיתר בסימנים אלו. וה"נ י"ל בסימני אתרוג שהמציאו האחרונים בבקיאותם ולאו הלמ"מ נינהו דאין לסמוך עליהם. ג' כיון דמשמע מדברי מהר"י פאדווא שבתשובת רמ"א הנ"ל שסימני האתרוג הנ"ל משתנים לפי טבעי גידולי המדינות. וכמ"ש שם שבאתרוגים הבאים ממחוז פולין הוא מסופק בהם כו' (וכ"כ בתשובת ש"י ח"א סימן ל"ו בדברי מהרי"פ הנ"ל). וכמ"ש הרמב"ם ברפ"ג מהלכות כלאים (הובא בב"מ) שיהיה מין אחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי המקומות כו' עד שיתראה כשני מינין כו'. וא"כ באתרוגים שבמדינת קארפו אפשר שבשם אין בירור ע"ז ע"פ הסימנים הנ"ל. ועוד י"ל ולחוש מטעם ד' שלא לסמוך על סימני אתרוג אלו לפמ"ש בתשובת ש"י שם בחד תירוצא (במה שהמהר"ם אלשיך כתב רק סימן אחד במורכב שהמיץ שבתוכו מרובה ומהרי"פ הנ"ל נותן בהם שלשה סימנים). דעיקר הסימן מובהק שאינו מורכב הוא מבפנים בהקליפה והמיץ שבתוכו רק שע"י בדיקה זו יפסל האתרוג בידים. אלא שע"ז מהני השני סימנים שמבחוץ שכתב המוהרי"פ באם שחותכין שנים או שלשה אתרוגים ממקום זה ורואין הסימן שמבפנים אז יש להכשיר כל האתרוגים ע"י שרואין בהם השני סימני שמבחוץ. ע"ש בדבריו. ולפ"ז בזמננו שהאתרוגים הבאים אצלינו הם מעורבים מכמה גינות ומכמה מקומות ולא מכאו"א בפ"ע ואין לדון כלל מאחד על חבירו. (וכדאמרינן בעירובין (דצ"ז ע"א) אי מתרי תלתא גברי זבין כל חד וחד ליבעי בדיקה ע"ש). וא"כ בכה"ג א"א להכשיר כולם ע"י שחותכין שנים או שלשה מהם לראות הסימן הפנימי הנ"ל. ועל הסימנים שמבחוץ לחוד אין לסמוך כלל כנ"ל. אלא שלטעם זה אם יודעים שתיבות האתרוגים הם כאו"א מגינה בפ"ע יש לסמוך על הסימנים משא"כ לשלשה טעמים הראשונים. ב אך יש לדון ולהכשיר באתרוגים הבאים לפנינו ולסמוך על הסימנים שאינו מורכב הנ"ל. ונבא לבאר אחת לאחת בס"ד. ומתחלה נבאר מה שי"ל בענין חשש הראשון משום דקיי"ל סימנים לאו דאורייתא. דמלבד שד"ז אינו ברור כ"כ. וכבר הוכיחו האחרונים מדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות נחלות ה"ג) דמבואר שם דהא דאין משיאין את האשה ע"פ סימנים שבגופו היינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא יש לסמוך על סימנים. (ומ"ש הרמב"ם שם סימנים מובהקין שבגופו. ע"כ צ"ל דכוונתו על סימנים בינונים דלפעמים קרו להו מובהקים בלשון הפוסקים. דבסימנים מובהקים ממש משיאין אשתו אף מדרבנן). ואכמ"ל פה ולבאר דעת הרמב"ם בזה שלא יסתרו דבריו ממ"ש בפי"ג מה' גירושין ופי"ג מהלכות גו"א. ובמ"א מבואר זה. וגם הבה"ג ס"ל להלכה דסימנים דאורייתא. ועוד כמה פוסקים. ומלבד שי"ל כאן דסימני אתרוג האלו נידונים כס"מ ממש כמשמעות לשונו של מהרי"פ הנ"ל. (דס"מ הוא שלא ימצא רק אחד מאלף כו'. ואפשר דהכא דקו רבנן בהך מילתא דהכי הוא וגם היה י"ל עוד דהא דסימנים לאו דאורייתא היינו היכא דצריכין בירור שזהו אותו הדבר הפרטי בעצמו שנאבד ממנו. (וגם נגד זה י"ל דאדרבה הוא מרובא דעלמא כמ"ש הפ"י). משא"כ היכא שהסימנים מחלקים רק לברר הדבר בין שני מינים אם הוא מזה או מזה שפיר סומכין ע"ז בכמה איסורי תורה. ואכמ"ל מכ"ד שי"ל בזה). ולבר מן דין. הנה לפמ"ש בתשובת נו"ב מ"ק חאה"ע סימן ל"א דהבעיא בגמרא דב"מ אי סימנים דאורייתא או דרבנן היינו רק היכא דבעינן לאפוקי מחזקה כמו לאהדורי גט אשה בסימנים או להתירה בעדות שמת בעלה ע"י סימנים אבל במקום שאין חזקה מנגדת להסימנים סמכינן שפיר על סימנים מדאורייתא. ולפ"ז י"ל דגבי אתרוג נמי יש לסמוך על סימנים מדאורייתא. דאע"ג דיש כאן חזקת חיוב על האדם לצאת באתרוג הכשר. מ"מ אין חזקה זו מנגדת להסימנים, רק הסימנים מבררים את החזקה חזקת חיוב שעליו שיוצא חיובו בנטילת אתרוג זה. וכמו שהאריכו האחרונים בסברא זו לענין ע"א דאינו נאמן היכא דאיתחזק איסורא מ"מ אם הע"א הוא רק מברר החזקה נאמן וכמ"ש הר"ן פ"ג דקידושין גבי קידשתי את בתי כו' דאם בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן מה"ט. ולכאורה יש להוכיח כהר"ן בזה. מהא דמבואר בתוספתא ספ"ה דפסחים חמש חבורות שנתערבו פסחיהן נאמן אחד מבני חבורה לומר פסח זה של אותה חבורה. הרי דאף שהוא מעיד נגד הרוב דהרוב מהתערובת אסורים משום פסח שלא למנוייו. מ"מ כיון שהוא רק מברר המיעוט מהרוב ואומר שזה הפסח הכשר של חבורה זו שפיר נאמן בזה אלא די"ל דתליא בפלוגתא דהתוספות והרמב"ן. דהתוס' כתבו בריש גיטין וביבמות (דפ"ח ע"א ד"ה ברי) דהא דע"א נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לעצמה. והרמב"ן ריש גיטין כתב לחלק דש"ה דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה. ומש"ה מהימנא שם אפילו באיתחזק איסורא ע"ש. ולפ"ז י"ל בפירוש התוספתא דפסחים דדוקא אחד מבני חבורה נאמן לומר שהפסח של אותה חבורה שלו,