תורת חסד קעד

איסור לגבוה רק בלאו איתוסף נמי איסור לגבי הדיוט לחייבו חטאת. (ולר' יוסי גבי נותר נמי לא יתחייב חטאת מחמת שניתוסף איסור לגבוה. ומתניתין דיש אוכל אכילה אחת כו' לא אתיא כר' יוסי. וכמו דהא דחשיב שם במתני' דחייב משום קדש מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה כו'. ולפ"ד הריטב"א הנ"ל דמוסיף דאיסור הנאה לא עדיף מכולל, א"כ לא אתיא מתניתין כר' יוסי דלית ליה כולל לסתמא דגמרא דיבמות הנ"ל). ולפ"ז א"ש היטב הא דמשני הגמרא בכריתות דאית ליה ברא לסבא ולא משני בפשיטות דאית ליה אח מן האם וכנ"ל. דהא הגמרא קאי לפרש דברי ר' יוסי דמחייב משום אשת אביו. ולדידיה משום מוסיף דאיסור אשת אח לא יתחייב משום אשת אביו מטעם הנ"ל. וכמו דפליג ר' יוסי בהא דת"ק מחייב משום כלתו מיגו דאיתוסף איסור אשת אח וכנ"ל. ומש"ה איצטריך לשנויי דאית ליה ברא לסבא וחל עליו איסור אשת אביו ג"כ ומש"ה הוי איסור מוסיף עליו שיתחייב הוא ג"כ משום אשת אביו. ומעתה א"ש פסק הרמב"ם דלדינא לדידן א"צ שיהיה לו ברא לסבא, רק דחייב מחמת איסור מוסיף שנאסרה על אחיו משום אשת אח וכמו דמחייבין משום כלתו ג"כ משום מוסיף דאיסור אשת אח וכנ"ל. והא דמשני הגמרא דאית ליה ברא לסבא הוא רק לר' יוסי וכמבואר ולפ"ז יש לדחות ראיית הש"א מגמרא דחולין הנ"ל. דלעולם י"ל דאיסור מחמר אינו נוהג ביוהכ"פ. ומ"מ איצטרך קרא דשבת היא לריה"ג. די"ל דריה"ג ס"ל כר' יוסי בכריתות דא"א להביא במוסיף חומר יותר מבנוסף. וא"כ כש"כ באיסור כולל שא"א להביא חיוב חטאת בכולל ע"י איסור מחמר שאין חייבין עליו חטאת וכנ"ל. סוף דבר שראיית הש"א אינה מכרעת לפשוט דביוה"כ איכא לאו דמחמר וכנ"ל: יא ואמנם נראה להביא ראיה דיש איסור דאורייתא במחמר ביוה"כ. מהא דביומא (דס"ו ע"ב) שאלו את ר"א חלה מהו שירכיבהו על כתיפו א"ל יכול להרכיב אני ואתם כו' וחכמים אומרים חלה מרכיבו על כתיפו. ובירושלמי דיומא (פ"ו ה"ג) איתא נמי הך דשאלו את ר"א חלה המשתלח מהו. והתם מסיק בדברי חכמים דאם חלה שעיר המשתלח מרכיבו על החמור. ומזה מוכח דהשאלה היה גם אם מותר להרכיב השעיר על החמור ור"א שלא רצה להשיב דבר שלא שמע מפי רבו מש"ה לא רצה ג"כ להורות להם זה דמותר להרכיבו על החמור. ואם נימא דמדאורייתא ליכא כלל איסור מחמר ביוה"כ א"כ מה מקום לספק זה כאן. וכי לא ידעו דמשום שילוח השעיר מותר לעבור על איסור דרבנן דמחמר ביוהכ"פ. והרי בלא"ה הא עובר על איסור תחומין דרבנן בהליכתו. (ודוחק לומר דמשום דאיכא שני שבותים תחומין ומחמר מספקא להו). א"ו דאיסור מחמר ביוהכ"פ הוא מדאורייתא ואין לדחות דהשאלה היה על יוהכ"פ שחל בשבת. דזה אינו. דהא לא נזכר שם בדבריהם כלל ושבת מאן דכר שמיה התם, ע"ש. אלא דיש לבאר הא דבגמ' דידן אמרו חלה מרכיבו על כתיפו. די"ל שזהו היכא דא"א להרכיבו על החמור (או דאין שם חמור). אבל היכא דאפשר להרכיבו על החמור י"ל דאסור להרכיבו על כתיפו ולעבור באיסור הוצאה שהיא מלאכה גמורה כיון דאפשר לעבור רק בלאו דמחמר. ואע"ג דמשמע ביומא (דמ"ו ע"ב) דשבת הותרה היא בציבור. מ"מ אין לדחות שבת בכה"ג. (ולל"ק דפ"ק דיומא (ד"ו ע"ב) אף למ"ד טומאה הותרה בציבור מ"מ מהדרינן אטהורין בההוא בית אב). ואין לומר לפי מה דאמרינן ביומא (דמ"ב סע"ב) במתניתין דפרה לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו כו' רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר אותה לבדה כו' מאי בינייהו א"ב דאפיק חמור בהדה. והיינו דלרבי דדריש אותה לבדה אסור להוציא חמור עמה ג"כ. וא"כ בשעיר המשתלח דכתיב לשלח אותו ודרשינן מיניה ביומא (ר"ד ס"ב) דאינו משלח רק שעיר אחד. לפ"ז נימא ג"כ דאסור להוציא חמור עם השעיר המשתלח ושאסור להרכיבו על החמור מה"ט. דז"א דהא הרמב"ם (בפ"ד מהלכות פרה אדומה ה"ב) פסק כת"ק דמתניתין דאין מוציאין עמה שחורה רק משום שלא יאמרו כו'. וא"כ מותר להוציא עמה חמור. (ובתוי"ט פ"ג דפרה מ"ז הקשה בזה ע"ד הרמב"ם ע"ש. ועיין בדברי הרב המאירי שכתב דאותה משמע לאפוקי שלא יוציא עמה דומיא דידה כו'. וע"ד הסתירות שנמצא בזה בכ"ד אי פסקינן כר"ש דדריש טעמא דקרא או כרבנן י"ל הרבה ואכמ"ל), ועוד דאף למאן דאסר בפרה להוציא עמה חמור י"ל דהיינו להוציא עמה בשוה אבל להרכיב על החמור שאני דניכר הוצאתה לבדה בהרכבתה על החמור ג"כ). אלא דצריך לבאר בהא דפריך הגמרא אהא דעתי אפי' בשבת למאי הלכתא ואר"ש שאם חלה מרכיבו על כתיפו. היא גופה מנלן. דילמא קרא אתי למישרי רק לאו דאיסור מחמר דהיינו להרכיבו על החמור אבל לא למישרי איסור הוצאה בשבת דהוי מלאכה גמורה שבסקילה. (דלרפרם דאמר דז"א אין עו"ה ליוה"כ לדידיה כש"כ דאין איסור מחמר ביוה"כ ודילמא איצטריך קרא להתיר איסור מחמר בשבת). ולכאורה י"ל דלהתיר לאו דמחמר ל"צ קרא כיון דהוי רק ל"ת ואתי עשה דשילוח השעיר ודחי לל"ת דמחמר. וע"כ דקרא דעתי אפילו בשבת אתא למישרי הוצאה ממש שהיא מלאכה גמורה. אלא דלפ"ז יהיה מכאן ראיה לדעת מורו של הרשב"א ביבמות (דף ו' ע"א) דמפרש הגמרא שם בברייתא דאין כיבוד או"א דוחה שבת דמיירי בלאו דמחמר ואפ"ה לא דחי ופריך דנגמור מיניה כו'. והרשב"א בחידושיו שם ס"ל דבמחמר איכא ל"ת ועשה דכתיב תשבות ובשם מורו כתב שם דבמחמר ליכא עשה דעשה דתשבות אינו אלא באבות מלאכות. ומהכא יהיה מוכח כדעתו דבמחמר ליכא רק ל"ת ומש"ה א"צ קרא כאן שידחה עשה לל"ת אך לא משמע כן מדברי רש"י שפירש אהא דפריך הגמרא עתי אפילו בשבת למאי הילכתא ופירש"י דתחומין דרבנן נינהו. (ובליקוטי הרמב"ן הקשה מכאן לדברי הסוברים דתחומין די"ב מיל דאורייתא א"כ מאי פריך הגמרא הכא. וכן הקשו בש"א ובנו"ב ורבים זולתו). ומשמע דאי למ"ד תחומין דאורייתא י"ל דקרא אתא למישרי תחומין אע"ג דליכא רק ל"ת. וא"כ הא בלא"ה עשה דוחה ל"ת ולמה לי קרא דעתי אפילו בשבת. (ולפ"ד הספר כריתות דס"ל דאין עשה דוחה לשני ל"ת י"ל הכא דהוי שני ל"ת משום יוהכ"פ ומשום שבת. וא"כ ה"נ י"ל גבי מחמר. וי"ל בזה אי נימא בכה"ג הואיל ואישתרי אישתרי כו' וא"כ ל"צ קרא. ודברי הספר כריתות הנ"ל י"ל דתליא בפלוגתא דר"י ור"ע בנזיר (דמ"ז ע"ב) דר"י סבר מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין כו', ע"ש. ובמ"א ביארתי שדברי התוס' דלא כספר כריתות הנ"ל). ויש ליישב: ועכ"פ הוכחנו מדברי הירושלמי דיש איסור דאורייתא במחמר ביוהכ"פ. וכן מוכח מדברי הת"י ביומא (דס"ז ע"א) אהא דחולק לשון של זהורית. וכתב בת"י וז"ל וא"ת למה ידחה הבאת הלשון כו' וי"ל שאין מביאים אותו ביוהכ"פ שכבר הביאו אותו מאתמול, א"נ על ראש שעיר מביאין אותו דמחמר כלאחר יד הוא כדאמרינן בפסחים (דס"ו ע"ב) עכ"ל התוס' ישנים. משמע דמחמר גמור אסור ביוהכ"פ מדאורייתא. ודוחק לומר דמחמר ביוהכ"פ אסור רק מדרבנן והתוספות שכתבו דהוי מחמר כלאחר יד היינו דמש"ה אף שבות ליכא רק שבות דשבות