תורת חסד קעא

דביבמות אמרו כן רק לענין ספיקא. אבל לענין הרחקה וגזירה גזרו רבנן טפי בכרת מבלאו. ועוד דכבר כתבו האחרונים דלא אמרינן שם רק מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. אבל חיוב מיתת ב"ד גזרו טפי מבלאו (וכדאיתא בסנהדרין דפ"ד סע"ב א"ה אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק). ועוד דבהך מילתא דמה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת יש פלוגתא דאמוראי (וכמ"ש בנו"ב מ"ק סי' כ"א ובמ"ת סי' נ"ד). וא"כ הך מ"ד דשרי לכתחלה הבערה ביו"ט (לפ"ד התוס' ביצה שם י"ל דס"ל כהך אמורא דמפליג בין לאו לכרת ועכ"פ במתני' דמגילה י"ל דאתיא כהך תנא דס"ל דלא יצאה הבערה לא ללאו ולא לחלק דלדידיה בודאי אסורה הבערה ביו"ט מדרבנן מיהת לכ"ע. וכבר ביארנו דבמתני' דא"ב שבת ליו"ט כו' לא תני החילוקים שבין שבת ליו"ט במה שבזה אסור מדאורייתא ובזה מדרבנן כיון שמ"מ לכתחלה אסור בזה ובזה כנ"ל. ולק"מ. וכעת בא לידי ספר בית אפרים להגאון ר"ז מרגליות ז"ל. וראיתי בחא"ח (סי' ל"ג) שהביא שם גמרא דמכות הנ"ל ולא הביא ד' השעה"מ הנ"ל וגם לא אסיק אדעתיה שם לעורר אי יש חילוק מלאכות ביוהכ"פ. רק הקשה בגמרא דמכות להמקשן דפריך ולילקי נמי משום זורע דאכתי לא ידע דאין חילוק מלאכות ליו"ט א"כ ה"ל לאקשויי ולילקי נמי משום מחמר דביו"ט יש ללקות על מחמר והאריך שם. ועם שבאמת אין זו קושיא כ"כ דהא עדיפא פריך הגמרא דלילקי משום זורע דבמתני' גופה חשיב דחייב משום זורע בכלאים. (וכן בשביעית צ"ל משום זורע בשביעית למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה). וא"כ למה לא חשיב זורע ביו"ט. ומה קושיא על המקשן שיהא שביק חיוב זורע דמיירי ביה ולנקוט חיוב מחמר. אלא דגברא רבא אמר מילתא להקשות כן ואין לדחות דבריו בכדי. וכבר מבואר לעיל בדברינו שעיקר ד"ז לומר שיהא לוקה במחמר ביוהכ"פ או ביו"ט אינו מוכרח כלל. וממילא לק"מ הכא. אך מלבד זה יש לומר סברא אחרת לדחות דברי הגאון ב"א וגם דברינו לעיל בזה. והוא לפמ"ש בחידושי הרמב"ן בשבת ואסברה לן החילוק בין חורש למחמר וז"ל שם, אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמה הוא כמחמר, שהחרישה בכח הבהמה היא נעשה ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול וכובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה ע"ש האדם הוא ובו היא תלויה. ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר. עכ"ל הרמב"ן שם. ולפ"ז נראה לומר שהחורש בבהמה אף שהוא ג"כ מחמר אחריה אינו חייב רק משום חורש לחוד ואין כאן חיוב מחמר כלל דלא מן השם הוא זה דשם מחמר הוא רק כשמלאכת הוצאת המשוי הוא ע"ש הבהמה רק שהמחמר מעוררה בקולו וכה"ג. וזהו מ"ש בתורה אתה ובהמתך כו'. משא"כ בחורש שכל המלאכה הוא ע"ש האדם ולא ע"ש הבהמה כלל שהיא חשובה ככלי ביד האומן וכנ"ל. א"כ אין כאן רק חיוב מלאכת החרישה שעושה האדם בעצמו ואין כאן מחמר כלל. וראיה לדבר דאל"כ א"כ בכל חורש יהיה בו ג"כ חיוב מחמר ואין לך שום חורש שלא יהיה בו חיוב מחמר ג"כ. וזהו דבר שאינו. וכן מוכח ג"כ מדברי הת"י בשבת (דס"ט ע"א) אהא דפריך הגמרא שם באם עשה כל המלאכות בהעלם א' חייב על כאו"א דידע לה לשבת במאי. והקשו הת"י דנימא דידע לה בלאו דמחמר. והא הכא דעשה כל המלאכות והיה חורש ג"כ בשוגג. וא"כ ע"כ דלא ידע אף מאיסור מחמר כיון דבחורש יש חיוב ג"כ משום מחמר ואי הוה ידע איסור מחמר לא היה חורש. א"ו דבחורש ליכא כלל חיוב משום מחמר וכנ"ל. ולפ"ז אין להקשות כלל במתני' דמכות שיתחייב משום מחמר דבחרישה ליכא מחמר. ונדחו כל הדברים הנ"ל. ויש לתמוה על הב"א הנ"ל שלא הרגיש בזה: ח ועתה נבוא לדברי השאגת ארי' שהוכיח דלאו דמחמר נוהג ביוהכ"פ מגמרא דחולין (דק"א ע"ב) וריה"ג לית ליה כולל והתניא שבת ויוהכ"פ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא יוהכ"פ הוא דברי ריה"ג רע"א אינו חייב אלא אחת שלח רבין כו' כך הצעה של משנה ואיפוך. והשתא בשלמא אי איסור מחמר נוהג ביוהכ"פ וכן בשאר כל המלאכות אין חילוק בין שבת ליוהכ"פ וא"כ לא הוי שבת איסור כולל לגבי יוהכ"פ, רק דשבת הוי איסור חמור יותר שחייבין עליו מיתת ב"ד משא"כ ביוהכ"פ דהוי רק כרת ויוהכ"פ הוי איסור כולל לגבי שבת דמיגו דחייב אאכילה משום יוהכ"פ חייב נמי משום מלאכה. ומש"ה איצטריכו תרי קראי שבת היא יוהכ"פ הוא, להורות דחייב על שניהם דחד מחבריה לא ילפינן שזה כולל וזה חמור. אבל אי נימא דלאו דמחמר אינו נוהג ביוהכ"פ א"כ שבת ה"ל איסור כולל לגבי יוהכ"פ שכולל מלאכת מחמר דליתה ביוהכ"פ וא"כ למה לי דכ"ר שבת היא הא ממילא ידענא דשבת חייל על יוהכ"פ, דהשתא מה יוהכ"פ דהוי רק איסור כולל לחוד חל על שבת וחייב משום יוהכ"פ דכתיב יוהכ"פ הוא, וכש"כ שבת דהוי איסור כולל וגם חמור דודאי חל על יוהכ"פ לחייבו משום שבת ולמה לי קרא דשבת היא. א"ו דאיסור מחמר נוהג ביוהכ"פ וליכא שום איסור כולל בשבת לגבי יוהכ"פ. עכ"ד הש"א. וכתב שם שזו ראייה גדולה וליכא לדחויי מידי. ולענ"ד יש לדחות ראייתו ואינה מכרעת כלל. וכמה תשובות בדבר. חדא דמבואר בחי' הריטב"א שם בסוף הסוגיא דהא דדריש דחייב שתים משום שבת ומשום יוהכ"פ מקרא דשבת היא ויוהכ"פ הוא אין הכתוב אלא אסמכתא בעלמא היא. ע"ש. וכן מוכח לכאורה דהא מה דקיי"ל בכל דוכתא דאחע"א באיסור כולל הוא מסברא ולא נלמד מקרא. (וכדאמר רבא בשבועות (דכ"ד רע"ב) מ"ט דמאן דאית ליה איסור כולל מידי דהוה אאיסור מוסיף ומאן דפטר דלית ליה כו'. וע"ש ברש"י). וגם א"א כלל ללמוד איסור כולל מהכא דהא שבת ויוהכ"פ הוי איסור ב"א, (ולפירש"י הוא כן אף להס"ד). וכן הא דשני איסורין חלין בב"א נמי היינו מסברא (וע' בתוס' רי"ד בקידושין ד"נ ע"ב). וא"כ למה לי קראי דיוהכ"פ הוא ושבת היא והא ממילא ידענא דחייב שתים כיון שזה כולל וזה מוסיף לפירש"י. (רק דבזה היה יש לדחוק ולומר דקרא דשבת היא אשמעינן זה גופה דשבת חשיב איסור מוסיף לגבי יוהכ"פ מטעם שיש בו חיוב מיתת ב"ד אף דאינו מוסיף אגברי כשאר מוסיף. וקרא דיוהכ"פ הוא איצטריך לאשמועינן דאיסור כולל חל אפי' בקל על חמור. וזהו דלא כהתוס' ביבמות דל"ג ע"ב ד"ה אר"י. וכ"ז דוחק. ואכתי קשה דכאן שבת ויוהכ"פ הוי איסור ב"א ופשוט שחלין שניהן). אלא משמע דהני קראי אסמכתא נינהו וכדברי הריטב"א. מיהו מדברי התוס' בחולין (דק"א סע"א) שהקשו דאי לא איסור ב"א הוא א"כ שבת היא למה לי. משמע דס"ל דזהו דרשא גמורה. (ואולי י"ל בכוונתם דכיון דשבת קדים פשיטא דלא פקע איסורו ולא שייך שום אסמכתא בזה ג"כ). מיהו לשיטת התוס' שם בלא"ה אין שום התחלה לראיית הש"א הנ"ל. והש"א קאמר רק לפירש"י וכמבואר בדבריו. אך אף אם נימא דהני קראי דרשא גמורה נינהו מ"מ לא מוכח מכאן שאיסור מחמר נוהג ביוהכ"פ ומתחלה נבאר דלהפוסקים החולקים על הר"ן (שהובא לעיל אות ו') וס"ל דליכא לאו דמחמר רק במחמר אחר בהמה