תורת חסד קע

כנ"ל. ולא אסור מחמר ביוהכ"פ רק מדרבנן וא"ש. אלא דהוכחה זו היא לפ"ד הר"ן בפ"ק דע"ז דס"ל דלענין איסור מחמר אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו כיון שהוא עצמו עושה האיסור ול"ד לשביתת בהמתו דהוי רק בבהמה דידיה ע"ש. אבל לפ"ד הפוסקים החולקים (הובא באלי' רבא ר"ס רס"ו) דס"ל דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר. (ולדבריהם צ"ל הא דבפ"ק דע"ז (דט"ו ע"א) באיסור מכירת בהמה גסה דאמרינן טעמא משום מחמר ולא משום שביתת בהמתו היינו כמ"ש התוס' שם (ד"ה ושמעה) דכיון דבמכירה ליכא איסור רק לפי שעה משום נסיוני אין לאסור משום שביתת בהמתו רק משום מחמר דחמיר טפי, (ומדברי התוס' אלו נראה דס"ל כהפוסקים הנ"ל). וע' בתוס' במנחות (דס"ח ע"ח ד"ה והא) דלא החמירו לגזור בעשה כמו בלאו ע"ש. או י"ל דס"ל כדברי הרשב"א הובא בר"ן בע"ז שם דלא מנסי לה אלא בחצר ובכה"ג ליכא רק משום מחמר. או י"ל לפי מה שנסתפק הפמ"ג בנשים אי מצוות על שביתת בהמה דהוי מ"ע שהז"ג. ואם נימא שנשים פטורות א"ש הכא דגזירת מכירת בהמה גסה שגזרו על הכל הוצרכו לומר משום מחמר דהוי לאו וגם נשים חייבות בה. משא"כ משום מ"ע דשביתת בהמה אין לגזור ולאסור על נשים שאין מצוות כלל במ"ע זו. ואין סתירה לדברי הפמ"ג הנ"ל ממתני' דספ"ה דשבת ופ"ב דביצה דפרתו של ראב"ע כו' דמפרש בגמרא דשל שכנתו היתה. דמ"מ אין מזה הכרח דאשה מצווה בעשה דשביתת בהמה. די"ל דמשום מחמר נגעו בה שהיתה הולכת אחריה. או דאף דאשה אינה מצווה מדאורייתא במ"ע דשביתת בהמה מ"מ איכא איסור דרבנן משום עובדין דחול כמו לדידן ביו"ט בסי' תצ"ה ס"ג וע"ש בט"ז ובמג"א). והשתא לפ"ד הפוסקים דבבהמה שאינה שלו אינו חייב משום מחמר א"כ במתני' דמכות דתני דהשור והחמור הם של מוקדשין ואינם שלו וממילא ליכא לאו דמחמר כלל. רק זה ניחא לפירש"י דפי' במתני' דגם החמור הוא של מוקדשין ומתני' חשיב לאו דמעילה ג"כ. אבל להתוס' שפירשו דהחמור הוא חולין. א"כ הדק"ל אמאי לא חשיב לאו דמחמר וכגון שהחמור שלו. ומוכח דאין איסור מחמר ביוהכ"פ מדאורייתא כלל: ז מיהו אם איתא להוכחה זו א"כ תקשי להפוסקים הסוברים דביו"ט נמי איכא לאו דמחמר. ולדבריהם ודאי כש"כ דאיסור מחמר נוהג ביוהכ"פ ותיקשי כנ"ל. אלא דיש לדחות להוכחה זו. מלבד דבפשוטו י"ל דאע"ג דהא דאין לוקין על מחמר בשבת הוא משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וביוהכ"פ או ביו"ט לא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. מ"מ אין לוקין על מחמר ביו"ט וביוהכ"פ ג"כ מאחר דביו"ט וביוהכ"פ לא כתיב כלל איסור מחמר רק משום דאיתקש לשבת (כמ"ש הב"י). ובכה"ג י"ל דלכ"ע אמרינן דון מינה ומינה שלא יתחייב מלקות (ויש להאריך בזה אי שייך בפלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרא. ואכמ"ל). ומלבד זה. נראה יותר לומר דהעיקר כד' האחרונים שהבאתי לעיל (באות ג') דאין חילוק מלאכות ליוהכ"פ למאן דדריש חילוק מלאכות בשבת מקרא דהבערה לחלק יצאה. דלא ילפינן מהתם רק חילוק מלאכות לשבת ולא ליוהכ"פ כנ"ל. ובזה א"ש כל הסוגיא דמכות כפשטה דביוהכ"פ ג"כ אין חילוק מלאכות לחייב משום חורש ומשום זורע כנ"ל. (וא"צ להטעמים והסברות שביארתי לעיל באות ד' וה'). וכן הקושיא ממחמר לק"מ. כיון דאין חילוק מלאכות ליוהכ"פ וכן איתא בירושלמי (פ"ג דשבועות ה"ד) והובא באחרונים דאין חילוק מלאכות ליוהכ"פ. ואין לנו לעשות פלוגתא בין הבבלי והירושלמי היכא דאפשר להשוותם. (ומיהו יש לדחות קצת. דהנה לפי פי' הפ"מ בירושלמי בשבועות שם אין המשך כלל לדברי הירושלמי במה דאמר דאין חילוק מלאכות ביוהכ"פ מה עניינו לכאן. דהתם קאי רק אי יש איסור הוצאה ביוהכ"פ. ומה שייך לזה אי יש חילוק מלאכות ביוהכ"פ או לא. ולזה היה י"ל דלא כפי' הפ"מ. אלא דהירושלמי במסקנא ג"כ נשאר בסברתו דאין איסור הוצאה ביוהכ"פ (וכרפרם בגמרא דידן). וכבר נתבאר לעיל טעמא דמילתא דבאיסור הוצאה בהדיא כתיב ביה שבת. (בקרא דירמיה דכתיב ולא תוציאו משא ביום השבת דמהך קרא יליף ר' חזקיה בירושלמי ריש שבת דהוצאה חשובה מלאכה. וע"ש בקה"ע וכן מקרא דמייתי בגמרא דידן דאל יצא כו' ביום השביעי. כמש"ל אות א'). ויוהכ"פ א"א למילף משבת דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ומ"ד דס"ל יש איסור הוצאה ביוהכ"פ י"ל שטעמו משום דיוהכ"פ נמי איקרי שבת וילפינן יוהכ"פ משבת לכל מילי, (וכמ"ש כן ביש"ש בב"ק פ"ז סי' כ'. ע"ש). וע"ז מייתי הירושלמי דה"נ לענין חילוק מלאכות דליתא ביוהכ"פ ולא גמרינן ליה משבת. דבשבת אם עשה כל המלאכות בהעלם אחת חייב על כאו"א משא"כ ביוהכ"פ. ולמ"ד דס"ל דיש איסור הוצאה ביוהכ"פ וילפינן יוה"כ משבת לכל דבר, לדידיה ה"נ ילפינן דיש חילוק מלאכות ביוהכ"פ כמו בשבת. ולפ"ז לפי גמרא דידן דמסיק דליתא לרפרם ויש איסור הוצאה ביוה"כ ממילא י"ל דיש חילוק מלאכות ביוהכ"פ. אך עכ"ז אין הדבר מוכרח לתלות חילוק מלאכות ביוהכ"פ באיסור הוצאה. וי"ל שפיר דלגמרא דידן נמי אין חילוק מלאכות ביוהכ"פ וכמו שביארנו). ומה שהוכחנו לעיל ממתני' דמגילה דאין בין שבת ליוהכ"פ כו' דמוכח דביוהכ"פ ג"כ יש חילוק מלאכות וההיא מתני' אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה דאל"כ היכי תני א"ב שבת ליו"ט כו'. דהא למ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה ביו"ט לפ"ד הריב"א הנ"ל. וכבר כתבנו לעיל דלפ"ד הריב"א מ"מ י"ל דהבערה ביו"ט אסור מדרבנן ומש"ה לא תני לה במתני' דא"ב שבת ליו"ט כו'. רק שמדברי התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) משמע דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה ביו"ט אף מדרבנן וא"כ קשיא מתני' דמגילה כנ"ל. אמנם י"ל. דכבר ביארתי במ"א שיש לצדד בזה לפ"ד הריב"א מה נידון בהבערה ביו"ט למ"ד דס"ל דהבערה לא ללאו יצאה ולא לחלק יצאה, (וכמו לר"ש דס"ל בשבת דק"ו ע"א דאיצטריך קרא לחייב מקלקל בהבערה. וכתבו שם התוס' (ד"ה מה לי) דלדידיה לא יצאה הבערה לא ללאו ולא לחלק ע"ש. וכן ביארתי שם דיש עוד מ"ד דס"ל כן). ואם נימא דלהך מ"ד מודה הריב"א דהבערה אסורה ביו"ט מדאורייתא. א"כ פשיטא דלק"מ במתני' דמגילה. די"ל דאתיא כהך תנא דאסורה הבערה ביו"ט מדאורייתא. ולדידיה יש חילוק מלאכות ליוהכ"פ ג"כ. כיון דלית ליה הבערה לחלק יצאה ונפ"ל חילוק מלאכות מאחת מהנה או מקרא אחרינא. אלא אף לפמ"ש שם להסביר דלפ"ד הריב"א אף למ"ד דס"ל דהבערה לא יצאה לא ללאו ולא לחלק מ"מ שריא הבערה ביו"ט (ולפ"ז מדוייק ל' הגמרא בפסחים (ד"ה ע"ב) דמוכיח מדר"ע דס"ל דהבערה לחלק יצאה). מ"מ י"ל דלהך מ"ד בודאי אסורה הבערה ביו"ט מדרבנן עכ"פ. כיון דבשבת יש בהבערה חיוב מיתת ב"ד גזרו עליו ביו"ט ג"כ. ומ"ש התוס' בביצה שם בשם הירושלמי דשריא הבערה ביו"ט אף מדרבנן זהו רק למ"ד הבערה ללאו יצאה כמבואר שם ואין להקשות לדברינו אלה דלמ"ד דיש בהבערה בשבת חיוב מיתת ב"ד גזרו עליו ביו"ט. ולמ"ד דליכא רק לאו בהבערה לא גזרו עליו ביו"ט. והא ביבמות (דפ"ב ע"א, ודקי"ט ע"א) אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. דזה לק"מ. חדא דמבואר בתה"ד (סי' ר"נ)