תורת חסד קסה

משיעור כא"פ. וכל שבפחות משיעור דרך השתייה ממין זה מצטרף אף שהוא יותר מכא"פ): סימן לג לבאר דין איסור מחמר אם נוהג ביוהכ"פ א מתני' פ"ק דמגילה (ד"ז ע"ב) אין בין שבת ליוהכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת. הנה יש לבאר בדין לאו דמחמר אם נוהג ביוהכ"פ. וראיתי בשאגת אריה (סי' ע"ב) שנסתפק בזה, (ומ"ש ראיה מגמ' דחולין (דק"א) אין ראייתו מכרעת וכמ"ש לקמן באות ח' אי"ה). וספק זה היינו להפוסקים הסוברים דביו"ט ליכא איסור מחמר. וכמ"ש בב"י סי' תצ"ה בשם הכלבו. וכ"פ הב"ח שם. וכן ראיתי להרמב"ן בספר המצות (שורש י"ד) שכ' בפשיטות דלאו דמחמר ליכא ביו"ט. (וע' בדברי הרמב"ן בתה"א שהביא הב"י בסי' תקכ"ו לענין איסור מלאכה דעבדים. וע' באחרונים בסי' תצ"ה ס"ג ובסי' רמ"ו ס"ג). ולכאורה ממתני' דאין בין שבת ליוהכ"פ כו' מוכח דיש איסור מחמר ביוהכ"פ ג"כ כמו בשבת. אבל זה אינו. דא"כ תיקשי להפוסקים דס"ל דביו"ט ליכא איסור מחמר ממתני' דאין בין שבת ליו"ט אלא או"נ בלבד. והאיכא איסור מחמר דבשבת אסור וביו"ט שרי. וצ"ל משום דאף להסוברים דאין איסור מחמר ביו"ט היינו מדאורייתא אבל מ"מ איכא איסור דרבנן ביו"ט ומש"ה לא תנא זה במתני' דא"ב שבת ליו"ט כו'. (ואף שהתוס' בביצה דל"ז סע"א כ' די"ל במתני' דמגילה דא"ב שבת ליו"ט היינו רק בדברים שהם מדאורייתא כו' מ"מ לא פסיקא לפרש כן כמ"ש המהרש"ל והמהרש"א שם. וגם אף את"ל דמיירי מאיסורין דאורייתא מ"מ י"ל דלא תני רק הני מילי מה שביו"ט שרי אף מדרבנן). וא"כ ה"נ י"ל במתני' דא"ב שבת ליוהכ"פ כו' דמחמר ביוהכ"פ אסור מדרבנן. ויש להוכיח כן דמתני' דאין בין שבת ליוה"כ לא תני החילוקים שביניהם בדברים שבשבת אסורים מה"ת וביוהכ"פ אסורין מדרבנן עכ"פ. דכבר הקשו מהך מתני' דא"ב שבת ליוהכ"פ כו'. דתיקשי לרפרם (ביומא דס"ו ע"ב, ובכריתות די"ד ע"א) דאמר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליוהכ"פ כו'. וקושיא זו מבואר בחי' הריטב"א ביומא שם בהג"ה וכתב שם דההיא ברייתא פליגא אמתני' דהכא. וכ"כ הרא"ם בביאוריו לסמ"ג. ע"ש. ולכאורה קשה לחדש בזה פלוגתא במה שלא מצינו שום מחלוקת תנאים בד"ז אם יש עו"ה ליוהכ"פ. (ובש"א סי' ע' ר"ל דטעמא דרפרם דס"ל כרבה בביצה (די"ב ע"ב) דמפרש פלוגתא דב"ש וב"ה התם דפליגי אי יש עו"ה ליו"ט דב"ה ממעטי יו"ט מקרא דולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וס"ל לרפרם דה"ה דממעטי מהכא יוהכ"פ. וכיון דנדחו דברי רבה שם ממילא נדחו נמי דברי רפרם דקאי בשיטתו. עכ"ד הש"א. מיהו זה נגד דברי כל הפוסקים שלא דחו הך דרפרם מהכא. וגם מדברי הת"י ביומא והריטב"א שם בהך דרפרם מבואר ג"כ דלא כהש"א בזה). וגם צריך לבאר בזה ד' רש"י דבגמרא דשבת (דק"ב סע"א) וביבמות (דל"ד ע"א) ובשבועות (דכ"ד ע"ב) מייתי התם מתני' דכריתות רמ"א אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב ופירש"י בכל הני דוכתי דמשום יוהכ"פ לא מיחייב אהוצאה דסבר אין עו"ה ליוהכ"פ. והתוס' בשבועות שם תמהו עליו דהא בכריתות מסיק דרפרם בדותא היא ונקיט שבת לאפושי איסורי. אך בחי' הרשב"א ביבמות שם כתב בדברי רש"י דהא דאמרינן בכריתות דהא דרפרם בדותא היא היינו רק במה שמוכיח כן מהברייתא אבל עיקר מילתא דרפרם לא אידחייא לה. וכן מוכח ג"כ בפירש"י בסוטה (דמ"א ע"א) דתניא התם מכאן ואילך כאו"א מביא ס"ת מתוך ביתו ופירש"י דקסבר אין עו"ה ליוהכ"פ כו'. וכל זה צ"ב דהא כיון דמסיק דהך דרפרם בדותא היא א"כ לא מצינו כלל מחלוקת תנאים בזה. ומה זה שפירש"י דהך תנא סבר אין עו"ה ליוהכ"פ. (ובפירש"י בסוטה שם יש סתירה למה שפירש"י גופיה ביומא ד"ע ע"א סד"ה להראות ע"ש. ומצאתי שעמד בסתירה זו בס' ת"מ ואכמ"ל). והיה נראה ליישב זה ולומר דמכאן ראיה לד' הרמב"ן בחידושיו בריש מס' שבת שהתוס' כתב שם בהא דאצטריכו תרי קראי בהוצאה דבר"פ הזורק נפ"ל איסור הוצאה מויכלא העם מהביא ובספ"ק דעירובין נפ"ל מקרא דאל יצא איש ממקומו אל יוציא כו'. דהיינו משום דהוצאה מלאכה גרועה היא ואיצטריכו תרווייהו חד לעני וחד לעשיר כו', והרמב"ן שם חולק ע"ד התוס' אלא דא"צ כלל תרי קראי להוצאה ופלוגתא דתנאי היא דלמ"ד תחומין דאורייתא ס"ל דאל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא ואיסור הוצאה נפ"ל מויכלא העם מהביא ולמ"ד תחומין דרבנן ס"ל דאל יצא איש ממקומו היינו אל יוציא וקרא דויכלא לא משמע ליה דלא גמר העברה העברה מיוהכ"פ אלא בחול קאי ומשום דשלימא עבידתא, עכ"ד הרמב"ן שם. וכ"כ שם בחי' הר"ן. ולפ"ד הרמב"ן י"ל בזה דבהך פלוגתא תליא אי יש עו"ה ליוהכ"פ, דלמ"ד תחומין דרבנן דנפ"ל איסור הוצאה מאל יצא אל יוציא והתם כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ולמדנו איסור הוצאה רק לשבת לחוד ויוהכ"פ משבת ליכא למילף מסברא דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו דשבת חמירא שיש בו חיוב מיתת ב"ד. אבל למ"ד תחומין דאורייתא דאל יצא איש ממקומו היינו איסור תחומין בלבד ואיסור הוצאה נפ"ל מויכלא העם מהביא ובההוא קרא לא כתיב כלל שבת רק דילפינן העברה העברה מיוהכ"פ מה להלן ביום אסור כו' כדאיתא בר"פ הזורק. ומהך ג"ש יש למילף ג"כ איסור הוצאה ליוהכ"פ (דאין ג"ש למחצה אף בכה"ג). באופן שלפ"ז נשמע דבר חדש דלמ"ד תחומין דאורייתא לדידיה יש עו"ה ליוהכ"פ ולמ"ד תחומין דרבנן ממילא לדידיה אין עו"ה ליוהכ"פ. רק דרפרם מוכיח מברייתא דעתי אפילו בשבת דז"א אין עו"ה ליוהכ"פ. ובזה דחי ליה הגמ' דבדותא היא דלא מוכח מהך ברייתא אבל מ"מ יש בזה פלוגתא דתנאי וכנ"ל. ובזה י"ל בהא דבסוגיא דיומא לא מסיק אהך דרפרם בדותא היא כמו דמסיק עלה בכריתות. (וכבר ידוע מ"ש בזה בת"י ביומא דלר"ש דמפרש שאם חלה מרכיבו על כתיפו בזה ל"ל הך דיחויא שכן הכשרו בכך. דאין זה הכשרו להרכיבו כו'. והאריכו בזה בנו"ב מ"ת חא"ח סי' מ"ו, ובש"א סי' ע' ע"ש). ולפי הנ"ל י"ל דכיון דהגמ' ביומא פריך עלה עתי אפילו בשבת למאי הלכתא, ופירש"י אי משום תחומין דרבנן נינהו כו'. ומשני ר"ש שאם חלה מרכיבו כו'. ומבואר דפשיטא ליה לרב ששת דהך ברייתא אתיא כמ"ד תחומין דרבנן וא"כ אף אם נסתור הוכחת רפרם מ"מ בלא"ה ממילא מוכח דאין עו"ה ליוהכ"פ להאי תנא וכנ"ל. ובזה י"ל בהא דאיתא בכריתות (די"ט ע"ב) תניא א"ל ר' יוסי דקדקתם אחרי. ומפרש הגמרא דקאי אהגביה בביה"ש שבין שבת ליוהכ"פ דמ"מ לר' יוסי פוטר ר"א בזה משום דס"ל דמקצת הגבהה היום ומקצתה למחר. ומוכח מזה דיש איסור הוצאה ביוהכ"פ לר"א. והש"א הקשה מכאן לרפרם דאמר אין עו"ה ליוהכ"פ. (ונראה דס"ל לדוחק לפרש אליבא דרפרם דהכא מיירי ממלאכה אחרת כה"ג שאין לה שהות כ"כ). ולפי הנ"ל י"ל דאליבא דר"א דס"ל תחומין דאורייתא ממילא לדידיה יש עו"ה ליוהכ"פ. דלפי שיטת הירושלמי בפ"ו דפסחים (סוף הל' א') מבואר כן דר"א ס"ל כר"ע דתחומין דאורייתא (וכמ"ש שם בשירי קרבן ע"ש. מיהו לפי' הפ"מ שם ל"מ כן). אלא דלשיטת גמרא דידן בעירובין (דק"ג