תורת חסד קסד

אכילה לאכילה לחוד באופן שמצורף לזה עוד זמן האכילה גופא. ובצירוף יחד האכילה עם ההפסק הוי יותר מכא"פ. מ"מ עדיין אין זה מספיק. כיון שלדעתו מוכח מהך דכריתות השיעור מה שכא"פ הוי יותר על ט' מינוטין שהוא עוד בכדי שיוכל לאכול חצי פרס. ומי יימר שאכילת החולה בב"פ הוא שוהה ג"כ כשיעור זה של אכילת חצי פרס כנ"ל ודילמא שהיית אכילתו הוי פחות מזה. ונמצא אוכל יותר משיעור ככותבת בתוך כא"פ. ומצטרפין ב' אכילות אלו והיאך נתת דבריך לשיעורין כאלו. (וגם יש להקשות עליו בדרך ממ"נ. דאם נפרש בגמרא דכריתות כפשוטו שאכל החצי פרס בדרך סתם אכילה. א"כ מוכח דאכילת חצי פרס שוהה כדי טבילה דהיינו ט' מינוטין. ולפ"ז יהי' מוכח דשיעור כא"פ הוי י"ח מינוטין. ואם נפרש בגמרא דכריתות דמיירי שם שמיהר באכילתו יותר מהרגילות בסתם אכילה א"כ י"ל ג"כ דמיירי שמיהר בטבילתו יותר מהרגילות ושהה פחות מט' מינוטין. וא"כ לא מוכח כלל מהתם שיעור ט' מינוטין). ועוד יש לתמוה בלא"ה ע"ד הח"ס לפי דעתו אמאי סגי ליה הכא שיפסיק באכילתו שיעור ט' מינוטין. כיון דלכל הפחות בעינן מהלך חצי מיל. וכבר ידוע מחלוקת הפוסקים בחשבון שיעור מיל. דלפ"ד הרמב"ם והרע"ב הוי שיעור מיל שני חומשי שעה, (דהמה ס"ל הא דמהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום עולה החשבון בי"ב שעות ל"ב מיל וכדעת הלבוש סי' רס"ז), והאריך בזה הח"י סי' תנ"ט. וכן הסכימו האחרונים לדינא. ואף גם הח"ס גופיה בתשובותיו (בחא"ח ס"ס פ') כתב שכן עיקר ושראיות הח"י בזה הם ברורות שאין עליהם תשובה. ע"ש. וא"כ הכא לענין צירוף אכילות בכא"פ ביוהכ"פ דהוי חיוב כרת בודאי יש לחוש לדעה זו. ולפ"ז יצטרך להפסיק בין אכילה לאכילה לערך י"ב מינוטין. ואמאי היקל הח"ס לפי דעתו בהפסק רק ט' מינוטין. ואף שבודאי אין לנו לזוז לדינא מפסק הש"ע או"ח סי' תנ"ט ס"ב שסתם שם כדעת הסוברים דשיעור מיל הוא י"ח מינוטין. התם הוי זה לחומרא שיתחמץ בשיעור הפחות. ובודאי צריך לחוש לחומרא לדעת הפוסקים הסוברים כן. ובש"ע יו"ד סי' ס"ט ס"ו נקיט ג"כ שיעור מיל י"ח מינוטין לענין שיעור שהייה במלח והתם הוי זה לקולא. מ"מ שם הוי זה באיסור דרבנן לכמה פוסקים אבל באיסור דאורייתא וחיוב כרת בודאי יש לחוש ג"כ להחמיר כהפוסקים הסוברים דשיעור מיל הוא כ"ד מינוטין ובפרט שהח"ס גופיה הוא מהסוברים שכן עיקר וכדעת הח"י הנ"ל. ונצטרך כאן להחמיר בשיעור כא"פ עד י"ב מינוטין. וביותר יש לתמוה עוד דלהסוברים דשיעור חצי מיל הוא ערך י"ב מינוטין, ולפ"ד הח"ס הנ"ל דמוכח שזהו שיעור טבילה כנ"ל. א"כ לפ"ז יהיה שיעור כא"פ עוד יותר מזה בכדי שיוכל לאכול חצי פרס כדמוכח מגמרא דכריתות הנ"ל. ויהיה לפ"ז שיעור כא"פ לכל הפחות כמו רבע שעה לערך. וזהו דבר שהחוש מכחישו ועינינו הרואות שאין שום אדם משתהה כ"כ באכילתו שיעור פרס והוא ג' ביצים או ד' לכל היותר. וא"כ אין דבריו מכוונים בראייתו מגמרא דכריתות הנ"ל. ומחוורתא כמ"ש לעיל מדברי הרשב"א דשבת דמה שאמרו וירד ויטבול בים ויעלה היינו שיעלה לראש ההר ולזה צריך שיהוי זמן מהלך חצי מיל. אבל שיעור טבילה לחוד הוי פורתא וכדמוכח מתוספתא דזבים הנ"ל. ולפ"ז נסתר לגמרי ראיית הח"ס מהתם לענין שיעור כא"פ ואין כאן שום ראיה כלל: ומלבד זה. הנה שיעור שהיית אכילת כא"פ אינו שוה בכל מיני אוכלין. וכמבואר במתני' דנגעים. (הובא בגמרא דסוכה ד"ו ע"א ובברכות דמ"א ע"א ועירובין ד"ד ע"ב). דפת חטין אינו דומה לפת שעורים לענין שיעור שהיית אכילת פרס. וכן יש עוד חילוקים בזה בין מינים שונים. וכן משמע במג"א (סי' פ"א סק"ב) דמשערין בכא"פ בכל מין בשיעורא דידיה. וע"ש בפמ"ג. ולפ"ז בלא"ה אין לקצוב השיעור בשוה בכל המינים לענין שהיית כא"פ. וממילא י"ל ג"כ בהך דכריתות דמיירי שאכל ממינים אלו שצריך לשהות בכא"פ דידהו יותר משיעור טבילה. ומ"מ יש מיני אוכלין שנאכלין מהר. וכן יש מינים שצריך לשהות עוד יותר. ואין לידע מזה דבר ברור. ועם היות שידוע מחלוקת האחרונים בדין שתיית הקאווע לענין ברכה אחרונה שיש סוברים דאע"פ שיש מתחלת השתייה עד סוף השתייה יותר משתיית רביעית וגם יותר מכא"פ מ"מ כיון שדרך שתייתו בכך מצטרף. והמל"מ בספ"ג מהל' ברכות וכן הפר"ח בסי' מ"ח נחלקו עליהם והוכיחו מדברי הרמב"ם בספ"ח מהל' שאה"ט לענין אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה דאפי' ינק רביעית אפשר שיש מתחלה ועד סוף יותר מכא"פ. והוא מגמרא דכריתות הנ"ל (די"ג סע"א) וא"כ מוכח דאף דגבי יניקה דרך שתייתו בכך מ"מ אינו מצטרף כיון שיש מתחלה ועד סוף יותר מכא"פ. עכ"ד. ומיהו י"ל דאין ראיה זו מכרעת. דיש לחלק בפשוט דודאי בכל מין בפ"ע משערין שיעור כא"פ באדם בינוני באופן אכילתו (שאינו דרך יניקה), ואין לחלק במין אחד לענין מי שאוכלו באופן אחר. משא"כ במין זה שכל דרך שתייתו לכל אדם הוא כך ע"י שהייה מרובה הוי במין זה דרך אכילתו ושתייתו כן ולא ניזיל בזה בתר שאר מינים בכא"פ דידהו וכל מין אוכל נחשב בפ"ע כנ"ל. ותו דהא התם גם בתינוק גופיה אין זה ודאי לומר שכל דרך יניקתו הוא כך לשהות יותר מכא"פ. שהרי חשבינן זה שם לספק אם ינק בכא"פ או לא. כמבואר בגמרא דכריתות שם. וברמב"ם שם. משא"כ היכא שידוע שדרך שתייתו בכך. וגם ראיית הפר"ח מגמרא דפסחים יש לדחות. וכבר מבואר מחלוקת האחרונים בזה. שיש סוברים דבשתיית הקאווע צריך לברך לאחריה, (וכמובא בס' באה"ט באו"ח סי' ר"ד ס"ק י"ב). אלא שראיתי דלאו מטעם אחד אתו עלה כל הגדולים. דבשכנה"ג באו"ח שם ס"ל מטעם אחר דלענין ברכה אחרונה דבהנאה תליא מילתא כל ששתה בין הכל שיעור רביעית כבר נהנה הגוף וחייב לברך אף ששהה יותר מכא"פ לגמרי. ולא אמרו שיעור כדי אכילת פרס או שיעור שתיית רביעית רק היכא דביתובי דעתא תליא מילתא כו' ע"ש ובס' תשו' פמ"א ח"ב סי' כ"ז שהאריך בזה. אך מ"מ י"ל דאף להמל"מ וסייעתו דס"ל דבשתיית קאווע לא אזלינן בתר דרך שתייתו שמשתהא הרבה רק משערין כפי הרגילות בשאר מינים. היינו רק התם דבשתיית קאווע מחמת שדרך לשתותה כשהיא חמה ועי"ז משתהא הרבה יותר מדרכה של שתייה בעצם. אבל באכילת ושתיית מינים חלוקין שכאו"א חלוק מחבירו בשיעור שהיית כא"פ או שתיית רביעית שבמין אחד שוהא יותר מחבירו בהכרח מחמת עצם האכילה או השתייה במין אוכל זה שמובדל במהותו ממין אחר. לא שייך לומר שמין א' יהיה טפל לחבירו לשער בו כא"פ כפי שמשתהא במין האחר שזהו נגד הסברא רק בודאי משערין כא"פ כמה ששוהא בכל מין בפ"ע ובדידיה משערינן. (והא דבבית המנוגע משערין הכא"פ בפת חטים דוקא. היינו דשם גלי קרא שישהה שיעור כא"פ ומשערין במין אוכל הנאכל מהר יותר. משא"כ היכא דבעינן אכילה ממש בודאי משערין באותו מין כו'). ובזה יודה אף המל"מ הנ"ל. (ולענין אם נותנים לחולה ביוהכ"פ לשתות חמין כגון טייא או קאווע י"ל דבחיוב כרת יש לחוש לדעת הסוברים דבזה ג"כ בדידיה משערינן כפי שמשתהא אדם בשתיית חמין כאלה ששוהא הרבה יותר משתיית רביעית וגם