תורת חסד קסג

באה מחמת שחטא ומתחייב חטאת אין כאן תנאי זה שיהיה עשיית המצוה מתחלה כהלכתו. ודחי ר' יוסי דמ"מ אחר שחטא התורה חייבתו בקרבן וצ"ל המצוה כהלכתו כמו בכל המצות. אלא כדשנינן מעיקרא דלא פסלינן כלל משום מהב"ע רק בקריעה דאם נימא דלא יצא עי"ז יתוקן האיסור ואתיא כר"ש וכנ"ל. והדר מקשה הירושלמי ממצה גזולה דאין יי"ח בפסח משום מהב"ע. וא"כ מ"ש שוחט חטאתו בשבת דכיפר ולמה לא נפסול משום מהב"ע. (אף שלא יתוקן האיסור עי"ז. וכמו במצה גזולה דלא יי"ח). ומשני תמן גופה עבירה כו'. ולפי פירוש זה שיטת הירושלמי דהקורע בשבת לא יי"ח קריעה ואין זה תלוי בדין מהב"ע רק כסברת הרשב"א הנ"ל משום שעי"ז יתוקן האיסור וכנ"ל. ולפ"ז נדחה מ"ש לעיל להוכיח מהך ירושלמי דמצוה דרבנן נמי נפסלת משום מהב"ע, וכן לענין שעבירה דרבנן פוסלת משום מהב"ע. ולהנ"ל לא מוכח מידי מהכא. אלא שמדברי הרמב"ן שהביא הב"י ביו"ד סי' ש"מ מבואר דמפרש בירושלמי דהקושיא ממצה גזולה קאי אהקורע בשבת וכפי' הקה"ע הנ"ל: ז ז אך לכאורה גם לפי פירושנו הנ"ל בירושלמי מ"מ יש להוכיח מהכא דעבירה דרבנן נמי פוסלת משום מהב"ע. (וצ"ל כדברינו לעיל אות ה'). מהא דפריך הירושלמי מהוציא מצה מרה"י לרה"ר. וכבר כתבנו לעיל (אות ג') דהירושלמי לא פליג בסברא זו שכתבו התוס' בסוכה דמהב"ע הוא דוקא באם דשלא ע"י העבירה לא היה יכול לעשות המצוה. דסברא מוכרחת היא. רק דהירושלמי ס"ל דכאן חשיב העבירה סבת המצוה במה שהביא אליו בעבירה דבר המצוה. ולפ"ז קשה לפמ"ש התוס' בכמה דוכתי (ביומא דע"ט ע"ב ד"ה לומר, ובעירובין ד"פ ע"ב ד"ה אגב, ובחולין דק"ג ע"ב ד"ה חלקו). דשיעור גרוגרת הוא יותר מכזית וכדמוכח מגמרא דשבת (דצ"א סע"א). וזה דלא כמ"ש המג"א (סי' שס"ח סק"ב לפ"ד הרמב"ם, וע' במג"א סי' תפ"ו). וא"כ קשה על הירושלמי דהא בהוציא מצה מרה"י לרה"ר בלא"ה לא הוי מהב"ע דלא באה המצוה ע"י העבירה דהא חיוב מלאכת הוצאה בשבת הוא בכגרוגרת וחיוב אכילת מצה הוא בכזית. ואם הוציא כזית פטור. וא"כ עיקר העבירה במה שהוציא כגרוגרת שהוא יותר מכזית. וזה אינו שייך כלל להמצוה דלקיום המצוה א"צ כלל שיעור זה והיה יכול להוציא רק כזית שיצא י"ח המצוה ולא יתחייב משום שבת. אלא דלפ"ד המל"מ (ריש פי"ח מהל' שבת) דכל השיעורין דשבת הוא רק לחיוב חטאת אבל יש איסור מה"ת אף בפחות מכשיעור כדין ח"ש שאסור מה"ת. (ושכ"ד רש"י והג"א ע"ש). לפ"ז ניחא הכא דהא אף בכזית יש איסור תורה משום הוצאת שבת והוי שפיר מהב"ע שעבר באיסור דאורייתא בכזית מצה של מצוה. אך לפ"ד הח"צ בתשו' סי' פ"ו והובא בהגהת המל"מ שם דס"ל דבאיסורי שבת פחות מכשיעור ליכא איסור דאורייתא כלל (דמקרא דכל חלב י"ל איסור ח"ש רק באיסורי אכילה) א"כ הדק"ל הכא. ובתוספתא ברפ"ד דביצה מבואר להדיא כדעת הח"צ ולא כדעת המל"מ הנ"ל. דבמלאכות שבת פחות מכשיעור הוי רק איסור דרבנן. ולכאורה מזה מוכח דסובר הירושלמי דעבירה דרבנן נמי פוסלת משום מהב"ע. ולדעת התוס' שהובא לעיל דס"ל דעבירה דרבנן אינה פוסלת משום מהב"ע. צ"ל כמ"ש לעיל (אות ה') דזהו למסקנא דירושלמי דמחלק בין שהאיסור על גוף הדבר או על הפעולה ומש"ה נמי באיסור דרבנן ליכא מהב"ע וכנ"ל. אך י"ל לפי מה דאמרינן בשבת (דצ"א רע"ב) לענין שתי הלחם ולחם הפנים דשיעורן בכגרוגרת ולא אמרינן מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית היינו משום מדאפקיה חוץ לחומת עזרה איפסיל ליה ביוצא כו' וא"כ לענין כזית מצה י"ל דחייב עליו בשבת בכזית דמדחשיב כזית לענין מצה חשיב נמי לענין שבת. מיהו הא לא נפשטה הבעיא בגמרא התם בזרק כזית תרומה לבית טמא כו' אי אמרינן הך סברא. וכ"פ שם הרמב"ם דה"ז ספק כו' וצ"ל דמהירושלמי ג"כ אין לפשוט זה. ולפמ"ש לעיל ניחא הכל: סימן לב ע"ד חולה ביוהכ"פ שמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור וצריך לשהות בין אכילה לאכילה כדי שלא יצטרפו האכילות בתוך שיעור כדי אכילת פרס. ולא נודע השיעור בפרטות כמה הוא זמן זה. שיעור כא"פ באדם בינוני. והאחרונים לא ביארו זה רק ראיתי בשו"ת ח"ס (חלק ששי סי' ט"ז) שדעתו דצריך להפסיק בין אכילה לאכילה שיעור ט' מינוטין שזהו שיעור כא"פ. והוכיח כן מהא דאמרו בגמרא דכריתות (די"ג ע"א) לא התירו לאכול פחות מכשיעור לירד ולטבול כו' שאם ירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף. ומזה מוכח דשיעור טבילה הוא פחות משיעור כא"פ. ובשבת (דל"ה ע"א) אמרינן הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של ר"נ. ופירש"י דבכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה. א"כ מוכח מכאן דשיעור טבילה הוי ט' מינוטין דהא שיעורו של ר' נחמיה הוא כדי שיהלך אדם משתשקע החמה מהלך חצי מיל דהיינו ט' מינוטין. וממילא שיעור כא"פ נמי הוי כן. (רק לפי' התוס' בשבת שם דמשיעלה אז מתחיל זמן בה"ש א"כ לא מוכח מכאן כלל לענין שיעור טבילה כמה הוי. אבל לפירש"י מוכח כנ"ל). וע"כ העלה כן הח"ס להלכה למעשה שצריך החולה ביוהכ"פ להפסיק באכילתו שיעור ט' מינוטין. וע"ש בדבריו שנדחק הרבה בזה מתוספתא דזבים שהובא בתוס' בשבת (דל"ד ע"ב ד"ה ספק) דמוכח שם דשיעור טבילה זוטר טובא והוי פחות ממינוט אחת כו'. והח"ס הכריח כל זה לפי פירושו שמפרש בגמ' דשבת שם במה שאמרו הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה ירד ויטבול בים ויעלה, היינו רק שיעלה ממנו ליבשה ולא שיעלה לראש ההר כו'. ובמחכ"ת לא ראה שם דברי הרשב"א בחידושיו לשבת (בדל"ד ע"ב ד"ה ואזדו) וז"ל הרשב"א שם ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו אלא יעלה דומיא דירד כלומר ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ושיאכל שם וזהו שיעורו של ביה"ש דר"נ כלומר סוף שיעורו עכ"ל הרשב"א. ולפ"ז פשיטא דגם לפירש"י בשבת שם י"ל דשיעור טבילה לחוד זוטר טובא כמשמעות התוספתא הנ"ל. והשיעור שאמרו שם בגמרא במהלך חצי מיל היינו עם העליה לראש ההר שאחר הטבילה ולק"מ מתוספתא דזבים הנ"ל. וממילא אזדא לה ראייתו. ואין כאן שייכות להוכיח מזה שיעור כא"פ כמה הוי וכמבואר ועוד יש לתמוה ע"ד הח"ס בזה. דלפי דעתו שמוכיח מכאן דשיעור טבילה הוי מהלך חצי מיל. ושיעור כא"פ יותר מזה. א"כ למה סגי ליה הכא בהפסק ט' מינוטין. דהא בכריתות שם אמרו שאם ירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף. הרי מוכח מכאן דכ"ז הוא בתוך שיעור כא"פ מה שירד וטבל ועלה וגם מה שאכל בתחלה ובסוף יחד שיעור חצי פרס (לענין לפסול הגויה דמיירי התם). ואף אי נימא דמיירי התם שמיהר באכילתו יותר מדרך סתם אכילה. עכ"פ מוכח דשיעור כא"פ הוא יותר מן ט' מינוטין עוד בכדי שיוכל לאכול חצי פרס במהירות. ושיעור זה של המהירות עדיין לא נתבאר לנו. וא"כ למה סגי כאן לדעתו שיפסיק החולה שיעור ט' מינוטין לבד. ואף אם נימא שלדעת הח"ס שצריך החולה להפסיק באכילתו שיעור ט' מינוטין בין