תורת חסד קסא

דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה לוקה ג"כ. ולהנ"ל י"ל דהיכא דעשיית העבירה והמצוה באין כאחד דבזה שייך מהב"ע ולא קיים העשה, בכה"ג מודה הריב"א דלוקה על הלאו מטעם הנ"ל, ואין להאריך. (ולפ"ז אין סתירה ג"כ ע"ד הריב"א מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' נדרים ה"ו שהקשה בנו"ב מה"ת חיו"ד סי' נ"ג. ולהנ"ל לק"מ וכמבואר) וגם בלא"ה לפמ"ש לעיל דהיכא שהאיסור רק על הפעולה לא חשיב מהב"ע. לפ"ז ג"כ אין התחלה לקושיית הנו"ב בזה. וכמ"ש שם במקומו. ואין להאריך: ד והנה מהך ירושלמי לכאורה מוכח כדעת רש"י (בפסחים דל"ט הנ"ל) דבעבירה דרבנן נמי פסלינן משום מהב"ע. דהא הירושלמי בהא דקורע בשבת יי"ח אוקי לה התם כר"ש דמשאצ"ל פטור. ולא כגמ' דידן בשבת (דק"ה ע"ב) דבקורע על מת דידיה הוי מתקן. ולשיטת רש"י שם (ד"ה הא ר"י) דלבתר דמשני הא ר"י הא ר"ש מתורץ נמי מתו אמתו י"ל דלמסקנת הגמ' נמי ס"ל כן דלר"ש פטור אף במת דידיה דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש תיקון. ולא כמו שחילקו שם התוס' (ד"ה הא ר"י) דגבי קריעה מודה ר"ש דלצורך מצוה חשיב תיקון. (וכן מוכרח לפ"ד המהרי"ט דס"ל גבי הא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה דלא אמרינן כל מידי דא"ר ל"ת אעל"מ רק היכא דאם נימא דלא אהנו מעשיו יתוקן האיסור עי"ז משא"כ בשוחט בשבת דס"ס חייב משום נטילת נשמה. והשתא בקורע על מתו אם נימא דאעל"מ ולא יי"ח קריעה ה"ל מקלקל ופטור ויתוקן האיסור עי"ז. וצ"ל דס"ל כשיטת הירושלמי דהשתא נמי מקלקל הוא וכנ"ל). והשתא מדשני הירושלמי אהך דקורע בשבת תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. מוכח דהיכא דגופה עבירה אע"ג דהוי עבירה דרבנן נמי מיפסיל משום מצוה הב"ע. (ודוחק לומר דאף למ"ד משאצ"ל פטור מ"מ הך דרבנן חמור משאר דרבנן). ולכאורה מגמ' דידן יש להוכיח דבעבירה דרבנן אין לפסול משום מהב"ע. מהא דאיתא ביבמות (ד"כ ע"ב) גבי חייבי לאוין דחולצות ולא מתייבמות דאמרינן שם ואי ס"ד חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא לייבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו. ופשוט שם להגמ' דאי מדרבנן אסורות להתייבם אם בעלו קנו. והשתא הא אפילו אי אסורות להתייבם רק מדרבנן מ"מ אם עברו וייבמו ה"ל מהב"ע באיסור דרבנן. אלא ש"מ דבאיסור דרבנן לא חשיב מהב"ע. (ודוחק לחלק משום דהתם האיסור דרבנן לא גזרו מתחלה רק במקום מצות ייבום משום הכי קיל יותר). אך לפמ"ש לעיל דבמצות פו"ר אין לפסול משום מהב"ע כנ"ל. אפשר לצדד דמה"ט גופיה אף בייבום ליכא פסול מהב"ע. ובפרט לפמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' י"ח) בתשובת הר"י בן פלט שם במצות שאין מברכין עליהם שכתב שם הא דאין מברכין על ייבום שהעיקר משום פו"ר והיא אינה מצווה על פו"ר הרי די"ל דמצות ייבום בכלל מצות פו"ר. הן אמת דמה דמשמע לכאורה מדבריו דאשה אינה מצווה על פו"ר הה"נ דלא מיפקדא במ"ע דייבום והעשה דייבום רק על היבם. (ויותר משמע כן בתשובת הר"י בן פלט הזו שהעתיק בס' אבודרהם שער ג' ע"ש). וכ"מ מלשון הרמב"ם ריש הלכות ייבום. לכאורה קשה ע"ז דא"כ מאי פריך הגמ' ביבמות שם דליתי עשה ולידחי ל"ת הא היא לא מיפקדא במ"ע דייבום. והיאך תעבור על הל"ת שגם היא מוזהרת, וכמ"ש התוס' בגיטין (דמ"א ע"א) וב"ב (די"ג ע"א) בחציו עבד וחציו ב"ח שהקשו דליתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש. ותירץ בחד תירוץ משום דבדידיה ליכא עשה כו'. וכ"כ הת"י בכתובות (ד"מ ע"א) גבי הא דאמר התם דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. ע"ש בת"י. אמנם ראיתי בס' תוספת יוהכ"פ סוף יומא בהא דאר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה כו'. שכתבו המפרשים דהא צריך שהעובר הל"ת הוא יקיים העשה. וכ' בס' הנ"ל שנראה לו ברור דכל מ"ע דרמיא על איש אחד ומוטלת עליו לעשות בחברת איש אחר דוחה הל"ת אע"ג דלגבי האחר ליכא העשה כו' ע"ש בדבריו. ואשתמיטתיה דברי התוס' הנ"ל שהבאתי שלא נזכר דבריהם כלל. ומ"מ יש לקיים דבריו באופן שלא יסתרו דברי התוס' הנ"ל. דמ"ש התוס' גבי חציו עבד וחציו ב"ח דאינו דוחה העשה לל"ת משום דבדידה ליכא עשה. התם לא רמיא עליה החיוב באשה פרטית לומר שעליה מוטל קיום המ"ע שלו ולא שייך לומר שיהא היתר לכל הנשים שבעולם לעבור בל"ת כדי שיקיים הוא העשה. אבל גבי יבמה שהמ"ע שצותה תורה על היבם היא שייבם אותה דוקא וא"א להמ"ע להתקיים בלעדה י"ל דשפיר דוחה לל"ת. ובכתובות שם אף דהתם המצוה באשה פרטית זו מ"מ התם שאני דאי אמרה לא בעינא עי"ז יפטר גם הוא מהמ"ע וכיון שבידה לפוטרו ממ"ע זו א"כ למה תעבור היא בחנם על ל"ת. אבל גבי יבמה י"ל דשפיר דוחה לל"ת ולק"מ. אך מ"מ קשה לכאורה בגמ' דיבמות הנ"ל דרבא שם ס"ל ג"כ דאי לא מתייבמת מדרבנן אם בעלו קנו. והא רבא ס"ל בתמורה דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. ואי נימא דבאיסור דרבנן מודה רבא דאי עביד מהני ניחא (וכ"מ לכאורה בתמורה שם (ד"ו ע"ב) דתלי הגמרא הא דאעל"מ בפלוגתא אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינין. והרי אבק ריבית לכ"ע אינה יוצאה בדיינין. וש"מ דבאיסור דרבנן לא אמרינן אעל"מ גם לרבא). מיהו לפמ"ש בט"ז או"ח (סי' תקכ"ד) שהביא דעת הרש"ל בשם הגהת סמ"ק בנשבע שלא למכור ומכר דלא מהני כדאמרינן בכתובות (דפ"א ע"ב) כיון דאמרו רבנן לא ליזבין אי זבין לא מהני ומסתמא אין אמירה דרבנן חמירא משבועתו. ולפ"ז משמע דבאיסור דרבנן נמי אמרינן אעל"מ. ולפמ"ש הט"ז שם לחלק דההיא דכתובות שאני דרבנן עבדו תקנתא ואלמוה לייפוי כח האשה גם בדיעבד דלא הוי זביני דאל"כ מה הועילו בתקנתם. משא"כ במידי דרבנן שהוא עבירה מדבריהם מעשיו קיימין. ולפ"ז לק"מ. אבל בבה"ז בתמורה שם כתב בהדיא דבדרבנן נמי אמרינן אעל"מ. ולפי מ"ש בתשו' אחרת בעיקר הקושיא שהקשו האחרונים בהא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה. דנימא אי עביד לא מהני. וכל התירוצים שנאמרו בזה דחוקים. וע"כ נראה לחלק באופן אחר. (וכעת ראיתי שקדמוני בזה קצת איזה אחרונים דכל הני דחשיב בסוגיא דתמורה שם לענין הך דאעל"מ הכל בדברים שצריכים דעת וכוונה והוי רק ברשות בעלים כמו גירושין וקידושין ותרומה דאם אינו בעליו לא מצי עביד מעשה זה ובזה אמרינן דכ"מ דא"ר ל"ת התורה נטלה ממנו כח עשייתו בזה ולא הוי ברשותו וכאלו אינו בעליו כלל וממילא אין תרומתם תרומה ולא הקדש וכן בגירושין או לענין קנין שאינו קונה. משא"כ לענין מעשה שא"צ דעת בעלים ולא כוונה רק שיהיה אתי מכח גברא כמו שחיטה דרק כח גברא בעינן. (לאפוקי נפלה סכין ושחטה). בזה לא שייך לומר דאעל"מ. דגוף המעשה ליתא בחזרה שהרי שור שחוט לפניך. ולא שייך לומר שע"י האיסור ניטל ממנו כח גברא שנפסול השחיטה עי"ז. ואין לומר כן בשום פנים. רק בשחיטת קדשים דמתעסק פסול ובעינן כוונה היה שייך לומר אעל"מ). ובזה צ"ל דגלי קרא כמ"ש האחרונים. ולפי סברא זו יש לדון ג"כ לענין ייבום אף דבעינן שיתכוין לשום ביאה בעלמא וכדאיתא ביבמות (דנ"ד ע"א) ובש"ע סי' קס"ו ס"ח. מ"מ לא בעינן כוונה ודעת מענין ייבום כלל כדאיתא התם ע"ש. י"ל ג"כ דלא אמרינן בזה אעל"מ. ואין להאריך בזה פה. אפס באתי להעיר בקצרה די"ל דהא דבגמרא דיבמות נקט בפשיטות