תורת חסד קס

קנייה) ובגיטין (דנ"ה) ובב"ק (דס"ז) לענין קרבן הגזול דאם נגמר הקנין קודם ההקדש תו לא חשיב מהב"ע. ודוקא היכא דע"י ההקדש קניא ליה אז חשיב מהב"ע כו' ע"ש בדבריהם. ומזה נשמע דהיכא דכבר כלתה העבירה קודם שבאה המצוה לא מיפסיל משום מהב"ע. (ומה"ט נמי י"ל גבי הא דעבר ומיעטן כשר דלא חשיב מהב"ע). וא"כ בהא דר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה הא מקודם כלתה העבירה ואין זה מהב"ע. רק דבזה היה י"ל דאף דבהא דעשה דוחה ל"ת בעינן שיהא בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה אבל בדחיית עשה החמור לעשה הקל לא צריך שיהא בעידנא דמיעקר עשה מקיים לעשה כו'. כמ"ש התוס' פסחים (דנ"ט ע"א ד"ה אתי) והביאו ראיה מהך דר"א ששיחרר עבדו כו' ע"ש. מיהו לולא דבריהם י"ל דבהך דר"א כיון דמצי למיעבד שיהא בעידנא דמיעקר כו' דהיינו להתנות שיחול השיחרור בשעת מעשה המצוה. א"כ מהכ"ת להתיר לו שיעבור מקודם העשה דשחרור. וי"ל דבאמת עשה כן ר"א. וא"כ שפיר פריך מהב"ע היא. דהא בכה"ג לא כלתה העבירה מקודם רק העבירה נגמרה בשעת עשיית המצוה ושייך מצוה הבאה בעבירה. אך בלא"ה הוא תמוה. מאי פריך הגמ' מהב"ע היא כיון דמקודם משני מצוה שאני ומוכח דהוי כמו עשה החמור שדוחה לעשה הקל. (וע"ש בברכות בתוס' ד"ה מצוה מה שהקשו על הבה"ג). וכיון שהדין נותן שדוחה לעשה דשחרור ושרי לכתחילה לשחררו בשביל מצוה זו א"כ מה שייך זה בגדר מצוה הב"ע מה שמתירים לו לכתחלה לעשות כן. וע"ק מכאן לשיטת בעל המאור ברפ"ג דסוכה בפלוגתא דר"א ורבנן בסוכה גזולה דאמרינן דבגזל עצים וסיכך בהן ד"ה כשירה. ומפרש בעה"מ דר"א ורבנן לא ס"ל כלל פסול מהב"ע כו'. א"כ מאי פריך הגמ' הכי אעובדא דר"א ששיחרר עבדו כו' מהב"ע היא כו'. הא ר"א לטעמיה לא ס"ל כלל מהב"ע. ומכל זה מוכח דהא דפריך הגמ' שם מהב"ע היא אין הכוונה כלל שיהא לו דין מהב"ע שלא יי"ח בדיעבד. רק דהקושיא היא הכל היכי עביד כן לכתחלה. דכבר כתבו התוס' בסוכה שם דלענין ברכה דאיכא אזכרה לש"ש מחמרינן טפי במהב"ע. (אף היכא שכבר כלתה העבירה מקודם). ונראה דאף למ"ד דלא ס"ל פסול מהב"ע מ"מ בזה מודה דלכתחילה אין לברך דאין זה מברך אלא מנאץ. ובט"ז או"ח (סי' קצ"ו) ס"ל בדעת הרמב"ם דאף האוכל איסור בשעת הסכנה אין לברך אע"פ שאוכל בהיתר ע"ש. מיהו אף להב"י בדעת הרמב"ם שם דס"ל דבכה"ג יש לברך מ"מ בכה"ג שמצוה נדחית מפני חברתה י"ל דמודה דאין לברך. והגמ' בברכות שם ס"ל דבתפלה דאיכא הזכרת ש"ש הוי כמו לענין ברכה. ומשני מצוה דרבים שאני ואלימא לדחות העשה דשיחרור לגמרי כאלו אינה וחשיב כמו היתר גמור. ולפ"ז אין מכאן ראיה כלל שיהיה מצוה דרבנן נפסלת במהב"ע. שוב ראיתי בנו"ב מ"ק בסופו שכתב בשם חתנו שהעיר בגמ' דברכות הנ"ל דתליא בפלוגתא אי מצוה דרבנן נפסלת במהב"ע. והנו"ב הסכים עמו בזה. ולענ"ד אין דבריו מוכרחין וכמו שביארנו: ונחזור לבאר דברי הירושל' דשבת הנ"ל. דלכאורה קשה בירושלמי מה מייתי עלה מהא דהוציא מצה מרה"י לרה"ר הא שאני התם דאין המצוה באה ע"י העבירה וכסברת התוס' הנ"ל. ומה ראיה מייתי מזה להקורע בשבת כו'. ואפילו נימא דסובר הירושלמי בזה דכיון דעל ידי העבירה הביא אליו המצוה חשיב שפיר העבירה סיבת המצוה. ומיירי באופן שלא אפשר לאכול מצה זו ברה"י שם. מ"מ קשה דעכ"פ כאן כבר כלתה העבירה טרם שבא לקיום המצוה ובכה"ג נמי לא חשיב מהב"ע כלל. ולכאורה היה י"ל דהירושלמי לא ס"ל סברא זו (וי"ל שהתוס' שכתבו הך סברא דבכלתה העבירה מקודם לא חשיב מהב"ע היינו לפי שיטת גמ' דידן דיליף פסול מצוה הב"ע מוהבאתם גזול כו'. משא"כ להירושלמי דיליף פסול מהב"ע מאלה המצות אם עשייתן כמצותן הם מצות וא"ל אינם מצות אין לחלק בזה. וכל שלא היה בתחלה עשייתן כמצותן פסול). אך קשה מהא דאיתא בירושלמי דיבמות (פ"ב ה"ו) אמתני' דמי שיש לו בן מ"מ כו' דהוי בנו לכל דבר אף לפו"ר (וכמבואר שם ברשב"א ובריטב"א דנפשטה הבעיא בירושלמי). וכ"פ ברמ"א באהע"ז (סי' א' ס"ו בהגהה). וראיתי במהרי"ט אלגאזי פ"ח דבכורות שהביא תשובת הרדב"ז דס"ל לדינא שלא יי"ח מצות פו"ר בולד ממזר מטעם דהוי מהב"ע. אמנם לפ"ד הרמ"א שפסק דבכה"ג קיים פו"ר לכאורה מוכח דבכה"ג לא חשיב מהב"ע. כיון דעיקר מצות פו"ר מתקיים בשעה שנולד הולד ואז כבר כלתה העבירה. ולפי זה דברי הירושלמי סותרים זא"ז. דמהירושלמי דשבת הנ"ל דפריך מהוציא מצה מרה"י לר"ה מוכח דס"ל דחשיב מהב"ע אף היכא שכלתה העבירה מקודם וכנ"ל. וא"כ אמאי הכא יי"ח מצות פו"ר בכה"ג. אך י"ל סברא אחרת דלא שייך כלל פסול מהב"ע בחיוב מצות פו"ר. דהנה מצינו שני סוגי מצות. הסוג הא' הם מעשה המצות שתכלית המצוה הוא עצם העשייה שצותה תורה ומעשה זה הוא עצמו רצונו יתברך כמו סוכה ולולב וקרבן וכדומה. ובסוג זה פוסל מהב"ע דכיון דעשייה זו באה ע"י עבירה אין המעשה נרצה לפניו ית'. וממילא לא יי"ח מצוה זו כלל. והסוג הב' הם שישנם מצות שגוף המעשה עדיין אינו תכלית המצוה רק מה שיהיה אחר עשייתה והמעשה הזה הוא רק הכנה לתכלית המצוה שיהיה אח"כ ע"י עשיתו זו וגוף העשייה אינו תכלית המצוה עדיין ובסוג זה אין מהב"ע פוסל כלל. ועיקר תכלית המצוה שהיא רצונו יתברך נשלם אח"כ. ואיך שיהיה כבר נעשה המעשה הלז שכבר עשהו. ובסוג זה הוא ג"כ מצות פו"ר ובזה ל"ש לומר שלא יי"ח משום מהב"ע. ובסברא זו יש לבאר הא דקיי"ל כר"י ביבמות (דס"ב ע"א) דאם היו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר קיים פו"ר דהא הוו ליה (ור"ל נמי לא פליג שם רק מטעם דכקטן שנולד דמי). והא בשאר מצות צ"ל בר חיובא בשעת עשיית המצוה ולא יי"ח במה שעשה קודם שהיה בר חיובא. (וכדקיי"ל באו"ח סי' תע"ה ס"ד). ולפי חילוק הנ"ל הסברא מבוארת בזה. ומש"ה גם לענין מהב"ע אין לומר שלא יצא במצות פו"ר. וכפסק הרמ"א הנ"ל. ולא כתשובת רדב"ז הנ"ל. ולכאורה היה יש להוסיף עוד ולומר דכל מצוה שעיקרה לפעול על הדבר ההוא שישתנה מכמו שהיה. וכמו מצות כיסוי הדם דהעיקר שיהא הדם מכוסה בזה ליכא פסול מהב"ע כל שכסהו כדינו (ועושה בו פועל השינוי הזה שהוא מכוסה. ול"ד לכיסהו הרוח דבחזר ונתגלה חייב לכסותו). ובזה ניחא דעת הריב"א בתוס' שילהי חולין (דקמ"א ע"א) בהא דפריך הגמ' בפסחים אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והקשו הא יו"ט הוי עשה ול"ת ותירץ דנהי דלא דחי מ"מ אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה כו'. והקשה עליו בנו"ב דכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אף אם עבר ועשה הוי מהב"ע ולא קיים המ"ע כלל וא"כ אמאי אינו לוקה על הלאו. ואם נימא דבמצות כיסוי ליכא פסול מהב"ע לק"מ קושיית הנו"ב. אך בלא"ה לא קשה כלל התם. דבפשיטות י"ל דהריב"א ס"ל כדעת התוס' שהבאתי לעיל דהיכא שכבר כלתה העבירה קודם התחלת המצוה לא מיפסיל משום מהב"ע. וכבר ביארתי שם במקומו. ובזה רווחא שמעתתא ליישב דברי הריב"א ממה שהקשו עליו דבכמה דוכתי מוכח דהיכא דאין עשה