תורת חסד קנט

(דמ"ח ע"א) דפריך לרבה דאמר מוקצה דאורייתא מהא דתניא ממשקה ישראל כו' אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גורם לו כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור ד"א גרם לו (פירש"י איסור שבת) ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א. הרי מבואר דבאיסור דאורייתא אין לחלק בין שהוא איסור בעצם ובין איסור שמחמת הזמן דיומא קגרים. (וכ"מ בחולין (דקט"ו) דפריך לר"א דיליף איסור בב"ח מל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך כו'. אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו כו'. ולא מחלק בין שהתועבה היא בעצם ובין שמחמת הזמן. ואף שי"ל דלענין כל תועבה וכן לענין קרבן דבעינן מן המותר לישראל כו' בזה אין לחלק בין איסורא דיומא קגרים דמ"מ הוא איסור ותועבה. רק לענין מהב"ע יש חילוק אם העבירה הוא בעצם הדבר כו' מ"מ אין בזה יסוד נכון וצריך ביאור וכמ"ש לקמן). אמנם באיסור דרבנן שפיר יש חילוק בין איסורא דיומא קגרים וכמבואר בברייתא דפסחים הנ"ל. ובזה ניחא פירש"י בסוכה (דכ"ב סע"ב ד"ה כשירה) בסוכה שבראש האילן דאין עולין לה ביו"ט מ"מ אם עבר ועלה לה ביו"ט יצא י"ח. ואף דרש"י גופיה ס"ל בפסחים (ריש דל"ט) גבי מרור של טבל דמשום עבירה דרבנן נמי מיפסל משום מהב"ע. ע"ש. וכ"מ בגמרא דפסחים (דל"ה רע"ב) בטבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב כו'. אלא דבזה י"ל דאין הטעם משום מהב"ע (וכמ"ש לעיל) רק מקרא דל"ת עליו חמץ כו'. וכמבואר בתוס' שם (דקי"ד ע"ב ד"ה אכלן) וע"ש בתוס' (דל"ח ע"א ד"ה אבל, בתירוץ השני). ולהנ"ל ניחא. דבסוכה שבראש האילן דאין עולין לה ביו"ט דהוי איסורא דרבנן ובזה מחלקינן דכיון דאיסור ד"א גורם לו דהיינו מחמת הזמן ולא איסור בעצם מש"ה לא הוי מהב"ע (ולפמ"ש לקמן בלא"ה לק"מ). וכן ניחא בזה הא דתנן בסוכה (דל"ב ע"ב) דאין ממעטין ביו"ט ומ"מ אם עבר ומיעטן כשר (כדמדייק הגמרא שם דל"ג ע"ב) ולא חשיב זה מהב"ע. ומצאתי שם במרדכי שעמד בזה אמתני' דהתם אמאי לא פסיל משום מהב"ע. וי"ל בדבריו הרבה ואין להאריך. (מיהו בלא"ה י"ל בהא דעבר ומיעטן ביו"ט כשר ולא שייך מהב"ע די"ל כסברת התוס' (בתמורה ד"ד סע"ב) גבי צורם אוזן בכור דל"ש לומר אעל"מ דלא גרע מאם נפל בו מום מעצמו דשרי. וה"נ י"ל חילוק זה לענין מהב"ע כיון דאם נתמעטו הענבים ממילא נמי כשר כו'). ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל (בסי' הקודם) לענין מצה של טבל דלא הוי מהב"ע משום דאפשר לתקנו. (וכמ"ש לעיל שם בשם הרמב"ן ג"כ). אף דהפרשת מעשרות ביו"ט הוי שבות וא"כ אכתי הוי עבירה דרבנן. אלא דבעבירה דרבנן שמחמת הזמן לא חשיב מהב"ע וכנ"ל. ויש עוד הרבה ראיות ע"ז. מ"מ כבר הוכחנו דבאיסור דאורייתא אין לחלק בין איסור בעצם ובין איסור דיומא קגרים. וא"כ בהך ירושלמי דשבת הנ"ל מה משני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. נהי דלענין קריעה בשבת י"ל למאי דמוקי לה הירושלמי התם מקודם כר"ש דמשאצ"ל פטור. (ופליג אגמ' דידן דס"ל דקורע על מת דידיה חשיב מתקן). וא"כ הוי איסורא דרבנן שמחמת הזמן דלא חשיב מהב"ע. אבל בהך דהוציא מצה מרה"י לר"ה דהוי איסור דאורייתא למה לא חשיב מהב"ע. ואף דבזה בלא"ה לא הוי מהב"ע משום דלא מחמת העבירה באה המצוה וכסברת התוס' בסוכה הנ"ל. מ"מ הא בירושלמי משמע דחד טעמא לתרווייהו לקורע בשבת ולהוציא מצה מרה"י לר"ה כו'. ולהנ"ל הם שני ענינים נפרדים ה"ט לחוד וה"ט לחוד ולא קרב זא"ז. אלא נראה לפרש דברי הירושלמי עפ"י דברי הריטב"א בסוכה (ד"ל ע"א) גבי סוכה גזולה דלרבנן דר"א דס"ל דקרקע אינה נגזלת ה"ל סוכה שאולה ויי"ח בה אף דמ"מ הוי עבירה בידו כיון שתקפה מחבירו ושואל שלא מדעת בעלים. מ"מ לא מיפסיל משום מהב"ע כיון שהסוכה עצמה היא ברשות בעלים כו' ע"ש. ומדבריו למדנו לחלק בדין מהב"ע דדוקא היכא שגוף החפץ עבירה פסול משום מהב"ע כמו לולב הגזול וכה"ג. אבל היכא שהעבירה אינה נתפסת על עצם הדבר רק שהעבירה היא על הפעולה שהיא פעולת איסור כמו בשואל שלא מדעת שמשתמש באיסור. אבל גוף החפץ הוי ברשותא דמאריה כמו מקודם אין כאן פסול מהב"ע. כיון שהעבירה היא על הפעולה ולא על הדבר עצמו. וכן יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל תמן גופה עבירה כו' דבקורע בשבת וכן בהוציא מצה מרה"י לר"ה ג"כ האיסור רק על הפעולה ומש"ה בכה"ג לא חשיב מהב"ע וכנ"ל. וראיתי בב"י יו"ד סי' ש"מ שנראה שכיון לסברא זו ע"ש. והנה לכאורה לפ"ד הרמב"ם דס"ל דחיוב קריעה באבל הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא (הובא בב"י יו"ד ר"ס ש"מ). לפ"ז קשה על הירושלמי מה מקשה בקורע בשבת אמאי יי"ח והא במצוה דרבנן לא פסלינן משום מהב"ע. לשיטת הירושלמי גופיה (פ"ג דסוכה ה"י) דאמר ריב"נ בשם שמואל כל הפסולין אינן פוסלין אלא ביו"ט ראשון בלבד. ולא מייתי עליו פלוגתא כלל. ואף די"ל דקאי רק על פסולין דמחמת הדר אבל גזול דפסול משום מהב"ע פסול כל ז'. מיהו הא הך מ"ד גופיה אמר בגמרא דידן בהדיא לענין לולב הגזול דאמר ריב"נ אמר שמואל דכשר ביו"ט שני כדאיתא בסוכה (ד"ל ע"א) ופי' התוס' שם וז"ל הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש למהב"ע עכ"ל. וא"כ מסתמא הא דאריב"נ אמר שמואל גופיה בירושלמי דכל הפסולים כשרים ביו"ט ב' קאי נמי על גזול דמהב"ע כשר בדרבנן. ומכש"כ דתיקשי לשיטת הרמב"ם שפסק לדינא (בפ"ח מהל' לולב ה"ט) דגזול ג"כ כשר ביו"ט שני. הרי דבמצוה דרבנן לא חיישינן למהב"ע. ותקשי מסתמא דירושלמי דפשיטא ליה לענין קריעה דרבנן דיש פסול מהב"ע והא דיצא בקורע בשבת הוא רק משום דאין גופה עבירה כו' ונראה שמזה ראיה לדברינו הנ"ל בפירוש הירושלמי דתמן גופה עבירה כו'. דעיקר החילוק הוא בין שהעבירה הוא בעצם הדבר ובין שהעבירה היא על הפעולה וכנ"ל. ומעתה י"ל דלעולם שיטת הירושלמי דבמצוה דרבנן ג"כ פוסל מהב"ע. והא דלולב הגזול כשר ביו"ט שני טעמא אחרינא איכא במילתא (ולא כטעם שכתבו התוס'). דכיון דשאול כשר ביו"ט ב' וממילא אף בשואל שלא מדעת מ"מ העבירה הוא רק על הפעולה שמשתמש בו באיסור ולא חשיב זה מהב"ע. ושפיר יי"ח. ומש"ה אף גזול כשר ביו"ט ב' כיון שאין המצוה תלויה בהעבירה שבגוף הדבר דהיינו הגזל רק בהפעולה שמשתמש בו באיסור. (וכן ראיתי בספ"י שמפרש ע"ד זה בדברי הגמרא מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול כו' ע"ש). ובזה ניחא נמי ליישב קושיית התוס' בסוכה (ד"ט ע"א ד"ה ההוא) ע"ש: ב ומיהו אין להביא ראיה דבמצוה דרבנן נמי חיישינן למהב"ע מגמ' דברכות (דמ"ז ע"ב) במעשה דר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה דפריך והיכי עביד הכי כו' ומשני מצוה שאני ופריך מהב"ע היא ומשני מצוה דרבים שאני. ומדפריך שם גבי תפלה דרבנן מהב"ע היא מוכח דבמצוה דרבנן נמי חיישינן למהב"ע, מיהו בגי' הרא"ש שם נראה דל"ג לה להך פירכא מהב"ע היא כו' ע"ש. וכמו בגיטין (דל"ח ע"ב) דליתא להך פירכא בגירסתנו (ובמג"א (סי' צ' ס"ק ל') הקשה מזה ע"ד הר"ן דס"ל דכל שאינו עושה לטובת העבד הוי כמוכרו לו וליכא עשה כלל. וכבר הארכתי במ"א ביישוב קושייתו). הא לאו ראיה היא דבלא"ה תיקשי לפמ"ש התוס' בסוכה (ד"ל ע"א בד"ה הא