תורת חסד קנח

חמץ כו'. ולדידן קיי"ל כרבנן דר"ש דאחע"א בכולל. ולפי זה מוכח דעת הרמב"ם דטעמו הכא דאין יי"ח במצה של טבל הוא משום מהב"ע ומוכח דס"ל דטבל ג"כ חשיב מהב"ע. (והא דהגמרא לא אמר כאן טעם מהב"ע רק מוקי הברייתא כר"ש דאאחע"א כו'. כבר כתבתי במ"א ליישב בכמה אופנים ואכמ"ל). אלא דלכאורה היה אפשר לדחות ולפרש באופן אחר בדעת הרמב"ם כאן דאין טעמו משום מצוה הב"ע כלל. דאין זה דרך הרמב"ם לפסוק נגד פשטות סתמא דגמרא דמשמע דבמצה של טבל ליכא משום מהב"ע רק מקרא דל"ת חמץ כנ"ל. אלא י"ל דהרמב"ם חשב זה לדוחק לומר דסתם מתני' דפסחים דאין יי"ח במצה של טבל אתיא כר"ש דאין אחע"א. (ובפרט לפמ"ש התוס' בחולין (דפ"ט ע"ב ד"ה איסור) בתירוץ קמא לפרש קושיית הגמרא בר"פ ג"ה שם דפשיטא ליה להגמרא דכיון דסתם מתניתין דכריתות ס"ל דאחע"א בכולל א"א לומר שסתם מתני' אחרת תחלוק ע"ז, ע"ש. וכבר ביארתי במ"א דלא תיקשי לדבריהם מגמרא דמכות (דכ"ב סע"א). ולפ"ז ה"נ בסתם מתני' דפסחים דאין יוצאין במצה של טבל ג"כ א"א לומר דאתיא כר"ש דאין אחע"א בכולל ודלא כסתמא דכריתות הנ"ל). ובהכרח דמתני' דאין יוצאין בטבל אתיא ככ"ע ולא רק כר"ש דאין אחע"א. ואף דלכאורה היה י"ל דרב ששת דאמר שם בגמרא דפסחים (דל"ה סע"ב) הא מני ר"ש היא דאמר אין אחע"א כו'. רב ששת לטעמיה אזיל. דרב ששת גופיה ס"ל בפסחים (דקט"ו ע"ב) דמצה בזה"ז דרבנן. ולשיטת התוס' בסוכה (ד"ל סע"א) שפירשו לשמואל התם דבמצוה דרבנן לא חייש למצוה הב"ע. וי"ל דרב ששת נמי הכי ס"ל. ומש"ה איצטריך לאוקמי מתני' כר"ש דאין אחע"א כו'. (דלדידיה נתמעט טבל מקרא דב"ת חמץ וממילא אף בזה"ז דרבנן נמי פוסל כמ"ש התוס' דלקמן דקי"ד ע"ב הנ"ל). משא"כ לדידן דקיי"ל דמצה בזה"ז דאורייתא בלא"ה אין יוצאין במצה של טבל משום מהב"ע. וא"צ לאוקמי מתני' כר"ש. אך כבר ביארתי במ"א דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' דסוכה הנ"ל (ותו דתיקשי ליה לר"ש גופיה למה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דבסוכה שם משמע דר"ש גופיה ס"ל דפסול מהב"ע הוא מדאורייתא. ודוחק לומר דאסמכתא היא. וכ"מ בתוס' בכמה דוכתי. מיהו בתוס' פ"ק דסוכה ד"ט סע"א פי' דפסול מהב"ע דרבנן ע"ש). ותו דרב ששת בגמרא דפסחים קאי לפרש הברייתא דיליף לפסול טבל מקרא דל"ת חמץ ולא קאי אמתני'. וא"כ אין זה תלוי בדרב ששת לטעמיה וכנ"ל. וע"כ היה י"ל בדעת הרמב"ם באופן אחר. שהיה מפרש בגמרא בהא דמוקי הברייתא כר"ש דאאחע"א היינו רק מדנקט הברייתא בהך לישנא יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת טבל. דמשמע לישנא דאיסור חמץ אינו חל כלל על איסור טבל. אבל לעולם מתני' דאין יוצאין במצה של טבל אתיא ככ"ע. וכפי שיבואר. וכמו דהגמרא בחולין (ד"ק ע"ב) מוכיח דר"י ס"ל אין אחע"א מהא דאר"י יכול תהא נבילת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבילה כו' יצא זה שאין איסורו משום ב"ת נבילה כו'. והוכחת הגמרא שם הוא רק מלישנא דר"י דאמר שאין איסורו משום ב"ת נבילה כו'. אבל עצם הדרשא מקרא דרשינן לכ"ע. וכמו שכתב הר"ש בפ"ט דטהרות משנה ג' וז"ל ומ"ד אחע"א ידרוש הכי מי שאיסורו משום ב"ת נבילה לחודיה יצא זה שאיסורו משום ב"ת נבילה וטמאה. עכ"ל הר"ש. וראיתי בגליון הש"ס להגרע"א שהקשה ע"ד הר"ש הנ"ל מגמרא דפסחים הנ"ל דפריך הגמרא אשינויא דרבינא מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כרב ששת. אמנם פשוט הוא שהר"ש מפרש בגמרא דאמר מחוורתא כרב ששת היינו בפירוש לשון הברייתא דקאמר בהדיא מי שאין איסורו משום ב"ת חמץ בזה אין לומר כשינויא דרבינא רק כרב ששת. אבל מתני' דפסחים אתיא ככ"ע. ולרבנן דר"ש דרשינן הכי מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לחודיה וכנ"ל. וכ"ד הרמב"ם ג"כ. (והנכון לומר שהרמב"ם והר"ש היה גירסתם בגמרא דפסחים מידי בלבד קאמר. והיינו על הברייתא. ולא כגירסתנו מידי בלבד כתיב). ולפי זה אדרבה יהיה מוכח לפ"ד הרמב"ם ג"כ דבטבל ליכא משום מהב"ע. אך קצת לא משמע כן מלשון הרמב"ם שם שכתב וז"ל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצאין י"ח בו כו' עכ"ל. ומזה משמע דטעמא דלא יי"ח מצה באכילת איסור הוא משום מהב"ע. (וע' ברמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"ט). ואף שג"ז היה יש לדחות דמ"מ טבל נפקא לן מקרא דב"ת חמץ כנ"ל. אך מצאתי בפי' המשנה להרמב"ם בפרק ב דנדרים משנה ב' גבי הא דתנן חומר בנדרים מבשבועות כו'. שכתב שם וז"ל. כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיא אסורה לו באכילה כגון שתהיה טבל או הקדש שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מהב"ע. עכ"ל. מבואר מדבריו דטבל הוי נמי מצוה הבאה בעבירה. אלא דלפמ"ש לעיל (באות ג') לחלק דהיכא שיש לו כזית מצומצם וא"א לו להפריש המעשר אז חשיב מהב"ע כיון שא"א לו לקיים המצוה בלא העבירה משא"כ כשיש לו יותר מכזית ויוכל להפריש ולתקנו ולקיים המצוה בהיתר אז אף כשלא תקנו ואכל טבל לא פסיל משום מהב"ע מאחר שהיה יכול לקיים המצוה בלא העבירה וכנ"ל. לפ"ז י"ל דהרמב"ם בפי' המשנה דנדרים דנקט שם מצה של טבל רק לדוגמא בעלמא. י"ל דמיירי בכה"ג בכזית מצומצם דפסול משום מהב"ע. ובלא"ה נמי אין סתירה כ"כ מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דלא מיירי כלל לענין דיעבד שלא יי"ח בדיעבד במצה של טבל משום מהב"ע רק לענין לכתחלה שאסור לאוכלה. ע"ש בדבריו. (וכעין מ"ש בסי' שאח"ז אות ב'. לפרש בגמרא דברכות בעובדא דר"א דפריך מהב"ע היא היינו רק לענין לכתחלה. אבל בדיעבד אין לפסול שם משום מהב"ע ע"ש). ועדיין י"ל כדברינו הנ"ל לענין דיעבד דפסול משום מהב"ע דנ"ל מקרא דוהבאתם גזול כו'. היינו רק דומיא דהתם דלית ליה תקנתא משא"כ בטבל וכה"ג. רק דמ"מ פשטות דבריו ל"מ כן, ובמ"א יבואר יותר אי"ה: סימן לא א לבאר מ"ש בירושלמי (פי"ג דשבת ה"ב) גבי הא דהקורע בשבת יי"ח קריעה. ופריך שם מהא דאר"י בשם רשב"י דמצה גזולה אין אדם יי"ח בפסח. ומשני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אין יוצא בהם י"ח בפסח (בתמי'). ובשירי קרבן שם פירש שזהו ע"ד סברת התוס' בסוכה (ד"ל ע"א) דמהב"ע הוא דוקא כשמחמת העבירה באה המצוה כו'. ואין פירושו מספיק. דזה ניחא בהא דהוציא מצה מרה"י לר"ה דיי"ח בפסח. אבל הא דהקורע בשבת יי"ח קריעה לא מיתרצא כלל בהך סברא דבזה ג"כ המצוה באה ע"י העבירה כמו בכל מהב"ע ולמה יי"ח קריעה אך לכאורה החילוק מבואר דיש לחלק בין איסור בעצם ובין איסורא דיומא קגרים שהאיסור רק מחמת הזמן. (וכסברא זו כתב הט"ז בח"מ סי' ר"ח לחלק בהא דכל דא"ר לא תעביד אעל"מ דמ"מ באיסורי שבת אי עביד מהני ע"ש). מיהו ג"ז אינו מחוור כ"כ בפירוש הירושלמי וגם דבגמרא דידן לא משמע כחילוק זה. ואין סברא לומר שיפלגו בזה הבבלי והירושלמי דבגמ' דפסחים