תורת חסד קנז

פסול מהב"ע וכדברינו. רק דלעיל הסברנו זה משום דאיסור שיש היתר לאיסורו קיל יותר וליכא למילף מגזול דפסול משום מהב"ע וכנ"ל. ודברי רש"י הנ"ל סותרים לזה אמנם יותר י"ל מטעם אחר. והיינו עפ"י סברת התוס' בסוכה דפסול מהב"ע הוא רק אם ע"י העבירה באה המצוה וזה באופן שבלא העבירה לא היה יכול לקיים המצוה. אבל באיסור דאית ליה תקנתא דאפשר לתקוני ולמיעבד המצוה בהיתר י"ל דאף שלא תיקן איסורו מ"מ כיון שהוא באפשר לקיים המצוה בלא העבירה ואין המצוה תלויה בהעבירה דוקא מש"ה לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. ולפ"ז אין סתירה מדברי רש"י הנ"ל. דהא התם גבי מרור מיירי שא"א לו להפריש המעשר וכגון שיש לו כזית מצומצם. דהא במתני' שם משמע דיוצאים בדמאי לכתחלה דומיא דיוצאים בקלח דתני בהדיה ע"ש. וע"כ בכה"ג. (ואף דבהא דיוצאים במצה של דמאי נסתפקו התוס' שם (דל"ה ע"ב) אי יוצאין דיעבד או לכתחלה, מ"מ במרור דתני להו בחד בבא דיוצאים בדמאי ובקלח כו' משמע לכתחלה). ובכה"ג לית ליה תקנתא וא"א לעשות המצוה בלא העבירה ופסול משום מהב"ע. וגבי מצה נמי בכה"ג פסול משום מהב"ע. רק היכא שיש לו כדי להפריש ויכול לתקנו ולקיים המצוה בהיתר דבכה"ג לא ה"ל מהב"ע כנ"ל בזה צריך קרא דל"ת עליו חמץ כו'. ומש"ה כתב רש"י שם שני הטעמים. ומיושב ג"כ קושיית התוס' בסוכה הנ"ל דשפיר איצטריך קרא בכה"ג דליכא משום מהב"ע וכנ"ל. ובפשיטות יותר י"ל לפמ"ש התוס' בסוכה (דל"ה סע"א ד"ה לחם) דבלא"ה אין יוצאין י"ח במצה של טבל משום דטבל לא חשיב לכם משלכם וקרא איצטריך כשאכל ממנה כמה זיתים דיש כזית משלו לחוד ע"ש. (מיהו בפסחים דל"ח ע"א כתבו התוס' עוד תירוץ ע"ש). ובכה"ג אין לפוסלו ג"כ משום מהב"ע וכנ"ל שוב מצאתי להרמב"ן בליקוטיו לפסחים שכתב להדיא סברא זו שאין בטבל דין מהב"ע מפני שבידו לתקן כו'. אלא שאח"כ נטה שם לסברא אחרת דמהב"ע הוי פסול דרבנן ואיצטריך קרא לפוסלו מדאורייתא. מ"מ כנראה שחזר בו הרמב"ן. שהרי כתב הרמב"ן במלחמותיו פ"ק דפסחים (גבי הך דר"ג דהמקדש משש ולמעלה אפי' בחיטי קורדניתא א"ח לקידושין). דהא דפריך הגמרא ולא בטבל פשיטא דלאו פשיטא הוא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא כו' ע"ש הרי מבואר דס"ל דלפום הלכתא יוצאין במצה של טבל (כיון דקרא דל"ת עליו חמץ לא ממעט הגמרא מיניה מצה של טבל רק לר"ש דס"ל אאחע"א). ומוכח שדעתו דמצה של טבל לא הוי מהב"ע משום סברא הנ"ל שבידו לתקן כנ"ל ואמנם י"ל ולחלק דסברת הרמב"ן הוא רק בטבל דהוי בידו לתקנו משא"כ בע"ז דצריך שיבטלנו העכו"ם ולא הוי כ"כ בידו. מ"מ אין חילוק זה מוכרח כאן דהעיקר תלוי שעכ"פ יש אפשרות להמצוה בלא העבירה אף דלא הוי בידו וראיתי בחידושי הריטב"א בפסחים שם שדעתו ג"כ דטבל לא חשיב מהב"ע. רק שכתב שם מטעם אחר. ודבריו מגומגמים קצת ואפשר שיש שם ט"ס. ועכ"פ דעת הרמב"ן והריטב"א דטבל לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. וגם מדברי התוס' פסחים (דקי"ד ע"ב) הנ"ל משמע כן ובזה מיושב קושייתם בסוכה כנ"ל: ד ואין להקשות לדברינו דבאיסור שיש היתר ותקנתא לאיסורו ליכא פסול מהב"ע א"כ אמאי אר"י בגמרא דר"ה שם דאם תקע בשופר של שלמים לא יצא ופירש"י שם דמיירי שתלשו מחיים. והא קודם שחיטת הקרבן יכול לישאל לחכם עליו ויש היתר לאיסורו ע"י שאלה וש"מ דבכה"ג נמי פסול משום מהב"ע. ואף שי"ל דמיירי שאח"כ נשחט הקרבן (ואחר השחיטה והזריקה ליתא בשאלה כמ"ש התוס' בכריתות די"ג סע"ב). וגם לפמ"ש התוס' בזבחים (דפ"ו ע"א ד"ה אתיא) בחד פירושא דמיירי הכא בשופר שהפרישו לדמי קרבן. מ"מ י"ל דמיירי בדאתי ליד גזבר דלא מהני ליה שאלה. (ובזה היה מיושב ג"כ קושיית התוס' לר"י מ"ש בשופר של שלמים דלא יצא ובשופר של ע"ז יצא. ולהנ"ל ניחא. דבשלמים דליכא תקנתא לאיסורייהו הוי מהב"ע, משא"כ בשל ע"ז דאית ליה תקנתא בביטול וכנ"ל). מיהו זהו דוחק ובודאי מסתמא מיירי בכל ענין. ומוכח דפסול משום מהב"ע אע"ג דאית ליה תקנתא בשאלה. מ"מ לק"מ מהכא לדברינו הנ"ל. דהא מבואר לעיל דאף ר"י דלא חייש כלל למהב"ע (לפ"ד התוס' גיטין הנ"ל). מ"מ ס"ל הכא דלא יצא וכסברת הרשב"א הנ"ל. דש"ה דאי נימא דלא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא כלל. הרי דאע"ג דר"י לא יליף כלל מהב"ע מקרא מ"מ בכה"ג ס"ל מסברא דלא יצא. (וכן מבואר בריטב"א בר"ה שם דאין זה תלוי כלל בדין מהב"ע ובכה"ג שיתוקן האיסור עי"ז בלא"ה לא יצא לכ"ע). א"כ ה"ה לדידן דקיי"ל פסול מהב"ע אלא דהיכא דיש תקנתא לאיסורא דבכה"ג ליכא למילף מקרא לא פסיל מהב"ע בכה"ג. מ"מ היכא שיתוקן האיסור עי"ז דאם נימא דלא יצא ממילא לא עביד איסורא כלל וכנ"ל. בודאי מסברא י"ל בזה דלא יצא כמו לר"י דלא ס"ל כלל מהב"ע ולמה יגרע זה לדידן וזה פשוט. ומעתה לפ"ז ג"כ מתורץ קושיית מעלתו דליפסיל משום מהב"ע בשופר של ע"ז משום דל"ת תועבה כו'. דזה אינו. כיון דמיירי בע"ז של עכו"ם דאית ליה תקנתא בביטול. א"כ בכה"ג ליכא כלל פסול מהב"ע רק היכא שעי"ז יתוקן האיסור אם נימא דלא יצא אבל כיון דמצות לל"נ רק משום שהביא תועבה לביתו ואיסור זה לא יתוקן כלל אם נימא דלא יצא מש"ה לא שייך כלל פסול מהב"ע. וכבר יישבנו קושייתו לעיל בכמה אופנים. רק כתבתי זה יען שזהו סברא מחודשת בדיני מהב"ע. ולכאורה היא הערה נכונה: ה אמנם דעת הרמב"ם לכאורה משמע דס"ל דאכילת טבל ג"כ חשיב מהב"ע אף דאית ליה תקנתא ואף דאין ראיה ממ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ט) אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל כו' ואצ"ל ערלה וכה"כ שהוא מהב"ע. עכ"ל. דהתם לא קאי טעמא דמהב"ע רק על ערלה וכה"כ דנקט בסוף אבל על טבל וחדש דנקט הרמב"ם ברישא דמילתיה לא שייך כלל מהב"ע שם דהא לא נעשה בהם שום עבירה דאיסורן בא ממילא וגם מותרים בהנאה. והא דאסורים למנחות ונסכים הוא רק מקרא דממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמ"ש כן בנו"ב מ"ת (חא"ח סי' קל"ד) בפירוש דברי הרמב"ם שם. ולא כהש"א בסי' צ"ו. (זולת אם נימא כספיקו של המל"מ בפ"ב מהל' תרומות באיסור הנאה של כילוי בטבל אם הוא מדאורייתא ואם נימא דהוא דאורייתא שייך בזה ג"כ מהב"ע כשמביא טבל למנחות ולנסכים כו'. מ"מ א"א לפרש בדעת הרמב"ם דנקט טעם דמהב"ע ארישא דמילתיה ג"כ דהא בחדש דנקט שם לא שייך זה כלל. וע"כ דטעם מהב"ע נקט הרמב"ם רק על סיפא דמילתיה כנ"ל. ועוד דמ"ש המל"מ שם דהרמב"ם פליג על התוס' דס"ל דבקרבן לא שייך הנאה מטעם מצות לל"נ. זהו דוחק. וגם מ"ש הנו"ב שם משום דמלל"נ הוא רק לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור הוא דוחק בלשון הרמב"ם שם שכתב ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן דמשמע בהדיא דלענין דיעבד קאמר ואם נימא כהמפרשים דהוי מהב"ע בערלה וכה"כ כשמביאם למנחות שעי"ז מבטל מהם מ"ע דשריפה שחייבה תורה לשורפם. ולפ"ז ממילא בטבל וחדש לא שייך זה). אך יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם (בפ"ו מהלכות חו"מ ה"י דאין יוצאין במצה של טבל כו'. והקשה הלח"מ דהא מסקנת הגמ' דזהו רק לר"ש דס"ל דאין אחע"א אף בכולל ולדידיה דרשינן מקרא מי שאיסורו משום בל תאכל