תורת חסד קנו

ע"ז. ובשופר של שלמים ניחא דלא שייך לומר דהעשה ידחה לל"ת דמעילה. דמלבד די"ל דל"ת דמעילה הוי בכלל ל"ת שבמקדש שאינה נדחית מפני עשה כדאיתא בזבחים (דצ"ז ע"ב). ובלא"ה י"ל דאיסור מעילה ג"כ לא גרע מגזל דלא שייך לומר שידחה איסור גזל מפני עשה דאין עליו חיוב מ"ע כלל במה שביד אחרים שאינו שלו דלגבי דידיה הוי כמי שאינו בעולם. וזה פשוט. אבל איסור הנאה של משמשי ע"ז שזהו רק מצד איסור שבו למה לא ידחה מפני מ"ע דשופר. מיהו לפ"ד הרמב"ם הנ"ל דבמשמשי ע"ז יש ג"כ לאו דלא תביא תועבה וכנ"ל. א"כ לק"מ הכא. מלבד שי"ל דלענין הלאו דלא תביא תועבה לא הוי כאן בעידנא דמיעקר כו'. דהלאו הוא עובר משעת הבאה והעשה לא מקיים עד דתקע. (רק דזה תליא בפלוגתא שהביא הנ"י בפ"ב דב"מ לענין השבת אבדה בכהן בבה"ק דהעשה לא מקיים עד דמהדר ליה למאריה והל"ת בשעה שנטמא ולפ"ד הרנב"ר שהביא שם דכיון דמתעסק הוא במצות השבה הוי זה כמו בעידנא דמיעקר כו', א"כ ה"נ י"ל הכא). אמנם בלא"ה י"ל לפמ"ש בספר כריתות להר"ש מקינון (בל"ל ס"ס קס"ד) דשום עשה אין דוחה תרי לאוין וא"כ ה"נ בשופר של ע"ז יש שני לאוין לא ידבק ולא תביא תועבה לפ"ד הרמב"ם הנ"ל. מש"ה אין מ"ע דשופר דוחה לשני לאוין. והשתא אם נימא כדעת המגי"א הנ"ל דלאו דלא תביא תועבה הוא אף בלא נהנה כלל. (וכדמשמע בתוס' דע"ז הנ"ל). א"כ א"ש בזה הא דאר"י בשופר של ע"ז דיצא אף דבשל שלמים לא יצא דס"ל מצות ליהנות ניתנו. מ"מ כאן הא אע"ג דאין עשה דוחה שני ל"ת מ"מ חד ל"ת נדחה שפיר. וכיון דהעשה דשופר דוחה לל"ת דלא ידבק כו'. וא"כ מצד הך לאו דל"ת תועבה אין לפסול בדיעבד דהא כבר כתבתי לעיל דר"י לא ס"ל פסול מהב"ע רק היכא דאי נימא דלא יצא לא נהנה כלל ולא עביד איסורא מש"ה י"ל דלא יצא וכסברת הרשב"א הנ"ל, משא"כ לענין הלאו דל"ת תועבה דאיסור זה לא יתוקן כלל אם נימא דלא יצא ובכה"ג לא חייש ר"י למהב"ע כלל. וכיון דאין לפסול בדיעבד לומר דלא יצא אלא רק משום איסור הנאה דלא ידבק לר"י דמצות ליהנות ניתנו. וא"כ הא עשה דוחה רק לחד ל"ת לחוד מש"ה אמר ר"י בשופר של ע"ז דיצא. משא"כ בשופר של שלמים דשם לא שייך לומר עשה דוחה לל"ת וכנ"ל מש"ה אמר ר"י דלא יצא וא"ש. אך לפמ"ש לעיל דהתוס' ס"ל דבמשמשי ע"ז ליכא לאו דלא תביא תועבה וכדעת הרמב"ן הנ"ל. וא"כ הא דאר"י דבשופר של ע"ז לכתחילה לא יתקע בו ע"כ מיירי בשיש לו שופר אחר. (וכ"מ שאתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת). וא"כ שפיר הקשו התוס' דא"כ בדיעבד אמאי יצא לר"י ומ"ש משופר של שלמים וכנ"ל. מיהו בעיקר דברי ס' כריתות הנ"ל דאין עשה דוחה שני לאוין. וכנראה מדבריו שלמד זה מהא דאמרו בלאו הניתק לעשה דאין עשה מנתק שני לאוין. ולכאורה אין זה מוכרח כלל. (וגם בלאו הניתק לעשה כבר כתבו התוס' בכ"ד לחלק בזה אם הלאוין סמוכין כו'). וי"ל דזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ע בנזיר (דמ"ח סע"ב) דלר"י שם דס"ל מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין כו'. ה"נ י"ל כן גבי עשה דוחה ל"ת וג"ז י"ל ולחלק כו'. (וע' תוס' יבמות ד"ג ע"ב ד"ה ל"ת דמוכח דס"ל דעשה דוחה תרי לאוין. וע' בנזיר דמ"א ע"א ד"ה ופריך כדלעיל כו'. ושם דנ"ח ע"ב בתוד"ה ולמאן). והנה לכאורה קשה לפ"ד הספר כריתות הנ"ל מגמ' דיבמות (ד"כ ע"א) דפריך הגמרא גבי אלמנה לכ"ג דחולצת ולא מתייבמת קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנישואין כו' אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת. וקשה דהא בקידושין (דע"ח ע"א) אר"י כה"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל. וכן קיי"ל. (וע"ש בתוס' רי"ד דכשגמר ביאתו לוקה משום ל"י זרעו אע"פ שלא נתעברה כו' ע"ש. וכ"מ בגמרא. ולא כדעת הרדב"ז בתשובה ומבואר במ"א). וא"כ מאי מקשה הגמרא ביבמות דליתי עשה ולידחי ל"ת. הא בכ"ג באלמנה יש שני לאוין ואין עשה דוחה שני ל"ת לפ"ד הכריתות הנ"ל. וי"ל דלק"מ. דעיקר הלאו באלמנה לכ"ג הוא מלא יקח והלאו דלא יחלל הוא על שחילל אותה וכדפירש"י שם. והרי הך גופה דאלמנה לכ"ג נעשית חללה היא משום שביאתה בעבירה פוסל בה (כדאיתא שם דע"ה ע"א) והוא מסובב מן הסיבה של העבירה דעצם הלאו דלא יקח. וא"כ אם נימא דליתי עשה דייבום ולידחי ל"ת דלא יקח א"כ יהיה הכה"ג מותר לייבם את האלמנה ואין כאן ביאת עבירה כלל וממילא לא נתחללה בביאתו שהיא בהיתר ולא עבר כלל על לאו דלא יחלל. ושפיר פריך הגמ' דהעשה דייבום ידחה הל"ת דלא יקח. וממילא תו לית כאן עוד לאו כלל. וכיוצא בזה י"ל על קושיית העולם גבי פרוטה דרב יוסף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ומקשים דהא גבי צדקה איכא נמי לאו דלא תאמץ את לבבך. וכמ"ש התוס' (במס' ב"ב ד"ח ע"ב) והעוסק במצוה אינו פטור מל"ת. וי"ל ג"כ דלאו דלא תאמץ את לבבך ליתא רק היכא דאיכא מ"ע דנתון תתן. ובמ"א כתבתי ליישב זה באופן אחר ואין להאריך: ועתה נבאר מ"ש לעיל דאף להחולקים ע"ד ר"ת וס"ל דשופר של ע"ז דמיירי בשמעתין היינו בשופר של עכו"ם קודם הביטול. מ"מ י"ל כיון דאית ליה תקנתא בביטול משו"ה ממילא אף שעדיין לא ביטלו מ"מ אין כאן פסול מהב"ע. דעיקר פסול מהב"ע נפקא לן מקרא דוהבאתם גזול ואת הפסח וגו' ודרשינן דגזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא כו'. משא"כ באיסור דאית ליה תקנתא ויש היתר לאיסורו ליכא למילף מהתם שיפסל משום מהב"ע. (ובגזול לית ליה תקנתא כמו שהוא עתה דאם אח"כ יתננו לו הנגזל במתנה אז יהיה קנין חדש שקנהו אח"כ ופנים חדשות באו לכאן, משא"כ כאן שיש תקנה לאיסורו כמו שהוא). וכדמצינו בכמה דוכתי דאיסור שיש היתר לאיסורו קיל יותר. וכדאיתא בפסחים (דמ"ד רע"ב ובקידושין (דל"ח סע"א) ובחולין (דס"ט ע"א) בבעיא דמהו לגמוע חלבו כו' או דילמא התם איתא תקנתא לאיסורו בשחיטה הכא לית ליה תקנתא לאיסורו כו'. וביומא (דפ"ד סע"א) ומ"ס תרומה חמירא אבל טבל אפשר לתקוני כו'. הרי דמש"ה אע"ג דעדיין לא נתקן מ"מ האיסור קיל יותר. ובזה מיושב תמיהת התוס' בסוכה (ד"ל ע"א סד"ה משום דל"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. ולהנ"ל ניחא בפשיטות. דלא ילפינן פסול מהב"ע רק באיסור שאין היתר לאיסורו משא"כ בטבל שיש לו היתר וכנ"ל. רק דלפ"ז משמע דהתוס' בסוכה שם לא ס"ל חילוק זה מדהקשו כן. וגם לכאורה יש סתירה לדברינו מדברי רש"י בפסחים (ריש דל"ט) במרור של טבל דפירש"י דלא יצא משום מהב"ע. וכ"כ שם (דל"ה רע"ב) וז"ל ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ כו' א"נ הוי ליה מהב"ע עכ"ל. הרי מבואר בדברי רש"י דטבל נמי ה"ל מהב"ע. רק די"ל שכבר הוקשו המפרשים שם בדברי רש"י דארכביה אתרי ריכשי בשני הטעמים. ובממ"נ אי יש לפסול משום מהב"ע למה לי קרא דמי שאיסורו משום ב"ת חמץ כו'. ובמתני' שם פירש"י ה"ט לחוד. ובתוס' פסחים (דקי"ד ע"ב ד"ה אבל) פירשו משום דמרור איתקש למצה ובמצה של טבל נפקא לן מקרא דלא תאכל עליו חמץ כו'. מבואר מדבריהם דמשום מהב"ע אין לפסול בטבל. וי"ל באופן זה. דודאי באיסורא דאית ליה תקנתא ליכא