תורת חסד קנה

מ"מ הרי מעלתו בעצמו לפי דעתו כתב שהריטב"א לא ראה דברי הירושלמי בזה. ומעתה מה לו עלי ועכ"פ שפיר הוכחתי מדברי הריטב"א שלדעתו מדינא אסור לבו ביום להעובר עצמו אפי' באיסור דרבנן. (אחר שהריטב"א לא כיון לדברי הירושלמי אף לפ"ד מעלתו). ובמח"כ כ' שלא בעיון ורצה להשיג עלי בכדי. ובנידון מה שהבאתי דברי התה"ד לחלק באומר מותר בין שטעה בטעם וסברא כו' וגם ע"ז רצה מעלתו לטפול דברים בלתי נכונים וא"צ להשיב עליהם. ות"ל כל דברינו נכונים: סימן ל א ע"ד קושייתו כעת בגמרא דר"ה (דכ"ח ע"א) דאר"י בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. והקשה רומע"ל לפי מ"ש הפוסקים (ובמגילת אסתר בשורש ט' ביאר זה באורך) דלאו דלא תביא תועבה הוא אף בלא נהנה. א"כ אמאי אם תקע בשופר של ע"ז יצא. נהי נמי דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הא אף בלא הנאה עובר בלא תביא כנ"ל והוי מהב"ע. עכ"ד מעלתו. וכבר נשאלתי כן מהרב דטארניגראד והשבתי לו בקצרה, וכעת למעלתו אבאר יותר. ולכאורה לפמ"ש התוס' סוכה (ריש דף ל') גבי לולב של אשירה דלא פסלינן משום מהב"ע דפסול מהב"ע הוא דוקא היכא שע"י העבירה באה המצוה כו' ע"ש. ובירושלמי דשבת (פי"ג ה"ב) גבי הוציא מצה מרה"י לרה"ר דאמר שם תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. ובש"ק שם פי' שזהו כסברת התוס' דסוכה הנ"ל וא"כ ה"נ העבירה שהביא תועבה לביתו ג"כ לא חשיב הכא העבירה סבת המצוה (ע"י מה שהבאת הדבר לביתו בעבירה) כמו בהוציא המצה מרה"י לרה"ר שיי"ח בפסח ול"ח מהב"ע. אמנם באמת אין הפירוש בירושלמי כמ"ש הש"ק הנ"ל וכמו שאבאר לקמן (בסי' שאח"ז) כוונה אחרת בדברי הירושלמי הנ"ל. ואדרבה מהתם משמע דבכה"ג שייך שפיר מהב"ע וכמ"ש לקמן. אך יש לומר מגמ' דגיטין (דנ"ה ע"א) ור"י אמר ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת כו' מ"ט ייאוש כדי קני. ולשיטת התוס' שם (סד"ה מ"ט) דר"י נמי ס"ל דייאוש גרידא לא קני רק עם שינוי השם אלא דר"י לא חייש למהב"ע. וכ"כ התוס' בב"ק (דס"ז ע"ב) לחד תירוצא. ולפ"ז קשה מסוגיא דר"ה שם דאר"י בשופר של שלמים דאם תקע לא יצא. אמאי בדיעבד לא יצא כיון דרב יהודה גופיה לא חייש למהב"ע (להמפרשים שם בטעמיה דלא יצא משום מהב"ע. ומה שי"ל מהא דכל דא"ר ל"ת אעל"מ וכרבא בתמורה (ד"ד ע"ב) מבואר במ"א). ומזה מוכח כסברת הרשב"א בחידושיו ליבמות (דק"ג סע"ב) דשאני הכא דכיון דאם נימא דלא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא אמרינן דלא יצא דאם נימא דיצא עכשיו הוא שנהנה. ולפי זה י"ל דבעלמא לא חייש ר"י למהב"ע היכא שעי"ז לא יתוקן האיסור אם נימא דלא יצא. וכמבואר. וכה"ג כתב המהרי"ט לחלק בענין כל מידי דא"ר ל"ת אעל"מ מהא דהשוחט בשבת בחולין (די"ד ע"א). ומעתה כ"ז שייך לענין איסור הנאה שבשופר של ע"ז. דאם נימא דלא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא מש"ה אר"י דלא יצא. אבל אי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו רק שהאיסור בשופר של ע"ז במה שהביא התועבה לביתו ואיסור זה לא יתוקן כלל אם נימא דלא יצא. א"כ ר"י לטעמיה דבכה"ג לא חייש למהב"ע כלל. ומש"ה אמר ר"י הכא דיצא. ומיושב קושייתו אמימרא דר"י כנ"ל. אלא דמ"מ תיקשי על הפוסקים דקיי"ל הכא כר"י דבשופר של ע"ז אם תקע יצא. והא אנן קיי"ל בעלמא דמהב"ע פסול בכה"ג. (וגם לחד גירסא בתוס' שם גריס הכא רבא משום קושייתם לר"י גופיה מ"ש בשופר של שלמים דאם תקע לא יצא ובשופר של ע"ז יצא). ולפנינו יבואר דאף על דעת הפוסקים לק"מ הכא מה"ט גופיה. דבכה"ג דהכא לכ"ע לא פסול מהב"ע אא"כ עי"ז יתוקן האיסור. וכדבעינן למימר לקמן. ובפשיטות י"ל עפ"י דברי הירושלמי רפ"ג דסוכה דמחלק בין לולב לשופר לענין מהב"ע דאר"ח תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא כו'. הרי כיון דעיקר המצוה בשמיעת קולו והקול אינו עבירה מש"ה לא שייך ביה פסול מהב"ע כיון שאינו נוגע להדבר עצמו וי"ל דגמרא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בהך סברא. רק למ"ד מצות ליהנות ניתנו ס"ל דלא יצא כיון שעי"ז יתוקן האיסור דאם לא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא וכסברת הרשב"א הנ"ל. משא"כ לענין לאו דל"ת תועבה דאיסור זה לא יתוקן אם נימא דלא יצא ממילא אין לפסול משום מהב"ע וכסברת הירושלמי הנ"ל. ואמנם לדעת ר"ת שהביאו התוס' בסוכה (דל"ב ע"א) ובחולין (דפ"ט ע"א) וביבמות (דק"ד ע"ב) שמפרש דהכא מיירי בשופר ע"ז של עכו"ם אחר שביטלו ולכתחילה לא יתקע בו משום דמאיס כו' ע"ש ולפ"ז בלא"ה ניחא הכא בפשיטות דהתקיעה היא בהיתר גמור. והקושיא רק לדעת החולקים על ר"ת בתוס' שם וס"ל דמיירי כאן בע"ז של עכו"ם קודם הביטול. (ובסמוך יבואר מה שיש לדון בזה דכיון דאית ליה תקנתא בביטול מש"ה אין עליו פסול מהב"ע): ב ומלבד כל הנ"ל. הנה נודע מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן (במצוה קצ"ד). שלדעת הרמב"ן שם דלאו דלא תביא תועבה כו' הוא רק בע"ז עצמה אבל משמשי ע"ז אינן בכלל לאו זה. והכא בשופר של ע"ז שפירש"י ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה כו'. וא"כ לפ"ד הרמב"ן אין בזה כלל לאו דלא תביא רק איסור הנאה. ואם מצות לל"נ אין כאן איסור כלל. וגם לפמ"ש הריטב"א בספ"ק דע"ז (דכ"א ע"א) דבע"ז גופה נמי מדאורייתא האיסור דלא תביא תועבה הוא רק שלא יכניסנה לביתו ליהנות ממנה. אבל הכנסת ע"ז בלא הנאה אסור רק מדרבנן. ובזה מתרץ קושיית התוס' על השכרת בתים בח"ל ע"ש. וא"כ י"ל הכא דלא חיישינן למהב"ע משום הך איסור דרבנן. דאף דרש"י בפסחים (דל"ט ע"א) גבי מרור של טבל ס"ל דבאיסור דרבנן נמי פוסל משום מהב"ע. אין זה מוסכם לכ"ע וכמ"ש האחרונים (ובתוס' נדרים (ד"י ע"א ד"ה אדם) נמי משמע דס"ל דבאיסור דרבנן לא מיפסיל משום מהב"ע. דאל"כ היאך הוכיחו דיש איסור דאורייתא בשלמים מהא דר"ה דאם תקע בשופר של שלמים לא יצא ע"ש). וא"כ לפ"ד הרמב"ם הנ"ל דס"ל דבמשמשי ע"ז נמי איכא לאו דלא תביא תועבה י"ל דס"ל כדעת הריטב"א דהכנסה לביתו בלא הנאה לא אסור רק מדרבנן. וכ"מ בהדיא מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' ע"ז ה"ב) שדעתו כהריטב"א הנ"ל. ולא כהמגי"א בדעת הרמב"ם. רק שמדברי התוס' בע"ז שם (שלא תירצו כהריטב"א) משמע דס"ל דהכנסת ע"ז אף בלא הנאה אסור מדאורייתא מולא תביא תועבה כו'. מ"מ י"ל דהתוס' ס"ל כדעת הרמב"ן הנ"ל דלאו דלא תביא תועבה היא רק בע"ז עצמה ולא במשמשי ע"ז וכנ"ל ולק"מ הכא: והנה בזה הי' י"ל בקושיית התוס' בסוגיין דר"ה. בהא דר"י ס"ל בשופר של ע"ז דיצא ובשופר של שלמים לא יצא דמצות ליהנות ניתנו. (ומש"ה שינו הגירסא רבא במקום ר"י. ובסוכה וחולין שם הוכיחו מזה כדעת הר"ת דמיירי אחר ביטול וכנ"ל). וגם במה שהקשו מברייתא דחולין (דפ"ט ע"א) דתניא תקע לא יצא. ולכאורה היה י"ל דבשופר של ע"ז היכא דאין לו שופר אחר יבוא מ"ע דשופר וידחה ל"ת דלא ידבק כו' דהיינו איסור הנאה של