תורת חסד קנד

שייך בספק טומאת בשר ג"כ. וע"כ לחלק בין דבר שיש בו דעת לישאל ובין אין בו דעת לישאל כדאיתא התם. (ואין סתירה מכאן ע"ד הפמ"ג בפתיחתו להל' טריפות דס"ל דבאיסור כרת או מיתה בידי שמים לא סמכינן אחזקה. דמבואר שם דזהו חומרא דרבנן שהחמירו באיסור כרת דלא לאוקמי אחזקה אבל מדאורייתא ודאי מהני חזקה אף באיסור כרת וא"ש כנ"ל). ולפי דברינו יש מקום ליישב ג"כ מה שהקשה בספר דברי אמת שם מכאן ע"ד רש"י בקידושין דע"ג ע"א ע"ש. וא"ר להאריך. אלא דבלא"ה יש כמה סתירות על הנוסחא ישנה ברמב"ם הנ"ל שמחלק לענין הספיקות בין איסור כרת לאיסור לאו. ואנקוט חדא מהא דבגמרא דחולין (דמ"ג ע"ב) דאמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא כו'. ופריך הגמ' מ"ש משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ומשני התם איתחזק איסורא. (והתוס' שם הקשו מחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ע"ש). והשתא מאי פריך הגמרא הא בחיוב כרת ספיקו לחומרא מדאורייתא ומש"ה מביאין א"ת משא"כ בספק לאו כו'. וכן קשה מכמה סוגיות. והגם שיש מקום אתי ליישב כל הסתירות בזה מ"מ א"ר להאריך אחר שהנוסחא ישנה ברמב"ם הנ"ל היא דחויה מכל הגדולים, ובתשו' מהרי"ט כ' ע"ז שתלמיד טועה כתבה כו': וע"ד מה שהעיר מעלתו מהא דאמר רבא ביבמות (דקי"ט ע"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. לפלא הוא שלא ראה שכבר קדמו בזה המהרי"ט שם במקומו בריש חיו"ד. ע"ש. וכן מה שהעיר מעלתו מהא דריש ביצה דאמר ר"נ דבמוקצה מחמרינן ביו"ט טפי מבשבת דיו"ט דקיל אתו לזלזולי ביה וביבמות שם סבר ר"נ דבאיסור כרת יש להחמיר יותר. כבר עמד בזה בתה"ד סי' ר"נ ע"ש. ומעלתו לא ראה דבריו ג"כ. (ובמ"ש שם התה"ד לחלק דלענין ספק איסור אין חילוק בין כרת ללאו אבל לענין גזירה והרחקה החמירו רבנן בכרת טפי מבלאו. הארכתי מזה במ"א. ופה אכמ"ל). ובמה שרצה מעלתו לומר דבהך פלוגתא דר"נ ורבא ביבמות אם יש לחלק בין כרת ללאו בזה תליא ג"כ אם יש להחמיר באיסורי שבת יותר מביו"ט. דבריו לא נהירין ולא צהירין. מלבד מה שלא זכר מאומה מכל המקומות שהבאתי בתשובתי (אות א') דפשיטא להגמרא שהחמירו בשבת דאיסור סקילה יותר מביו"ט אף לענין איסורי שבותין שבו. והבאתי שם מיבמות וסוכה וביצה ע"ש. ומלבד זה לכאורה בלא"ה נראה דאף רבא ביבמות דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת מ"מ כ"ז רק באיסור כרת אבל באיסור של חיוב מיתת ב"ד בודאי יש להחמיר יותר. וכדאיתא בסנהדרין (דפ"ד ע"ב) בהא דרב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא כו'. א"ה אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. (ושמא יש לדחות דלענין שוגג שאני דבאיסורי לאו ליכא שום קרבן או כפרה על השוגג). ועוד ראיה מגמרא דב"מ (דנ"ו ע"א) דקשיא ליה לר"א מיתה בידי שמים ומשני ליה שמואל מיתת ב"ד דילמא שאני מיתת ב"ד דחמירא. ועוד שם בב"מ (ד"צ סע"א) דאיבעיא התם כי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא כו'. משמע ג"כ דאפשר לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו. (אף דנפשט הבעיא אח"כ דשבות דאמירה לעכו"ם גזרו אף באיסור לאו). והתוס' שם כתבו דשבת ויו"ט חד מילתא הוא לענין זה. מ"מ לאו בכל דוכתא אמרו כן כו'. ועוד ראיה מדברי התוס' בקידושין (די"ב ע"ב) בהא דאמרינן התם אם הקלנו בשבויה נקיל בא"א, וכ' התוס' די"מ אם הקילו בשבויה דליכא אלא איסור לאו דזונה נקל בא"א דאיכא איסור מיתת ב"ד. והתוס' דחו פי' זה רק משום דבשבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה כו'. ומשמע דבעיקר הסברא ל"פ התוס' דיש להחמיר באיסור של מיתת ב"ד יותר מבלאו לכ"ע. והרי התם בקידושין אביי ורבא אמרי לה הא דאם הקילו בשבויה נקל בא"א. ורבא גופיה אמר ביבמות שם מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. הרי מוכח מזה דאיסור מיתת ב"ד שאני וכנ"ל. ולפ"ז א"כ לכ"ע יש להחמיר בשבת טפי מביו"ט דבשבת הוא איסור של חיוב מיתת ב"ד. ושוב ראיתי בחי' הרשב"א בקידושין שם שבאמת דחה פי' הי"מ שבתוס' מה"ט דבדאורייתא אין לחלק כמ"ש ביבמות. וכ"כ הריטב"א שם. ומשמע מדבריהם דס"ל דבחיוב מיתת ב"ד נמי אין סברא להחמיר יותר מבלאו. ומגמרא דב"מ הנ"ל מוכח כדברי התוס' כאן. ועכ"פ יש לתמוה על מעלתו דלא חלי ולא מרגיש מכל הנ"ל. ובסוף דבריו חזר והוסיף עוד לגבב דברים על יסוד זה. דלמ"ד ביבמות דס"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אין לחלק בין יו"ט לשבת כלל ורצה לפרש בזה פלוגתא דאמוראי בירושלמי שהבאתי בתשובתי אות ט'. ורצה להעמיס כן גם בדברי התוס' שהבאתי בתשו' דמבואר מדבריהם שמחלקים בין שבת ליו"ט לענין כלי שנטמא בו"ה שכוונתם היא למ"ד דמחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. וכל דבריו בטלים מעצמם ואין להם שורש ולא ענף. וגם לדבריו העיקר חסר בדברי התוס' שלא נזכר בדבריהם אף רמז מפלוגתא זו דביבמות הנ"ל וגם דבהך פלוגתא לא תליא זה כלל אם לחלק כאן בין שבת ליו"ט כנ"ל. וא"א לפרש כן בדבריהם. ולא יסתפק בזה שום מעיין בצדק כלל. וע"ד מ"ש מעלתו בדברי התוס' בעירובין (דמ"א ע"ב) שהבאתי בתשובתי אות ד' שכתבו התוס' ול"ד למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם איסור דאורייתא. ופי' מעלתו דקושיית התוס' היא ממבשל בשבת לר"י דבמזיד הוא לא יאכל עולמית ואסרינן ליה אף לאחר שבת דאז הרי לא הועילו מעשיו. וה"נ הכא אף לאחר שהוחזרו הפירות ולא אהנו מעשיו יש לקונסו ולאסור עליו וע"ז חילקו בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. הנה פירושו זה ג"כ דחוק בדברי התוס' לפרש כן בקושייתם דזה לק"מ דפשיטא הוא די"ל דכל היכא דלא אהנו מעשיו אין לקונסו כלל. (וכדאשכחן בכ"ד. וכבר העירותי שם בזה). רק במבשל בשבת דנתקיימה מחשבתו ואהנו מעשיו ויש לקונסו לכ"ע. רק דפליגי באופן הקנס דר"י ס"ל דלדידיה גופיה ראוי לקונסו לעולם שלא יהנה ממעשי העבירה שלו. משא"כ כאן בפירות שיצאו ח"ל והוחזרו למקומן לא אהנו מעשיו כלל ולא נתקיימה מחשבתו ולא נתקן בהם כלום ע"י העבירה שפיר י"ל דאין לקונסו כלל כמו דאמרינן בכל דוכתא בכה"ג ואין התחלה לקושייתם וטפי מסתבר לפרש בכוונת התוס' עפ"י דברי התוס' בשבת (דקכ"ב ע"א). וכמ"ש בתשובתי שם: וע"ד מ"ש בתשובתי להוכיח מדברי הריטב"א גופיה דכל שעשה איסור במזיד ביו"ט קנסוהו לבו ביום. ממ"ש בש"מ ספ"ק דביצה (די"ד ע"א) בשם הריטב"א גבי ר"פ דאייתו ליה דייסא ולא אכל כו' דר"פ רצה להחמיר על עצמו דאילו מדינא שרי דקיי"ל כר"מ דמותר לאחרים לבו ביום במבשל בשבת. ומבואר מדבריו שלהעובר עצמו אסור בו ביום מדינא אף שעבר באיסור דרבנן. ומעלתו דחה ראייתי מדברי הירושלמי בביצה פ"ב ה"ח דפריך התם ויעשה ר"צ כשוגג אצל ר"ג ומשני אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג. ופי' מעלתו דקושיית הירושלמי ויעשה ר"צ כו' היינו כמו דבשוגג מותר לר"ג עצמו כמו כן מותר לאחר בו ביום. ומשני שלא יאמרו שר"ג התיר ויעשו כולם כן. וה"נ י"ל בעובדא דר"פ הנ"ל. והנה מלבד שפי' בירושלמי פי' זר ולא ניתן להאמר כלל. אף גם לפי הבנתו בירושלמי