תורת חסד קנג

הל' תמורה ובפ"א מהל' איסורי מזבח ה"ג). וברמב"ם בספ"ג מהל' שבועות דכשדימה שמותר לעבור על שבועתו מפני הצער חשוב שוגג. וע' בתוס' בזבחים (דק"ח רע"ב) ועוד יש להביא ראיה דלענין קנס היכא שקנסו במזיד ולא בשוגג דה"נ אומר מותר חשיב שוגג ולא קנסוהו. מגמרא דב"ק (דצ"ה סע"א) דאיבעיא התם לר"מ אי קניס אפי' בשוגג או דבמזיד דוקא קניס. ופשיט הגמרא מברייתא דשבח פירות כו'. מאי לאו בע"ה דלא ידע אי קרקע נגזלת כו' וש"מ בשוגג נמי קניס. ואי נימא דאומר מותר לא דמי לשוגג א"כ מאי פשיט הגמרא הכא. א"ו דכל היכא דלא קנסו בשוגג הה"נ לאומר מותר. ושוב ראיתי בתה"ד סי' רט"ז שמחלק בזה דדוקא בע"ה דלא ידע כלל מעיקר האיסור מיחשב שוגג אבל אם יודע עיקר האיסור רק שטעה בטעם וסברא לומר דבכה"ג הוא מותר זה מיחשב מזיד וקנסוהו חכמים כמזיד גמור. והביא ראיה מגמרא דיבמות דל"ו ע"א. ע"ש. והובא דעתו ברמ"א באה"ע סי' י"ג סעיף י'. ובח"מ שם העתיק ד' התה"ד בזה. ולפ"ז בנ"ד ג"כ י"ל ולחלק בזה כן. ונתבארו כל פרטי דינים אלו בס"ד: סימן כט שנית ע"ד הנ"ל. לרב אחד שרצה להשיב על קצת דברי בתשובתי הנ"ל: מכתבו הגיעני. ואימא ליה איזי גופא דעובדא. שבאמת אני לא ידעתי כלל שרומע"ל ראה דברי תשובתי הנ"ל. רק גיסי בהיותו במחנם ועפ"י מקרה שהיו בידו איזה כתבים שלי שלא בידיעתי והראה אותם לחכמי עירו ובתוכם גם לכת"ר. ולא ידעתי מכל זה כלל. ולא כמו שחשב מעלתו שצויתי לשאול דעתו ע"ז בשאלה הנ"ל. וכידוע שאין זה דרכי כלל ומעולם לא שאלתי אף לשום גדול בעולם. (רק בעניני עגונות וכדומה לפעמים צויתי להשואל שיכתוב הוא עוד לשני גדולים שיסכימו להיתר ג"כ). וכעת קבלתי מכתבו ולא ראיתי בו שום דבר נכון להלכה כלל. רק מדלג מענין לענין ולא לברר שום ענין לתכליתו כראוי. ולא היה מן הצורך להשיב לו כלל. ועכ"ז אשיב לו קצת בקצרה לאפס הפנאי: ראשית דבריו מה שהקשה ע"ד הה"מ בפ"ד מהל' יו"ט (שהבאתי בתשובתי לעיל אות ו') מהא דמוכח בביצה די"ג ע"א דמותר להפריש תרומה ביו"ט בטבל שלא נתחייב מעיו"ט ולא נגמרה מלאכתו לתרומה עד יו"ט אע"ג דטבל אינו ראוי לשום אדם. והאריך בזה הרבה נפלאתי עליו איזה חדשות השמיענו בזה. וכבר ביארתי זאת בתשובתי והסברתי הדברים בהא דכלי שנטמא ביו"ט אף באב הטומאה מטבילין אותו ביו"ט, (וחילוקו של הה"מ הנ"ל הוא רק לענין נטמא בו"ה דצורך טבילתו מדרבנן כו'). וכן עיסה שנילושה ביו"ט מותר להפריש חלתה ביו"ט. ומ"מ בכלי שנטמא מעיו"ט או עיסה שנילושה מעיו"ט אף שלא היה לו שהות לתקנו מעיו"ט מ"מ אסור לתקנו ביו"ט. אף שלענין מכשירי או"נ התירו ג"כ אם לא היה לו שהות מעיו"ט. (וכמ"ש בתשובתי אות ז' ואות י"ב. מילתא בטעמא. ע"ש). והה"מ שם דמיירי להדיא בכלים הניקחין מן העכו"ם פשיטא דמיירי שלקחם מעיו"ט (דביו"ט אסור לקנותם) ונתחייבו בטבילה מעיו"ט ומש"ה אסור להטבילם ביו"ט אף דחיוב טבילתם מדרבנן כיון דמעיקרא לא חזו למידי וכנ"ל. ומה ראה כת"ר על ככה להתקשות בדבר זה בחנם ולהשחית הנייר במילין דכדי שלא לצורך כלל וע"ד מה שכתב מעלתו בדברי המג"א סוף סי' י"ג שהוכיח דמותר להפקיר בשבת מגמרא דשבת (דקל"א רע"ב) דלר' אליעזר מכשירי ציצית אין דוחין את השבת הואיל ובידו להפקירן ולא אמר הואיל ובידו ליתנו לעכו"ם או לקטן. ומעלתו כתב ע"ז במסקנתו דלהריטב"א דס"ל דאסור להפקיר בשבת מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא מותר להפקירן מש"ה לא דחי שבת. זהו פשוט וידוע אף לבר בי רב דחד יומא. וכבר כ"כ בשער המלך ובמחה"ש ושאר ספרים והלכו בו הנמושות. (ועל עיקר דיוקו של המג"א מדלא קאמר הגמרא שבידו ליתנו לעכו"ם או לקטן, ע"ז לא השגיח מעלתו כלל. וכבר ביארתי זה במ"א). ואין להקשות ע"ד המג"א הנ"ל דנהי דלדידן מותר להפקיר בשבת אף מדרבנן מ"מ הגמרא בשבת שם דקאי אליבא דר"א ור' אליעזר שמותי מתלמידי ב"ש וקאי תמיד בשיטת ב"ש כמבואר בירושלמי שהביאו התוס' בביצה (דל"ד רע"ב) וע' בתוס' נדה (דף ז' ע"ב). וב"ש ס"ל בעירובין (דע"א ע"א) דאסור לבטל רשות בשבת ג"כ דחשיב מיקני רשותא ודמי למו"מ ולדידהו יהא אסור להפקיר בשבת מדרבנן. דזה אינו. די"ל דב"ש נמי ס"ל דשרי להפקיר בשבת, והתם טעמא דב"ש דס"ל דביטול רשותא לבני החצר הוי כמו אקנויי רשותא ולא כהפקר דעלמא. וע"ש בר' יהונתן מ"ש בזה. ועד"ז יישבתי במ"א דברי רש"י בשבת שם (דקל"א רע"ב) שכתב דעובר בעשה כשמשהא טלית בלא ציצית ואפי' מונחת בקופסא. והקשה עליו בחי' הרשב"א דהא קיי"ל דציצית חובת גברא הוא וכלי קופסא פטורים מציצית אלא דהגמרא נקט התם טעמא דא"ש לכ"ע. וכ"כ התוס' במנחות (דמ"ד ע"א סד"ה טלית). וי"ל דרש"י לטעמיה שפי' בשבת (דכ"ה ע"ב) בסדין בציצית דב"ש פוטרין ולא קתני ב"ש אוסרין דהיינו משום דב"ש ס"ל בעלמא דכלי קופסא חייבין בציצית. ושפיר פירש"י כן בגמרא דשבת דקל"א הנ"ל דקאי אליבא דר"א שהוא מתלמידי ב"ש וקאי בשיטתם וכנ"ל: ובמה שהביא מעלתו קושיית המרכבת המשנה לפי הנוסחא ישנה ברמב"ם ספ"ט מהל' ט"מ דספק איסור באיסורי כרת אסור מדאורייתא ומש"ה מביא אשם תלוי משא"כ בספק איסור לאו. דלפ"ז קשה בסוטה (דכ"ט ע"א) דאר"ג א"ר מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא כו' הא ספק טמא יאכל אימא סיפא כל טהור יאכל בשר הא ספק טהור אסור. ולדברי הרמב"ם להנוסחא ישנה הנ"ל א"כ אין כאן סתירה בהך קרא כלל דטומאת הגוף בכרת וטומאת בשר בלאו. הנה קושיא זו ידועה בשם קושיית העולם. וכמה יישובים נאמרו בזה. (וכבר ידוע ג"כ מ"ש בספר דברי אמת הספרדי בדברי הרמב"ם דתרתי בעינן כרת ואיתחזק איסורא דהיינו חתיכה מב' חתיכות אבל חתיכה אחת שהיא ספק כרת הך ספק אסור מדרבנן לפ"ד הרמב"ם, ומעלתו לא ראה דבריו). ובפשיטות י"ל דבלא"ה כבר הקשו שם דמאי פריך הגמרא סתירה בהך קרא דילמא הא דמשמע מרישיה דקרא דאשר יגע בכל טמא דספק טמא יאכל היינו בספק אם נטמא הבשר בנגיעתו או לאו יאכל משום דיש להבשר חזקת טהרה. משא"כ האי דמשמע מסיפיה דקרא דספק טהור אסור היינו בגברא שהספק אם הוא טהור היינו אם נטהר מטומאתו שהיה טמא מתחלה דאסור לאכול שיש לו חזקת טומאה. אבל ז"א דלק"מ דמסתמא סיפא דקרא דומיא דרישא דספק טהור לא יאכל בשר היינו אפי' יש לו חזקת טהרה דומיא דספק טמא דגלי ברישיה דקרא שמותר באכילה, ולפ"ז ממילא מיושב ג"כ קושיית העולם הנ"ל דל"ל דהא דספק טמא לא יאכל בשר היינו משום דהוי ספק כרת דאסור בכל התורה. דז"א. דכל ספק איסור כרת היכא דאיכא חזקה להיתרא שרי. וע"כ דכאן הוא גזה"כ מדין ספק טומאה ברה"י דלא מהני חזקה. וא"כ ה"ט