תורת חסד קנב

וכמו בכל מילי דשייך מיחזי כמתקן שאסרו אף בדיעבד. ולפ"ז מבואר שדברי הרמב"ם דמטביל כליו במזיד ביו"ט מותר להשתמש בהם. מ"מ כ"ז לפלפולא. אבל לדינא אין להקל כלל בהטביל כליו במזיד ביום טוב, (ולא מפני שאנו מדמין כו') שלא מצינו בפוסקים שיתירו להדיא. וכמ"ש לעיל: יא והנה לפי דברינו לעיל שביארנו דכלי שנטמא בו"ה אסור להטבילו בשבת. בזה נסתר ד' המג"א בסי' שכ"ג שפסק להתיר בדיעבד כלים חדשים שהטבילום בשבת מטעם דיש מתירין לכתחלה די"א דטבילת כלים חדשים דרבנן ודמי לכלי שנטמא בו"ה כו'. ולפי דברינו לא שייך כלל היתר זה לענין שבת וכנ"ל. אך מ"מ לדינא מודינא דיש להתיר בדיעבד כלים חדשים שהטבילום בשבת ולא מטעמיה דהמג"א אלא מטעם אחר יש להתיר כאן והיינו לפמ"ש להלכה ברמ"א ביו"ד ס"ס ק"ך דבכלים חדשים אם עבר ונשתמש בהם בלא טבילה לא נאסר מה שנשתמש בו. (וע' בתוס' בע"ז דע"ה סע"ב. וברא"ש שם). וכיון דאין איסור רק לכתחלה שלא להשתמש בהם קודם טבילה ולא לאסור בדיעבד. ממילא י"ל דמש"ה טבילה דידהו לא חשיב תקון גמור ושרי ביו"ט. ויש לדמות הך מילתא לדין מעשר בהמה דלא חשיב תקון ולא אסרוהו ביו"ט מטעם זה דהוי כמתקן אע"ג דטבלא כי גורן שמשהגיע הגורן אסור לשחוט עד שיעשר. ולא אסרו לעשר מעשר בהמה ביו"ט רק משום סקרתא בגמ' דבכורות (דנ"ח ע"א) וכ"כ התוס' בהדיא בחגיגה ד"ח ע"א. (והובא לעיל בדברינו אות ז'). אלא דכיון שאם שחט הבהמה לא נאסרה באכילה (וכ"פ הרמב"ם) מש"ה לא חשיב המעשר תקון לאוסרו ביו"ט. וכמ"ש לעיל. וה"נ דכוותה. והיתר זה ברור לפ"ד הפוסקים הסוברים דטבילת כלים חדשים דרבנן. ויש לסמוך עליהם להלכה בדיעבד עכ"פ. וכדברי המג"א הנ"ל: יב העולה מדברינו להלכה בנ"ד. שאם היה הכלי בלוע מאיסור דרבנן יש לצדד להתיר אף לכתחלה להגעיל וללבן ביו"ט. ואם היה הכלי בלוע מאיסור דאורייתא אפי' אם הכלי אינו ב"י מ"מ יש לאסור אף בדיעבד אם הגעילו ביו"ט במזיד דאסור להשתמש בו עד מוצאי יו"ט. וכמו בעובדא דנ"ד שהגעילו במזיד כפי הנראה ממכתבו. ואף אם לא היה לו שהות בעיו"ט להגעילו אין היתר בזה. אף דלענין מכשירי או"נ בלא היה לו שהות לעשות בעיו"ט ג"כ שרו ביו"ט וכמבואר במג"א (סי' תק"ז ס"ק ז' ובסי' תק"ט ס"ק ב' יעו"ש). מ"מ בנ"ד אין להקל בזה וכמ"ש לעיל (אות ז') דלהתירו מאיסורו לא חשיב זה מכשירי או"נ כלל בעצם. רק דבכלי שנטמא מעיו"ט דמטבילין אותו ביו"ט היינו דלענין זה עשאוהו כמכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט כמ"ש בש"מ כנ"ל. (וכן לענין עיסה שנלושה ביו"ט דמפריש חלתה ביו"ט). אבל משום שלא היה לו שהות מבע"י לא התירו משום זה לעשר פירותיו ולהטביל כליו ביו"ט וה"נ אסור להגעיל כליו ביו"ט כיון שבליעת האיסור היה קודם יו"ט אף שלא היה לו שהות להגעיל בעיו"ט: יג ועתה נבאר מה דינו בנ"ד אם לא היה יודע הדין שאסור להכשיר כלים ביו"ט וכסבור שמותר להגעיל ביו"ט אם נידון כשוגג להתיר לו להשתמש ביו"ט. והנה המג"א בסי' שי"ח ס"ק ג' הביא בשם תשו' הרד"ך דאם עשה עפ"י הוראת חכם מיקרי שוגג. וע"ש בתשובת רד"ך דמבואר מדבריו דבלא הוראת חכם רק שמעצמו סבר שמותר תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' רפ"ז דשבת אי אומר מותר הוי כאנוס או קרוב למזיד (וע' בגמרא רפ"ב דמכות ד"ז ע"ב ובדף ט' ע"א. בהא דפליגי אמוראי התם באומר מותר. ע"ש). אך נלע"ד דלענין קנס שקנסו חכמים במזיד ולא בשוגג י"ל דלכ"ע לא קנסו רק במזיד גמור ולא באומר מותר. ואף התוס' מודים בזה. ובהדיא כתבו התוס' בבכורות (דכ"ג ע"א ד"ה סבר) לענין מבטל איסור לכתחלה למ"ד בשוגג יעלו במזיד לא יעלו דכשסבור שמותר לבטל דינו כשוגג. (והט"ז ביו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' הביא ד' תוס' אלו. והבין הפשט בדברי התוס' דאפי' למ"ד דקניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג זה דכסבור שמותר לבטל לא קנסו ושרי. וזה אינו. דהתוס' כ"כ רק למ"ד דס"ל דבשוגג לא קנסו ה"ה בכשסבור שמותר לבטל שדינו כשוגג. וכבר השיגו שם על הט"ז בזה בפר"ח ובכו"פ). ויש להביא לזה ראיה מוכחת. מהא דאיתא בירושלמי בפ"ב דתרומות גבי הא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה כו' ר"פ בעא קומיה דר"י עד כדון כסבר שהן טהורין היה יודע שהן טמאין וסבר שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א"ל יאות רבי סבר כר' יודא ברם כר' יוסי היא הדא היא הדא. הרי בהדיא דבתורם מן הטמא על הטהור דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד לא עשה כלום. (ושנוי ג"כ במשנה דתרומות קודם הך דמטביל כליוכו'. ובחד לישנא). ופשיטא ליה להירושלמי הכא אליבא דת"ק דמתני' דאם סבר שמותר לתרום מן הטמא על הטהור נידון ג"כ כשוגג. ולא איבעיא ליה רק אליבא דר"י דס"ל בידע ושכח דלא עשה כלום אם לא היה שוגג מעיקרו ע"ש. וא"כ בנ"ד דאם שכח חשיב שוגג (וכמבואר במג"א שם ובמהר"י מינץ). בודאי י"ל דאומר מותר דינו כשוגג בזה. וראיתי ברמב"ם בפ"ה מהל' תרומות ה"ח שכ' אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה כו' בד"א שלא ידע בטומאה אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. עכ"ל. והכ"מ פי' בדעתו שפסק כר"י במתני'. וכ"כ התויו"ט ולכאורה לפ"ז למה לא הביא הרמב"ם כאן דין זה כשידע בטומאה ושכח שדינו כמזיד לר"י. (וגם ל"ל שהיה מפרש כן במילתיה דר"י דאם היה יודע בתחלה כו' היינו בשוגג דאומר מותר. דא"כ למה נקיט ר"י היה יודע בתחלה כו'). ומצאתי בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם (ח"א סי' ה') שפי' בדברי הרמב"ם כאן שפסק דלא כר"י ושכח דינו כשוגג רק כששגג בדין הוי כמזיד דאיבעי ליה לשיולי לחכם. (אלא דלפ"ז קשה מהירושלמי הנ"ל דא"ל יאות רבי סבר כר"י כו' דמשמע דלת"ק בודאי אומר מותר כשוגג. אם לא נימא שהיה להרמב"ם גי' אחרת בירושלמי שם). ולפ"ז משמע דאומר מותר נידון כמזיד. מיהו לפמ"ש בס' חוו"ד ביו"ד סי' צ"ט דהך דתרומות שאני מכל איסורים שחילקו בשוגג גופיה מה שלא חילקו כן בשום דוכתא. וטעמא משום דתורם מן הטמא על הטהור במזיד דלא עשה כלום אינו מטעם קנס רק מתקנת חכמים והוכיח כן מגמרא דגיטין. ולפ"ז שפיר י"ל דהיכא דהוי מטעם קנס לכ"ע אומר מותר חשיב שוגג ולא קנסוהו. ונראה להוכיח כן מהא דאמר בירושלמי דתרומות אמתני' דהמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ר"ש בשם ר' אבהו בשוגג באיסור ובמזיד באיסור. ופי' המפרש דבשוגג באיסור שלא ידע שאסור לעשר בשבת לא קנסו אותו. וה"נ י"ל בנ"ד. ועוד ראיה מהא דאמר בירושלמי בפ"ה דגיטין הל' ה' דתנן המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור כו' דר' יוחנן ס"ל דמזיד חייב משום קנס. ואמר התם. עד כדון כסבור שהוא חולין היה יודע בה שהיא תרומה וכסבור שמותר לטמאותה נשמעינה מן הדא כו'. ומסיק דאומר מותר דינו כשוגג ולא קנסו. ומלבד זה אף בשאר ענינים מצינו בכמה דוכתי דאומר מותר חשיב שוגג. כדאיתא בתמורה ר"ד י"ז דבכשסבור שמותר להמיר מיחשב שוגג. (וע' ברמב"ם ריש