תורת חסד קנא

באותו יום כיון שצריכין הערב שמש. ולענין אם רוצה להשתמש בהן חולין בטהרה. בזה יש לדון אם הוא בכלל הקנס שקנסו לאסור במטביל כליו במזיד דבדיעבד נמי לא ישתמש בהם. דהא עיקר הקנס הוא רק שלא יהיה מהני מעשיו להתיר איסורו וכל מה שהיה אסור לו מדינא להשתמש בו מתחלה בכלי טמא קודם שהטבילו יאסר לו אף עכשיו אחר שהטבילו. וזהו שייך רק בתרומה שהיה אסור מתחלה להניחה בכלי טמא ואיסור זה יהיה עכשיו ג"כ מחמת הקנס. אבל חולין טהורין שאין שום איסור כלל להשתמש בהם בכלי טמא ג"כ. וכמו שפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' ט"א ה"ט דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ומותר לו לטמא חולין מתוקנים לכתחלה. (וכהמסקנא בע"ז דנ"ו ע"א. וע' בתוי"ט בספ"ה דשביעית וע' בסוטה ד"ל ע"ב ובגיטין דנ"ג ע"א. וגם מבואר בתוס' ריש חולין ד"ב ע"ב דאף למ"ד דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י היינו רק בפירות דשייך בהו תרומה אבל בשר לא כו'). א"כ אף במי שרוצה לאכול חולין בטהרה מ"מ כיון שלא היה מעולם שום איסור מתחלה להשתמש חולין טהורים בכלים טמאים ג"כ ממילא אם הטביל כליו במזיד בשבת או ביו"ט לא שייך לאסור לו אח"כ להשתמש בהם משום קנס. ומהיכן יתחדש איסור בזה. וגם אין לומר דמשום קנס יגזרו עליו תורת טומאה בדיעבד לומר שהחולין שהניח בכליו אחר טבילתם בו ביום נטמאו. דזה אינו. דמשום קנס לא נחית ליה שם טומאה רק שם איסור בדבר שהיה איסור להשתמש בו מקודם. דהיינו בתרומה. ויותר מזה לא מצינו. ואם נימא כן יהיה א"ש טובא. ונכונים מאד דברי הרמב"ם והסמ"ג שכתבו הך דינא דמטביל כליו בשוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהם רק לענין שבת לחוד ולא ביו"ט. משום דביו"ט לא משכחת לה להך דינא כלל. דכלי שנטמא בו"ה שרי להטבילו ביו"ט לכתחלה. וכלים שנטמאו באה"ט בלא"ה אף בחול א"א להשתמש בו תרומה בו ביום דהא מחוסר הערב שמש. ולענין להשתמש בו חולין בטהרה לא קנסו כלל לאסור להשתמש בהם בדיעבד אף אם הטבילם במזיד. והך דינא דמטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם היינו רק בשבת דאסור להטביל בו אף כלי שנטמא בו"ה כנ"ל. ואם עבר והטבילו בשבת אסור להשתמש בו תרומה כנ"ל. אבל ביו"ט ליתא להך דינא כלל. כן היה י"ל לפום ריהטא. אבל באמת ל"נ כן. חדא. דמסתימת דברי הגמ' והפוסקים בד"ז דמטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם. משמע דלא ישתמש בהם כלל אף חולין טהורים ג"כ. וליתא להנ"ל. (ואולי מ"מ היה י"ל דמש"ה לא הביא הרמב"ם בהדיא דין מטביל כליו ביו"ט במזיד. דידוע דרך הרמב"ם שאינו מביא דין שאינו מפורש כ"כ בגמרא). ועוד יש לסתור דברינו הנ"ל. דהא למעשר ג"כ א"צ הערב שמש וכדתנן בפי"ד דנגעים ומייתי לה הגמרא בפסחים (דל"ה ע"א) וביבמות (דע"ד ע"ב) טבל ועלה אוכל במעשר. וא"כ אכתי משכחת לה הך דינא דמטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם אף ביו"ט ובכלים שנטמאו באה"ט ולענין מעשר דא"צ הערב שמש. ובמעשר בודאי שייך הך קנסא. דקודם טבילה היה אסור מדינא להשתמש מעשר בכלי טמא. (אף דהלאו דלא בערתי ממנו בטמא אינו עובר רק כשאכלו או שנהנה ממנו בטומאה כמבואר ברמב"ם רפ"ג מהל' מע"ש. מ"מ יש איסור ג"כ לגרום טומאה למעשר שני. וכדמוכח בסוכה (דל"ה ע"ב) באתרוג של מעשר שני בירושלים שלא יטול דאמרינן התם למ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה. ופירש"י דמע"ש בעי שימור דקודש איקרי כו'. ע"ש. ומיהו ראיתי בפ"י בפסחים דל"ח ע"א שכתב דלא אשכחן שאסור לגרום טומאה למעשר כו' וקצת משמע כן ברש"י שם (סד"ה או דילמא). ע"ש. וי"ל). וכבר כתבנו דלקושטא דמילתא בלא"ה משמע דאף חולין טהורים אסור להשתמש בכלים שהטבילם בשבת וכנ"ל: אלא י"ל בענין אחר בזה בדברי הרמב"ם. דהרמב"ם לטעמיה שבהל' שבת כתב טעם איסור טבילת כלים מפני שהוא כמתקן. ובהל' יו"ט כתב הרמב"ם טעם איסור טבילת כלים שמא ישהה כרב ביבי (דתניא כוותיה בגמ'). וכבר הבאתי לעיל מ"ש הרלב"ח בזה. ונראה די"ל באופן אחר הסברא בזה. דביו"ט לא שייך טעמא דמתקן. דרבא דאמר טעמא דאיסור טבילת כלים מפני שנראה כמתקן כלי. ופריך א"ה אדם נמי ומשני אדם נראה כמיקר. והיינו דאף שבאמת מתכוין לטבול וליטהר מטומאתו ואין דעתו להקר כלל. מ"מ הא כל איסור טבילת כלים הוא רק משום דמיחזי כמתקן ולא חשיב תקון מנא בעצם רק שהרואים יטעו לומר דתקוני מנא שרי ביו"ט (ועי"ז יבואו לתקן כלי ביו"ט במלאכה ממש). וכיון דבטבילת אדם יסברו הרואים שהוא יורד להקר עצמו ושוב לא יהיה מיחזי בעיניהם כמתקן מש"ה שרי. רק לכאורה א"כ גבי טבילת כלים נמי כיון דקיי"ל דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט. והשתא אף כשמטביל כלי שנטמא מעיו"ט מ"מ י"ל שהרואים לא ידעו זה והמה יסברו ויתלו לומר שהוא מטביל כלי שנטמא ביו"ט ואין כאן מראית העין ג"כ ולמה אסור. ומצאתי שהקשה כן בצל"ח. מיהו באמת הא לק"מ. דהא לעיל אמרינן דכלי שנטמא ביו"ט הוי מילתא דלא שכיחא. וכדפירש"י דהכל מיטהרין ברגל וכש"כ שזהירין אז מלהיטמא וכיון דטומאה ביו"ט הוי מילתא דלא שכיחא ממילא הרואים נמי לא יתלו בזה לומר שהכלי נטמא ביו"ט דמילתא דלא שכיחא כי האי לא מסקי אדעתייהו ושפיר יש בזה איסור דמיחזי כמתקן ביו"ט. אלא דאכתי קשה כיון דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט א"כ אף כלי שנטמא באה"ט יהיה שרי להטבילו ביו"ט דהרואים לא ידעו זה אם נטמא באה"ט או בו"ה ויתלו לומר שזהו כלי שנטמא בו"ה דהוי מילתא דשכיחא. ואף דיש לחלק דדוקא בטבילת אדם דנראה כמיקר שרי שיתלו לומר דאינו לשם טבילה כלל. משא"כ בטבילת כלי שרואים שמטבילו לשם טהרה שוב לא יתלו בהיתר יותר מבאיסור לומר שנטמא בו"ה כו'. מ"מ אין חילוק זה מוכרח שיודו בזה כולהו אמוראי. והילכך י"ל לדברי הרמב"ם דבהל' יו"ט פסק כרב ביבי דאיסור טבילת כלים הוא שמא ישהה דתניא כוותיה. ובהדיא איתמר בברייתא טעם זה על איסור טבילת כלים ביו"ט. (וכבר כתבו המחברים דטעמא דשמא ישהה שייך טפי גבי יו"ט. וכ"מ ברש"י ותוס' דלענין שבת י"ל דבזמן מועט ל"ח לתקלה כו'). וי"ל דרב ביבי גופיה נמי מודה דבשבת בלא"ה אסור להטביל כלים מטעם דמיחזי כמתקן (כמו במעשר פירותיו ובעירובי חצירות ובמיעוט ענבי הדס דאמרו שם טעם זה דמיחזי כמתקן. וכש"כ הכא בכלים דשייך יותר). רק לענין יו"ט ס"ל דלא מיחזי כלל כמתקן בטבילתו כלים דאמרינן דהרואים יתלו לומר שהוא כלי שנטמא בו"ה דשרי להטבילו ביו"ט וכנ"ל. משא"כ בשבת דאסור להטביל אף כלי שנטמא בו"ה כנ"ל שפיר י"ל טעם האיסור מטעם דמיחזי כמתקן ממש וכנ"ל. ומש"ה כתב הרמב"ם בהל' שבת הטעם משום מתקן ובהל' יו"ט כתב הטעם משום שמא ישהה כו'. והשתא א"ש נמי מ"ש הרמב"ם במטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם רק בשבת ולא ביו"ט. דביו"ט דאיסור טבילת כלים רק שמא ישהה אין לאסור כלל בדיעבד מה"ט רק דסגי בהכי במה שאסרו לכתחלה להטביל כלים ביו"ט וממילא תו לא יבואו להשהותו על יו"ט ולהטבילו באיסור וכמש"ל. משא"כ בשבת דהאיסור משום דמיחזי כמתקן אף בדיעבד אסרו להשתמש בהם אם הטבילם במזיד