תורת חסד קנ

כהאוסרים. וכבר הראינו פנים דהמתירים מדמו לה לכלי שנטמא בולד הטומאה שמטבילים ביו"ט. והאוסרים ס"ל לחלק כסברת הה"מ בהל' יו"ט הנ"ל. ואכתי קשה טובא על הפוסקים החולקים ע"ד הה"מ שלדבריהם מותר לבטל איסור דרבנן ביו"ט. וקשה מגמ' דשבת הנ"ל שאסור להרים בשבת מדין מתקן. (ודוחק לחלק ולומר דהתם נהי דמה שהרמה אוסרת את המדומע הוא מדרבנן מ"מ עיקר החיוב להרים מפני גזל השבט י"ל דהוי מדאורייתא. דלענין ממונא ל"ש כלל ביטול ברוב כדאיתא בביצה (דל"ח ע"ב) מש"ה מיחזי כאן טפי כמתקן משאר מידי דרבנן. דזהו דוחק. וגם דמשמע בכ"ד דעיקר טעמא דמפני גזל השבט זהו ג"כ רק מדרבנן. ואכמ"ל). (ושוב מצאתי בתשו' ש"א (סי' נ"ו) שהביא ראיה לדברי הה"מ מגמ' דשבת הנ"ל). ולכאורה זהו קושיא גדולה על החולקים עליו. אך נלע"ד לבאר דיש חילוק בזה בין שבת ליו"ט בדין כלי שנטמא בו"ה דמטבילין אותו ביו"ט אבל לא בשבת. וממילא רווחא שמעתתא ליישב כמה קושיות. ולפי שד"ז נוגע לדינא טובא ההכרח להאריך קצת בביאור ד"ז: ט ונראה לבאר בזה. דאף שהט"ז (בסי' שכ"ג ס"ק ה') כתב בפשיטות בהא דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט דה"ה לשבת ג"כ. ומזה תמה על הרא"ש. ע"ש. וכ"ד המג"א שם ג"כ דמה"ט מיקל בדיעבד לענין כלים חדשים שהטבילם בשבת משום די"א דטבילת כלי חדש דרבנן (והובא בדברינו לעיל). מ"מ יש לתמוה שלא נזכר מזה בשום אחד מהראשונים לענין שבת. וההיפך מבואר בתוס' ביצה (די"ח ע"ב ד"ה ושוין). וז"ל התוס' וא"ת אמאי אין מטבילין אותו כו' ועוד דלא נטמא כ"א בו"ה וכ"ע מודו דמטבילין לכל הפירושים דלעיל ולמאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן ניחא. עכ"ל התוס'. הרי מפורש בדבריהם דבשבת אסור להטביל אף כלי שנטמא בו"ה ג"כ וכן מבואר ג"כ מדברי הרמב"ם שבפ"ד מהל יו"ט (בהלכה י"ח) בדין איסור טבילת כלים ביו"ט כתב הרמב"ם ד"ז דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט. ואילו בפכ"ג מהל' שבת ה"ח שכתב שם דין איסור טבילת כלים בשבת סתם דבריו וכ' אסור להטביל כלים טמאים בשבת. ולא חילק בין שנטמא באה"ט או בו"ה., ומ"ש הט"ז דטמאים משמע טמאים גמורים דהיינו שנטמאו באב הטומאה הוא דוחק. ועוד יש להוכיח כן מהא דאיתא בירושלמי ברפ"ב דתרומות ובפ"ב דביצה הל' ב' (ובספ"ב דשבת איתא שם בשינוי גירסא). מתני' בכלים גדולים כו' מערים עליהם כו' נפל דליו בתוך הבור נפלו כליו כו' מערים עליהן ומטבילן. תרין אמוראין ח"א בכלים שנטמאו באה"ט וח"א בכלים שנטמאו בו"ה מתיב מ"ד בו"ה למ"ד באה"ט ואפי' בחול טעון הערב שמש א"ל ברוצה להשתמש בהם חולין בטהרה. ופי' המפרש (הר"א פולדא בתרומות שם) דהא דמתיב מ"ד בוה"ט למ"ד באה"ט היינו דהיכי תנן במתני' דשוגג ישתמש בהם דהא כיון שנטמא באה"ט אפי' בחול טעון הערב שמש וא"א להשתמש בו באותו יום. ומשני ברוצה להשתמש בו חולין בטהרה דלחולין א"צ הערב שמש. אך בפי' הקה"ע בירושלמי דביצה שם פי' בע"א. דפלוגתא דהני אמוראי היינו בהיתר הערמה אי התירו רק בכלי שנטמא בו"ה או אפי' באה"ט. ומתיב מ"ד בוה"ט למ"ד באה"ט היינו דכיון שנטמאו באה"ט וצריך הערב שמש וא"כ הוי מטביל מיו"ט לחול ולמה יתירו לו הערמה זו. ומשני ברוצה להשתמש בו חולין בטהרה דא"צ הערב שמש ושפיר התירו הערמה לצורך יו"ט גופיה. ומהמשך דברי הירושלמי נראה כפי' הקה"ע בזה דפלוגתא דהנך אמוראי והא דמתיב מ"ד בו"ה כו' כל זה שייך לענין היתר הערמה דאיתמר שם בירושלמי מקודם. ע"ש. וגם מוכח כפירוש הק"ע בירושלמי הכא מדברי התוס' ברפ"ג דחגיגה (דכ"א ע"א) שהביאו שם הך ירושלמי ומוכח מדבריהם שפי' בירושלמי ג"כ כהק"ע הנ"ל. (וע' בתוס' בזבחים דצ"ח ע"ב שהביאו שם ג"כ הך ירושלמי. ע"ש). ולפי הך פירושא בירושלמי א"כ מוכח דעד כאן לא פליגי הני אמוראי התם אלא בהיתר הערמה אי התירו זה רק בכלי שנטמא בו"ה או אפי' בכלים שנטמאו באה"ט. אבל כ"ע מודו שאסור להטביל בשבת כלים שנטמאו בו"ה אא"כ ע"י הערמה כנ"ל. ולפי זה הרי מוכח מכאן דהא דתניא דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט היינו ביו"ט דוקא אבל לא בשבת. (והתוס' בחגיגה שם רצו לדחוק ולומר דהברייתא דכלי שנטמא בו"ה מטבילין כו' ג"כ מיירי ע"י הערמה. ולדברינו א"צ לזה ובפשוטו ניחא דיש חילוק בזה בין שבת ליו"ט וכנ"ל). ואחר שביארנו דבשבת אסור להטביל אף כלי שנטמא בו"ה כמו שהוכחנו מדברי התוס' דביצה די"ח ע"ב כנ"ל. ושכן מוכח מהירושלמי לפירוש הקה"ע הנ"ל שכפירושו מבואר בתוס' חגיגה הנ"ל. וכ"מ ג"כ מדברי הרמב"ם שבהל' יו"ט כ' ד"ז דשרי להטביל כלי שנטמא בו"ה משא"כ בהל' שבת לא כתב ד"ז כלל וסתם דבריו לאסור. והשתא לפי זה ממילא מיושב ד' כל הפוסקים הסוברים דמותר לבטל איסור דרבנן ביו"ט דמדמו לה לכלי שנטמא בו"ה. והוה קשיא לן מגמרא דשבת הנ"ל דפריך הגמרא בהעלאת המדומע והא קמתקן כו' אף דמה שהרמה אוסרת את המדומע הוא מדרבנן כנ"ל. ולדברינו ניחא היטב דהגמרא פריך שפיר התם דבשבת קאי ובשבת פשיטא דאסור וכמו כלי שנטמא בו"ה דאסור להטבילו בשבת וכנ"ל ובתה"ד כ' ד"ז דאסור לבטל איסור רק בשבת והמג"א העתיק משמו דאסור לבטל איסור בשבת ויו"ט. וזה שלא בדיוק. ומעתה נדחה ההוכחה שהוכחתי לעיל מד' התה"ד בשם הא"ז דס"ל כדברי הה"מ בדין טבילת כלים חדשים. ולפמ"ש השתא לחלק בזה בין שבת ליו"ט ליתא להוכחה הנ"ל וכמבואר: ולפי הדברים האלה היה מקום עוד לחדש בזה לפום ריהטא ולבאר דברי הרמב"ם מה שכבר עמדנו עליו בזה לעיל (אות ה') בשנותו את טעמו. דבהל' שבת שם פכ"ג ה"ח בדין המטביל כליו במזיד לא ישתמש בהם כ' ד"ז רק בשבת ולא הזכיר כלל דין מטביל כליו ביו"ט. ואילו בדין המגביה תרומה ומעשרות (שם בהט"ו) כתב דבשבת או ביו"ט במזיד לא יאכל. וכ"כ הסמ"ג בלאוין ס"ה וז"ל המגביה תרומה ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל כו' המטביל כליו בשבת שוגג ישתמש בהם כו'. עכ"ל. באופן שנראה מדבריהם שכ"כ בדיוק ובכוונה. והדבר יפלא. דהני תרי דיני דהמטביל והמעשר נשנו במשנתנו בתרומות שם בחד מתני'. ומאין הרגלים לחלק ביניהם. ובממ"נ אם נימא שהם מפרשים בגמרא דביצה הנ"ל כפי' הרשב"א בתשו' הנ"ל (באות ב') דס"ל דשינויא דהגמ' דאיסורי שבת שאני קאי אכולהו אף על מתני' דהמעשר ומתני' דהמטביל כו'. א"כ תרווייהו מיירי רק בשבת ולא ביו"ט. ולשיטת המרדכי הנ"ל תרווייהו אף ביו"ט ג"כ. ומה ראו לחלק בין הפרקים בזה. (וכבר ביארנו לעיל באות ה' מה שהיה י"ל בזה עפ"י דברי הרלב"ח. וא"ל). ולפי דברינו הנ"ל דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו ביו"ט אבל לא בשבת כנ"ל. ואמוראי דפליגי בירושלמי היינו רק לענין היתר הערמה אי התירו רק בכלי שנטמא בו"ה או אף באה"ט כנ"ל. ולפי זה היה י"ל במתני' דתרומות דתנן דהמטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהם. לכ"ע מיירי רק לענין תרומה ובכלים שנטמאו בו"ה דא"צ הערב שמש וראוי להשתמש בהן לבו ביום. אבל בכלים שנטמאו באה"ט הא בלא"ה א"א להשתמש בהן תרומה