תורת חסד קמט

איסור דרבנן בשבת ויו"ט. לכאורה מוכח כן להדיא בגמ' דשבת (דקמ"ב ע"א) והובא שם בתה"ד בתחלת התשובה שם. גבי הא דתנן דר"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. ופריך הגמ' ואמאי הא קמתקן ומשני כר"א כו'. והרי שם כבר נתערבה התרומה בק"א רק דמחוסר הרמה ומה שהרמה אוסרת את המדומע פשיטא דהוא מדרבנן בעלמא. (וע' תוס' בכורות דכ"ב ע"ב). ומ"מ אסור להרים בשבת מדין מתקן. וכש"כ שאסור לכתחלה לערב ברוב איסור דרבנן ביו"ט. והא דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כתב שם בתה"ד דאע"ג דמבטל איסור בידים ביו"ט ואסור משום מתקן התם כיון דמיקלא קלי איסורא לא חשיב תקון כלל. עכ"ד התה"ד. (ולכאורה זה א"ש לפ"ד הרא"ש בביצה שהובא בטור יו"ד סי' צ"ט דס"ל לדינא דאין מבטלין איסור לכתחלה אף בשום איסור דרבנן ולא התירו רק בעצים שנשרו מן הדקל דמיקלא קלי איסורא. וכמ"ש הב"י שם בדעתו דס"ל דכי מפליג הגמ' שם מעיקרא בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסוריה שרי לבטל בדרבנן. אבל לפ"ד התוס' והרשב"א וכל הפוסקים דס"ל דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא שרי להוסיף ולבטל והוכיחו כן מגמ' דביצה שם דאמרו דבדרבנן מבטלין. וע"כ דהוכחתם היא מהא דהגמ' שם מעיקרא לא אסיק אדעתיה הך סברא דמיקלא קלי איסורא ומוכח מזה דבאיסור דרבנן מבטלין אף בדלא קלי איסורא א"כ ה"נ יש להוכיח מהכא דשרי לבטל איסור דרבנן ביו"ט. ולא חשיב מתקן ג"כ. וצ"ל דאף שזה חידש לו התרצן לבסוף דהיכא דקלי איסורא בטל אפי' בדשיל"מ לרב אשי והמקשן לא ידע סברא זו מ"מ זה היה פשוט לו מתחלה ג"כ דהיכא דקלי איסורא אין זה בגדר מתקן עכ"פ). ומ"מ איכא לעיוני בהך דינא דהתה"ד דאין מבטלין איסור דרבנן ביו"ט משום מתקן. דלכאורה הך דינא תליא באשלי רברבי פלוגתא דגאונים קדמונים. דבפ"ג דפסחים (דמ"ו סע"א) במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט כו' כתב הרי"ף מיהו ה"מ בא"י אבל חלת ח"ל דמדרבנן היא כו' ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה כו'. עכ"ל הרי"ף שם. וכ"ד רב האי גאון הובא במלחמות שם. אבל התוס' והרא"ש והג"מ כ' דאפי' כי ליכא כהן קטן שרי לאפותה דחזי ליה ע"י ביטול ברוב דקיי"ל חלת ח"ל מבטלה ברוב. וכבר הקשו שם הרמב"ן והר"ן ובתשו' הרשב"א (סי' של"ו) ע"ד הרי"ף אמאי לא שרי לאפותה כי ליכא כהן קטן מה"ט דביטול ברוב כו'. והרמב"ן סבר לתרץ דברי הרי"ף דס"ל דהא דחלת ח"ל מבטלה ברוב היינו היכא שכבר נתערב להיתר פחות מרוב מוסיף עליה עד שיבטל ברוב אבל כשהיא בעינה אסור לערבה בידים עם היתר. ומלבד שדבר זה רפיא בידיה דהרמב"ן (שכתב שם רק שסבר לומר כן ושלא ראה לאחד מהראשונים שיפרש כן. ע"ש). אף גם אם נימא כן יהיה סתירה בפסקי הש"ע. דביו"ד סי' שכ"ג פסק הש"ע הא דחלת ח"ל מבטלה ברוב היינו דאף כשהיא בעינה שרי לערבה בידים ברוב היתר. (וע"ש בב"י ובש"ך ס"ק ז'). ובאו"ח סי' תנ"ז פסק הש"ע כר"א דפסחים. ויהיה סתרי אהדדי. הילכך י"ל בפשוט שדעת רב האי גאון והרי"ף הוא דס"ל כמ"ש התה"ד דאסור לבטל ברוב איסור דרבנן ביו"ט מחמת דהוי מתקן. וא"כ לא חזי ליה חלת ח"ל ביו"ט דלא מצי לבטלו. ואף שהרי"ף בפ"ק דביצה פסק כאבוה דשמואל (בד"ט ע"א) דגילגל עיסה מעיו"ט אין מפרישין חלתה ביו"ט. וא"כ ע"כ מתני' דפסחים דכיצד מפרישין כו' מיירי בעיסה שנילושה ביו"ט. ולפי זה נהי דביטול ברוב חשיב מתקן מ"מ יהא שרי לתקונה דהוי כמכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט דמותרים ביו"ט. (וכנ"ל באריכות). זה אינו. דהא קיי"ל דבמכשירין לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך כו', (ובאו"נ נמי לא אמרינן מתוך כו' רק היכא דאיכא צורך קצת). וא"כ למה נתיר כאן בחנם לתקנו ע"י ביטול ברוב. כיון דמצי למיעבד כר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה וא"צ כלל בתקון זה. הן אמת שבדין זה צ"ע בלשונות הפוסקים. דמלשון התוס' והרא"ש בפסחים משמע דא"צ בפועל לבטל ברוב החלה טמאה ביו"ט רק כיון דחזי ליה ע"י ביטול ברוב ממילא שרי ליה לאפותה כך בעינה. אבל מדברי הרמב"ן והר"ן מבואר דצריך באמת לבטל ברוב החלה טמאה קודם שתאפה. ע"ש. וכ"נ מד' שאר פוסקים. ולכאורה יש להוכיח כן. דא"א לומר שיותר לאפותה כשהיא בעינה כיון דחזי ליה ע"י ביטול ברוב. דא"כ קשיא דהא קיי"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה היינו רק מדרבנן אבל מן התורה שרי לבטל כל האיסורים ודלא כהראב"ד דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא. וע' ביו"ד סי' צ"ט. והשתא תקשי לן בברייתא דתניא בפסחים (דמ"ז ע"ב) וביצה (די"ב ע"ב) במבשל ג"ה בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש. וחשיב ג"כ משום מבשל ביו"ט ומשום הבערה. ואמאי חייב משום בישול והבערה הא מן התורה הוי זה בישול והבערה לצורך דחזי ליה ע"י ביטול ברוב. ולא ליחייב רק משום בב"ח וג"ה. אם לא נימא דאחר שאסרו חכמים לבטל איסור לכתחלה שוב ממילא עי"ז יהיה מלקות מן התורה במבשל איסור ביו"ט וכיוצא בזה העירו האחרונים בדין אופה מיו"ט לחול דקיי"ל דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו'. היכא דאסור באכילה מדרבנן אם נימא דעי"ז יתבטל ההואיל ושוב יתחייב מלקות מה"ת. דבעל ש"א בתשובתו (סי' ס"ד) וכן בספרו ט"א במגילה פשיטא ליה דאפי' היכא דאסור באכילה מדרבנן מ"מ אין כאן איסור דאורייתא משום מלאכת יו"ט דכיון דמדאורייתא חזיא ליה לאכול אמרינן הואיל כו'. וכ"מ מפירש"י בפסחים (דמ"ז ע"ב ד"ה כלאחר יד) ע"ש. וכבר ביארתי מזה במ"א ואכמ"ל. אך אף לפי מה שצידד בזה בתשו' ר"ע איגר סי' ה' די"ל דבאיסור אכילה דרבנן לא אמרינן הואיל כיון דלא שכיחי אורחים שירצו לאכול איסור דרבנן וכיון דליכא הואיל ממילא יש איסור דאורייתא במלאכת יו"ט. מ"מ אף לדעתו הכא שפיר י"ל דלא יתחייב כאן משום הבערה ובישול כיון דחזי ליה ע"י ביטול ברוב. דכאן ל"ש סברתו בזה לומר שלא ירצה לעבור על איסור דרבנן שלא לבטל איסור לכתחלה. דהרי הוא בישל ג"ה בחלב ע"מ לאכלו וחזינן שאכלו באיסור גמור ומכש"כ שלא היה מונע מלבטל איסור לכתחילה כו'. א"ו מוכח מכאן דכ"ז שלא ביטלו חשוב זה הבערה שלא לצורך ולא מהני מה שהיה יכול לבטלו ברוב היתר וכדברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל. (ודוחק לחלק בזה בין שעכשיו הוא איסור מד"ת או לא). ושמא י"ל דמכאן ראיה להנו"ב (במ"ת חיו"ד סי' מ"ה) דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדרבנן היינו דומיא דזרוע בשילה דטעם הנבלע הוא מתבטל. אבל לבטל איסור בעין הוא אסור מה"ת. ולפ"ז לק"מ הכא. (או דיש לחלק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה, דבאיסורי הנאה מדאורייתא אין מבטלין דזה גופיה חשיב הנאה. ואכמ"ל). ועכ"פ מבואר מדברינו שמדברי רב האי גאון והרי"ף מוכח דס"ל דאסור לבטל איסור דרבנן ביו"ט. אך מדברי כל הראשונים הנ"ל שכ' שם היתר זה לבטל ברוב החלה טמאה מוכח דס"ל דשרי לבטל איסור דרבנן ביו"ט. (ואולי יש לדחות עפ"י מש"ל כיון דהכא העיסה נילושה ביו"ט. וכנ"ל): ולפ"ד הרמב"ן בד' הרי"ף אף הרי"ף סובר דשרי לבטל איסור דרבנן ביו"ט. ומדברי הש"ע מוכח