תורת חסד טו

דרבא ועדות הנשים גילוי מילתא בעלמא הוא. ונראה שהוא מפרש בברייתא דנדה דברישא דלא מפליג בין תוך הפרק ובין לאחר הפרק כדמפליג ר"י אח"כ. מזה משמע דנאמנת בבדיקתה אף היכא דליכא חזקה דרבא. (וכן מסתמא מיירי נמי אף שאין עדות ברורה על השנים. וע' בב"ש סימן קס"ט סק"ט). וכן פירש הרמב"ן בנדה שם ברישא דברייתא דנשים נאמנות בין לפני הפרק או לאחריו רק שהרמב"ן כתב בטעמו דמהימני משום דמצינן לגלויי מילתא כו'. והביא שם שהרי"ף לא פי' כן. וי"ל דהר"א ממיץ נמי היה מפרש שם כהרמב"ן ומטעמא דעד כשר מהימן, (ואין פירוש זה מוסכים לרוב הפוסקים): ועוד יש להוכיח דחזקה דרבא הוא חזקה דאורייתא מהא דפסקינן בש"ע חו"מ רס"י ל"ה לענין עדות של בן י"ג שנה ויום אחד דאם שהו מלבודקו זמן רב ואח"כ בדקוהו ונמצאו לו שתי שערות הוא בחזקת גדול למפרע משעה שהיו לו י"ג שנה. (והוא מדברי הרא"ש בתשובה, והובא לעיל בדברינו אות ו'(. דמחמת חזקה דרבא בצירוף חזקה דהשתא מחזיקין אותו בגדול למפרע. ומוכח מזה דעכ"פ חזקה דרבא היא חזקה גמורה מדאורייתא. (רק דמ"מ חזקה דרבא לחוד לא מהני לענין ממון כמ"ש לעיל רק בצירוף חזקה דהשתא). ואף שהנו"ב בתשובת בחח"מ שם רצה להוכיח מדברי הרמב"ן דפליג על הרא"ש בדין זה ממ"ש הרמב"ן בעובדא דבני ברק דמיירי שמכר ומת מיד. ומוכח מזה דאילו היה חי אח"כ לא היה מועיל הבדיקה להחזיקו בגדול למפרע. מ"מ הנו"ב גופיה בתשובה בחאה"ע שם חזר בו וכתב דאדרבה י"ל דהרמב"ן ס"ל כפי' התוס' דחזקה דרבא אלימא אף להוציא ממון. ועובדא דבני ברק ע"כ מיירי שנבדק תחלה ולא נמצאו לו שערות ומש"ה צ"ל דמיירי שמכר ומת מיד. אלא דלכאורה קשה ע"ד הרמב"ן שהוצרך לפרש שם שמכר ומת מיד, וכן קשה ע"ד הרא"ש שהוכיח מכאן דאילו היה חי היה מועיל הבדיקה להחזיקו בגדול למפרע משעת המכירה. והא י"ל בפשיטות לפי מה דקיי"ל בש"ע חו"מ (סי' רל"ה סי"ד) דאפי' היה קטן כשמכר ואח"כ כשנעשה בן כ' שנה לא מיחה שוב אינו יכול למחות. והוא מדברי הרמב"ם (פכ"ט מהלכות מכירה הי"ז) וע"ש בהה"מ. וא"כ לפ"ז בעובדא דבני ברק שפיר י"ל שלא מת מיד אחר המכירה וגם אין מחזיקין אותו בגדול למפרע. רק דהבדיקה דעכשיו יהיה מהני לברר שהיה גדול קודם מותו ולא מיחה דהמקח קיים ומש"ה השיב להם ר"ע משום דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה. ואין לומר דהרמב"ן והרא"ש לא יסברו כהרמב"ם בדין זה אלא שאף שלא מיחה אח"כ בהיותו בן כ' שנה מ"מ המקח בטל. דא"כ היאך סתם בש"ע הנ"ל נגד דעתם בזה. אלא י"ל דמכאן ראיה לדעת המהרמ"א ומהרש"ך בתשו' דס"ל דדוקא כשמכר כשהוא גדול אחר י"ג שנה ויום אחד והביא שערות רק שהוא פחות מבן כ' שנה דלענין למכור בנכסי אביו קטן הוא בזה מהני כשהגיע אח"כ לבן כ' שנה ולא מיחה דשוב אינו יכול למחות. אבל אם מכר כשהוא קטן ממש פחות מבן י"ג שנה שאז אין במעשיו כלום אף שאח"כ בהיותו בן כ' שנה ג"כ לא מיחה לא מהני מידי והמקח בטל. ודלא כהאחרונים החולקים עליהם בזה. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ן והרא"ש הנ"ל. דבעובדא דבני ברק שהיורשים היו מערערים לומר שהוא קטן ממש מחמת שלא הביא שתי שערות ובזה לא מהני כלל מה שלא מיחה אח"כ בהיותו גדול. וע"כ הוכיח מזה הרא"ש שמחזיקין אותו בגדול למפרע משעת המכירה. והרמב"ן פירש שמכר ומת מיד ולק"מ: והנה הך דינא של הרא"ש וטוש"ע הנ"ל דכשנמצאו לו אח"כ שערות מחזיקין אותו בגדול למפרע. כן מבואר ג"כ בדברי התוס' ב"ב (דף קנ"ו ע"א ד"ה בודקין). שפי' התוס' התם הא דבודקין לקידושין היינו לענין שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אי משכחינן אח"כ סימנים בתראי לא הוו קידושין והיינו משום שאז מחזיקין אותה בגדולה למפרע משעה שהגיעה לכלל שנים והוו קידושי ראשון קידושין גמורים. ואין להקשות במ"ש שם התוס' דאי לא משכחי סימנים הוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו בספיקא דאורייתא כו', דאכתי למה נחוש לקידושי שני הא בממ"נ אם נימא שהיו לה שערות ונשרו א"כ יש להחזיקה ג"כ בגדולה למפרע וכנ"ל. דלק"מ דכמו דקיי"ל לענין חזקה דמעיקרא דכל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה וכמ"ש התוס' בחולין (דף י"א ע"א ד"ה אתיא) ה"נ כן לענין חזקה דהשתא דכל שלא נתבררה החזקה בשעתה אין להחזיק למפרע כלל. ומש"ה דוקא כשנתבררה החזקה אח"כ שבדקו ומצאו שערות אז מחזיקין בגדלות למפרע. משא"כ כאן שלא נמצאו לה שערות כלל רק שחוששין שנשרו והוי חזקה שלא נתבררה בשעתה אין להחזיקה למפרע בגדולה והוי ספק שמא הביאה שערות קודם קידושי שני וצריכה גט משני ג"כ מספק. וסברא זו מצאתי במהרי"ט ובנו"ב. (ולקמן יבואר דא"צ לזה כאן ובלא"ה לק"מ). וכן מבואר ג"כ כדברי הרא"ש הנ"ל בתוס' קידושין (ר"ד ס"ד) לשיטה אחרת שפי' הר"י שם דבמקום סימנים א"צ עדות שנים והא דנאמן האב לומר על בנו שהוא גדול מיירי שמעיד על זמן הקודם לפני שנה או שנתים שכבר מאז היו לו שנים או סימנים. הרי דכשהאב מעיד על שנים לחוד ג"כ מחזיקין אותו למפרע בגדול כשנמצאו לו עכשיו שערות ואמרינן דהשערות באו מקודם כשהגיע לכלל שנים וכדעת הרא"ש הנ"ל. אך ברא"ש בקידושין שם הביא ג"כ דברי התוס' בשינוי לשון וז"ל שם. והכא מיירי שהאב מעיד על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא היה בן י"ג שנה ויום אחד וגם הביא שתי שערות עכ"ל. ולכאורה מוכח מדבריו דאע"ג דעכשיו יש לו שערות והאב מעיד שכבר היה מקודם בן י"ג שנה ויום א' אין מחזיקין אותו בגדול למפרע וצריך האב שיעיד שמקודם היה לו ג"כ שערות. ולפ"ז דברי הרא"ש סתרי אהדדי למ"ש בתשובה שם דכשנמצאו לו שערות אח"כ מחזיקין אותו בגדול למפרע משעה שהגיע לכלל שנים, ומדבריו בפסקיו כאן מוכח להפך. אך י"ל דלק"מ ואין כאן סתירה בדברי הרא"ש. וכעין מה שמצינו בקידושין (דף ס"ה ע"ב) דפליגי אמוראי במקדש בע"א דר"כ אמר אין חוששין לקידושין ור"פ אמר חוששין לקידושין. וקשה דלר"פ תיקשי מברייתא דתוספתא דגיטין בפ"ה והובא ברי"ף פ"ז דגיטין ראוה שנים שנתייחדה עמו צריכה הימנו גט שני ראה א' א"צ גט שני אחד בשחרית ואחד בין הערבים אין מצטרפין. ופי' הר"ן דבראה אחד א"צ גט שני שאפי' קידש ממש בפניו אין חוששין לקידושין דאין דשב"ע פחות משנים כו'. והשתא לר"פ דאמר דמקדש בע"א חוששין לקידושין א"כ תיקשי הכא אמאי בראה אחד א"צ גט שני כיון דקיי"ל הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה והוי כמו קידש בפנינו דחוששין לקידושין לדידיה. וצ"ל דדוקא בשני עדים שזהו בירור גמור אמרינן ג"כ ה"ה עדי יחוד ה"ה עדי ביאה. דמשום דחזקה שנבעלה מקודשת ג"כ. אבל בע"א אף למ"ד דחוששין לקידושין מ"מ זהו רק כשקידשה ממש בפניו אבל נתייחדה בפניו אין לחוש בזה משום חזקה שנבעלה דאין לדון בזה בתורת חזקה כיון דאף על הייחוד ליכא בירור גמור רק ע"א ואין דנין חזקה לחוש לקידושין ע"פ ע"א שמעיד על הייחוד. (וכן ראיתי בתשובת ח"ס חאה"ע סי' ק"א שכ"כ). וה"נ י"ל הכא בדברי הרא"ש. דודאי כשנמצאו לו אח"כ שערות מחזקינן ליה בגדול למפרע משעה שהגיע