תורת חסד קמח

אין לו כלי אחר. (ע' ש"ך סי' קכ"א ס"ק י"א). ובשגם בדין טבילת כלים חדשים גופייהו יש חולקים ע"ד הה"מ ומתירים משום דהוי דרבנן. (וסמכינן עלייהו להלכה לענין דיעבד אם הטבילם בשבת דשרי להשתמש בהם. כמבואר במג"א סי' שכ"ג). ע"כ מכל זה נלע"ד לצדד להתיר להגעיל ביו"ט כלים הבלועים מאיסור דרבנן: ובעיקר מחלוקת הפוסקים לענין טבילת כלים חדשים ביו"ט. דהה"מ ס"ל דאף למאן דס"ל דטבילת כ"ח דרבנן מ"מ אסור ביו"ט משום מתקן כיון דלא חזו למידי קודם טבילה כנ"ל. ויש חולקים ומתירין טכ"ח ביו"ט ולית להו סברת הה"מ בזה. הנה לכאורה מוכח כדעת הה"מ מהא דמבואר במתני' דספ"ב דשבת ובספ"ק דדמאי דבשבת אסור לעשר את הדמאי. אע"ג דבדמאי אינו מתקן רק מאיסור דרבנן. וע"כ לחלק דל"ד לכלי שנטמא בו"ה כיון דכאן מקודם לא הוה חזי למידי והוי מתקן גמור. רק די"ל דכיון דעיקר חיוב מעשר הוא מה"ת אלא שבדמאי מה"ת א"צ לחוש לספיקו א"כ דמי ממש לכלים הנמצאים דאע"ג דמה"ת א"צ לחוש לספיקן מ"מ חשיב שפיר מתקן בזה במה שחשו חכמים לאיסור תורה כנ"ל ואסור ביו"ט. ואין מכאן ראיה לד' הה"מ הנ"ל. מ"מ אכתי יש להוכיח כן מהא דאסור לתרום תרומת חו"ל דרבנן ביו"ט וכן חלת חו"ל כדאיתא בכ"ד. וכן מהא דאסור לעשר מעשר פירות בשבת ויו"ט אף דמעשר פירות מדרבנן לפ"ד רש"י ותוס' (בשבת דס"ח ע"א ושאר דוכתי) ורש"י גופיה פירש במתני' דשבת (דף ל"ד ע"א) עישרתם פירות האילן. הרי דאסור לעשר פירות האילן בשבת אף ע"ג דחיוב המעשר מדרבנן. וכ"מ בדוכתי טובא. (ומיהו לד' הרמב"ם הנ"ל באות ה' דס"ל דבהפרשת תרומות ומעשרות בשבת מלבד איסור שבות דמתקן יש עוד שבות מפני שנראה כמקדיש, יש לדחות קצת הכא). וכן יש להוכיח מגמ' דיומא (דף פ"ג ע"ב) דאמרינן שם ל"צ בשבת כו' הב"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן כו' ופירש"י דטבל שלו מדרבנן ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן ואשמעינן שידחה השבות כו'. הרי בהדיא דאפי' טבל דרבנן בעציץ שאינו נקוב אסור להפריש מעשר שלו בשבת. וכ"מ נמי בגמ' רפי"ח דשבת (ר"ד קכ"ח) דטבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב ג"כ הוי מוקצה דלא חזי למידי ומוכח מזה דאסור לתקנו בשבת. וכן משמע מהא דאסור לערב עירובי חצירות בשבת מטעם מתקן כמ"ש רש"י בשבת (דל"ד ע"א). ואין לחלק בכל זה בין תיקון אוכל לתיקון כלי. דאדרבה לפמ"ש לעיל בשם הש"מ והרלב"ח דטבילת כלים הוי כמכשירי או"נ א"כ טפי יש להתיר בתיקון אוכל מבתיקון כלי. רק דבאמת נראה דלתקן מידי איסור אין לזה בשריותא דמכשירי או"נ כלל. (ובש"מ שם נמי דייק בלשונו וכ' שעשאוהו כמכשירי או"נ כו'). דהרי לר"א דס"ל בשבת ר"פ תולין (דף קל"ח ע"ב) דאף מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט שרו ביו"ט. ואפ"ה מודה ר"א דאסור לעשר ולהטביל ביו"ט כדמוכח בהדיא בגמרא ספ"ד דביצה (סוף דל"ד) אליבא דר"א גופיה. ע"ש, ובפ"ה דביצה במתני' דולא מגביהין תרומות ומעשרות כו' אין בין שבת ליו"ט כו' ומוקי לה רב יוסף התם כר"א (שם דל"ז ע"א). ובלא"ה נמי פשיטא דר"א לא פליג על ב"ש וב"ה דאסרי טבילת כלים ביו"ט. ותו דלפ"ד הרא"ש בביצה דס"ל דכל שא"א בענין אחר הוי בכלל או"נ ולא בכלל מכשירין א"כ למה יאסר כלל להטביל ולעשר ביו"ט. ותו דבעישור פירות וכה"ג דהוי תיקון אוכל דהיינו או"נ עצמו ולכ"ע אין טעם לקרותו מכשירין, אע"כ דלתקן הדבר מידי איסורו גרע טפי. וטעמא דמילתא דלא מיקרי או"נ ולא מכשירי או"נ אלא בתיקוני המאכל בעצמותו שיהיה ראוי לאכלו. אבל להתירו מאיסור שבו אינו בכלל זה ולא הותר ביו"ט כיון שאין זה מונע את האכילה בעצם רק איסורא רביע עליה. ובמ"א הארכתי בזה. (ומזה מבואר דלא כמ"ש הרלב"ח הנ"ל (באות ה') דביו"ט אין איסור מטעם מתקן מצד היתר מכשירי או"נ כו'. אלא שהרלב"ח שם כ' סברא אחרת דאף לרבנן דר"י דכל תיקון מכשירין אסור ביו"ט מ"מ זהו דוקא כשעושה מעשה בגוף הכלי אבל באינו עושה מעשה בגוף הכלי כמו טבילת כלים ראוי להתיר ביו"ט. מ"מ מוכח בכ"ד דלא כדבריו. ובהדיא כתב הרמב"ם בפי' המשנה בביצה דאיסור טבילת כלים ביו"ט נמי מטעם מתקן. רק דלענין כלי שנטמא ביו"ט דמטבילין אותו ביו"ט לענין זה עשאוהו כמו מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט כמ"ש הש"מ הנ"ל. ומ"מ בכלי שנטמא מעיו"ט אף שלא היה לו שהות בעיו"ט להטבילו זה לא מהני ואסור להטבילו ביו"ט. אף דלענין מכשירין בלא היה לו שהות מעיו"ט מותר לעשותן בי"ט כמ"ש הפוסקים. מ"מ הכא אין היתר בזה כיון שאין זה חשוב בעצם מכשירי או"נ כלל וכנ"ל). ועכ"פ אין סברא להחמיר יותר בתיקון אוכל מבתיקון כלי. מכל הנ"ל מוכח כדברי הה"מ הנ"ל דהיכא דלא הוה חזי למידי מקודם חשיב מתקן אף שהיה אסור רק מדרבנן. (ואין לדחות קצת לפי מ"ש התוס' בחולין (ד"ז ע"א) ובבכורות (דנ"ט ע"א) דתחילת תקון חמיר טפי. ע"ש. דאין לחלק בזה כ"א לענין מה דמיירי התוס' שם ומבואר למעיין ואכמ"ל). ולכאורה הי' יש להקשות ע"ד הה"מ הנ"ל מגמ' דבכורות (דנ"ח ע"א) בהא דתנן ולמה אמרו בכ"ט באלול ולא בא' בתשרי מפני שהוא יו"ט וא"א לעשר ביו"ט. ומפרש שם בגמ' דא"א לעשר ביו"ט משום סקרתא והיינו משום איסור צביעה כדפירש"י במתני' שם. והשתא למה ליה להגמ' למימר טעמא משום סקרתא שזהו רק למצוה בעלמא לכתחילה ובדיעבד אם לא סקרו בסיקרא הוי שפיר מעשר כדתנן במתני' (שם ע"ב). (וגם לרב בשבת (דע"ה סע"א) דשוחט חייב משום צובע. לפ"ז כיון דשחיטה הותרה ביו"ט א"כ י"ל לענין צובע ג"כ מתוך שהותרה צביעה לצורך כו'). וטפי הל"ל טעמא דא"א לעשר ביו"ט משום מתקן שמתירם באכילה כיון שמעשר בהמה טובל מדרבנן כדתנן התם שמשהגיע הגורן אסור למכור ולשחוט. וכדאמר שם בגמ' (ריש ע"א) ואמאי קרי לה גורן דטבלא כי גורן. וא"כ בלא"ה יש לאסור לעשר בהמותיו כמו שאסור לעשר פירותיו משום מתקן. אע"כ משום דמעשר בהמה טבלא רק מדרבנן מש"ה לא חשיב מתקן כמו כלי שנטמא בו"ה ודלא כדברי הה"מ הנ"ל. ויש לדחות ולומר שמזה ראיה להרמב"ם שפסק שם בהא דמשהגיע הגורן אסור לשחוט. דמ"מ אם שחט הבהמה שריא באכילה ומש"ה לא חשיב מתקן כלל בכה"ג שוב נזכרתי שכ"כ התוס' בחגיגה (ד"ח ע"א סד"ה משום). אבל היכא שהיה אסור באכילה אפי' מדרבנן בכה"ג אסור לתקנו ביו"ט וכדברי הה"מ הנ"ל: ח ועוד נראה להוכיח כדברי הה"מ מד' הא"ז שהובא בתה"ד (בסוף סי' נ"ד) והובא במג"א ס"ס שכ"ג. דאסור לבטל איסור ביו"ט משום מתקן. ולמד זה מהא דאין מטבילים כלים ביו"ט. והא ע"כ הך דינא מיירי באיסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת, דאל"כ בלא"ה אף בחול אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. וע"כ דס"ל כדברי הה"מ הנ"ל. וע' בהגהות או"ה (סי' כ"ד) שהקשה בממ"נ ע"ד הנ"ל. ולפמ"ש דבאיסור דרבנן מיירי לק"מ וכן מבואר להדיא בדברי הא"ז הנ"ל שם דבאיסור דרבנן קאי הך דינא כגון בשר עוף בחלב וחשיב ליה אין לו עיקר בדאורייתא ע"ש. ובאמת דין זה שכתב הא"ז דאסור לבטל