תורת חסד קמז

משני גזירה יו"ט אטו שבת. מזה מוכח דשאר אמוראי לא ס"ל כלל טעמא דשמא ישהה אף לענין יו"ט ג"כ. וי"ל). ומלבד זה בעיקר יסודו של הרלב"ח לומר דביו"ט ליכא איסור משום מתקן יבואר לפנינו סתירה לדבריו בזה. ויישוב ד' הרמב"ם בע"א בכל הדברים שעמדנו לעיל ג"כ, יבואר לקמן אי"ה. באופן שאין להקל כלל לדינא בהטביל כלים במזיד ביו"ט שלא מצינו בפוסקים מי שיתיר בהדיא בזה. אחר שהרשב"א גופיה בס' עה"ק פסק בזה לאיסור וכנ"ל: .' אך בעיקר הדין שאסור להגעיל כלים ביו"ט. לכאורה היינו דוקא כשהיה הכלי אסור מדאורייתא. אבל אם היה האיסור רק מדרבנן יש לדמותו לכלי שנטמא בולד הטומאה דשרי להטבילו ביו"ט. כדתניא בביצה (די"ח ע"א) דכיון דמדאורייתא אין ולד הטומאה מטמא כלי וצורך טבילתו רק מדרבנן לא חשיב מתקן ושרי ביו"ט. וסברא זו כ' בד"מ ובמג"א לענין שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו דשרי ללבנו ביו"ט (אפי' היה אפשר ללבנו מעיו"ט, כ"כ המג"א סי' תק"ט ס"ק י"ב) כיון שמדינא א"צ ליבון רק משום חומרא לא חשיב תיקון כמו כלי שנטמא בו"ה כנ"ל. ולכאורה אפי' היכא דצריך מדינא ליבון והגעלה כל שאינו איסור תורה דמי לכלי שנטמא בו"ה כו'. ואף כשהכלי בלוע מאיסור דאורייתא אם אינו ב"י כיון שמה"ת מותר להשתמש בו כך וכל התיקון להוציאו רק מאיסור דרבנן היה אפשר לומר דדמי לכלי שנטמא בו"ה כו', והה"נ לסתם כלי דהוי אינו ב"י. אך נראה להוכיח דכל שעצם האיסור מדאורייתא אע"פ שא"צ להכשיר הכלי רק מדרבנן חשיב תיקון ואסור ביו"ט. מהא דאיתא בגמ' דפסחים (דף ע' ע"א) דבעי הגמ' לאוקמי מתני' דשקלים דקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל דמיירי בי"ד שחל בשבת. והקשו התוס' דאי בשבת היכי שרי להטביל כלים ותירצו דשונה ומטביל לאחר יו"ט קאמר ע"ש. והרי הא דכלים הנמצאים טעונין טבילה הוא מדרבנן. כדאיתא בפ"ק דשבת (דט"ו ע"ב) דספק כלים הנמצאים הוא מששה ספיקות שהתקינו באושא. ומ"מ אסור להטבילם ביו"ט. וע"כ צ"ל דלא דמי לכלי שנטמא בו"ה כיון דכאן האיסור דרבנן הוא משום חשש איסור תורה חשיב מתקן ואסור ביו"ט. (ואף דלכאורה עדיין קשה ע"ד התוס' דפסחים דהא תניא בביצה שם דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט. ולרבא דס"ל איסור טבילת כלים משום מתקן צ"ל טעמא דברייתא בזה משום דהוי כמכשירי או"נ שא"א לעשותן מעיו"ט דשרו ביו"ט. וכ"כ בש"מ שם, וא"כ כלים הנמצאים בי"ד שחל בשבת למה לא יטבלום למחרתו ביו"ט הא א"א היה לעשותן מעיו"ט. והרי אפילו אם לא היה יודע מבע"י מצורך התיקון ג"כ חשיב מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט כמ"ש רש"י שם (דף כ"ח ע"ב). ואפילו אם לא היה לו שהות מבע"י כמו שכתבו הפוסקים וכש"כ בזה. וצ"ל דהתוס' דפסחים בעו לאוקמי מתני' דשקלים אף כרבנן דר"י דס"ל דמכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט נמי אסורין ביו"ט. א"נ התוס' כ"כ לאמוראי דפליגי ארבא בטעם איסור טבילת כלים. ולדידהו י"ל דרק כשנטמא ביו"ט התירו להטביל ביו"ט ולא באופן אחר). וכן יש להוכיח עוד מפירש"י בחגיגה (דכ"ו ע"א) במתני' עבר הרגל ביום ו' לא היו מעבירין ע"ט העזרה מפני כבוד השבת רי"א אף לא ביום ה' כו'. ופירש"י אין מטבילין אותו עד לאחר השבת. דמבואר מזה דבשבת אסור להטבילם והתם הטבילה מטומאת מגע ע"ה דהוי דרבנן. וא"כ קשה מ"ש מכלי שנטמא בו"ה דמטבילין אותו ביו"ט כנ"ל. וכן מצאתי לבעל טורי אבן שם שהניח זה בקושיא. (מיהו לפמ"ש לקמן אות ט' לחלק בין שבת ליו"ט בדין כלי שנטמא בו"ה כו' יתיישב הכא ג"כ. וכעת נבאר לפי מה דנקטו הט"ז והמג"א להלכה דכלי שנטמא בו"ה מטבילין אותו בשבת ג"כ. וכן פשיטא ליה להט"א בקושייתו כאן). ולדברינו ניחא. דטומאת מגע ע"ה נמי הוי משום חששא דאורייתא כיון דשמירת טהרתן לא הוי שמירה לדידן וכמו דבגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש לכלים הנגמרים בטהרה דחשיב להו הגמ' במעלות דאית להו דררא דטומאה דאורייתא (שם בדף כ"א ע"ב) (וע"ש ברש"י ד"ה דררא. ובתוס' שם די"ט ע"ב ד"ה בגדי) ובכה"ג חשיב שפיר מתקן ואסור להטביל בשבת ויו"ט. (ובזה ניחא ג"כ לפמ"ש בתשובת מהר"י הלוי (הובא במג"א ר"ס שי"ג) שפירש בד' רש"י ותוס' והר"ן סוף שבת שכתב דמה שפקקו שם המאור בטפיח היה קודם שימות המת אבל אחר מיתתו אסור לסתמו משום דהוי כמתקן בשבת. ולפ"ד הש"ך ביו"ד ר"ס שע"ב וכ"ד החו"י סי' קצ"א דכל שאין המת באותו בית הוי טומאה דרבנן. ע"ש בדבריהם. וא"כ למה אסור בשבת משום מתקן כיון דהתיקון רק מטומאה דרבנן. וע"כ לחלק דלא דמי זה לכלי שנטמא בו"ה דכאן עיקר הטומאה היא טומאה דאורייתא. ומיהו לפמ"ש בתשובת שבו"י ח"א סי' פ"ה דמודה הש"ך בהמשכת טומאה מבית לבית דרך חורים הוי דאורייתא. לפ"ז ליתא לראיה הנ"ל. אך המג"א בסי' שמ"ג הבין בד' הש"ך להפך. וא"ל). ולפ"ז י"ל בנ"ד לענין כלי הבלוע מאיסור דאורייתא אע"ג דסתם כלי הוי אינו ב"י מספיקא מ"מ אסור להגעילם ביו"ט. וכן י"ל אפי' בודאי אינו ב"י דג"כ אסור להגעיל ביו"ט. ועכ"פ כלים הבלועים מאיסור דרבנן יש להתיר להגעיל וללבן ביו"ט. ושמא י"ל לפמ"ש הה"מ בפ"ד מהל' יו"ט לענין טבילת כלים חדשים הניקחים מעכו"ם דאפי' למאן דס"ל טבילת כלים חדשים דרבנן מ"מ אסור להטבילם ביו"ט ולא דמי לכלי שנטמא בו"ה דשם היה הכלי ראוי קודם טבילה להשתמש בו חולין טמאים משא"כ כלים חדשים דלא חזו למידי קודם טבילה והוי מתקן גמור אע"ג דהוי מדרבנן. ע"ש. ולפ"ז י"ל דה"ה לכלי הטעון ליבון והגעלה אפי' אם האיסור מדרבנן מ"מ חשיב מתקן. כיון דקודם הגעלה לא חזי למידי דאפי' בצונן אסור להשתמש בו כ"א באקראי כדקיי"ל ביו"ד (סי' קכ"א ס"ה, ובש"ך סי' צ"א סוף ס"ק ג'). וזה הפך מסברת הרדב"ז בתשובה סי' ת"ב הנ"ל דס"ל דבהגעלת כלים ביו"ט אין איסור משום מתקן כמו בטבילת כלים משום דכלים הבלועים מאיסור חזו להשתמש בהם ביבש ובצונן. עכ"ד. (והיה י"ל דהרדב"ז לשיטתו בתשובה (ח"א סי' רט"ז) שפסק שם להתיר להשתמש כדרכו בכלי איסור צונן יבש. משא"כ לדידן כנ"ל. מיהו אף לשיטתו לא ידענא מהו עדיפותא מכלים טמאים דג"כ חזו להשתמש בהן חולין טמאים. ואף כלי שנטמא בו"ה דא"צ טבילה כ"א לתרומה אבל שרי להשתמש בו חולין בטהרה מ"מ לא שרי להטבילו ביו"ט רק מחמת דצורך טבילתו מדרבנן. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה לפי שקודם הטבילה לא היו ראויין להשתמש בהם באותן דברים שמשתמשין בהם אחר טבילה נראה כמתקן עכ"ל). ומ"מ אף דכן משמע מד' רמ"א ומג"א שכתבו ההיתר רק היכא שצריך ליבון משום חומרא ולא מדינא כנ"ל. עכ"ז לא נראה להחמיר בהגעלת כלים יותר מבטבילת כלים דאם האיסור מדרבנן לא חשיב מתקן. דאף דקיי"ל דאסור להשתמש בקביעות צונן בכלי איסור זהו רק משום חומרא ולא עדיף משפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח דליבונו לא חשיב תיקון. (וע"ש בסי' קכ"א ובסי' ע"ו ס"ד). וגם לפי החומרא שרי להשתמש בקביעות צונן בכלי איסור אם