תורת חסד קמו

אמירה לעכו"ם כו'. וזהו דלא כפי' הרי"ף ופי' הבה"ג שם. ע"ש(. ועוד היה י"ל בכאן סברא אחרת כעין מה דאמרינן בשבת (ר"ד ד') דהיכא דלא איתעבידא מחשבתו לא קנסוהו. ע"ש. וה"נ כיון שהפירות הוחזרו למקומן הראשון הרי לא איתעבידא מחשבתו במה שהוליכן חוץ לתחום בחנם ומש"ה לא קנסוהו כאן. ובסברות אלו מיושב לפירש"י בעירובין שם דמפרש הך דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו כו' מיירי אף בשבת ע"ש. והא בשבת בודאי קנסו באיסורין דרבנן במעשר ומטביל כו'. אלא דיש לחלק בסברות הנ"ל. מיהו ד' התוס' דעירובין הנ"ל קשיין כנ"ל. אך לפמ"ש התוס' בשבת (דף קכ"ב ע"א ד"ה משקה) שה"ר אליהו הביא ראיה מהך דעירובין דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו לא הפסידו היתרן הראשון והוכיח מזה בנכרי שמילא מים והביא דרך רה"ר דשרי בשתייה לישראל כל שמתחלה ג"כ היה יכול הישראל לבא שם בעצמו ולשתות, והתוס' כתבו עליו וז"ל ולא דמי דהתם לא איתעביד בהו איסור דאורייתא מיהו לאותו ישראל עצמו לא מצינו חילוק. עכ"ל התוספות. וע"ש במהרש"ל דיש לפרש שני פירושים בד' התוס'. ונסתייע שם לפירוש השני מד' הרא"ש דבפירות שיצאו ח"ל וחזרו איתעביד רק איסורא דרבנן אבל הכא דאיתעביד איסור דאורייתא אין להתיר לאותו ישראל עצמו אף שהיה יכול ליהנות מהם בלא מעשה זה של האיסור. עכ"ד. ואפשר שיש לכוין עד"ז גם ד' התוס' דעירובין הנ"ל דקושטא קאמרי דבאיסור דאורייתא כמו מבשל קנסו בכל ענין אף בכה"ג שהיה יכול ליהנות ג"כ בלא מעשה זה של האיסור כנ"ל. ומוכח כן בכ"ד. ועכ"פ מד' התוס' האלו אין שום ראיה להקל בנ"ד. (שוב ראיתי במג"א סי' ת"ה ס"ק י"ד שפירש ד' התוס' דעירובין האלו בלית ליה פירי אחריני. ובס' א"ר שם תמה על פירושו. וגם בקה"ע על הירושלמי תמה עליו וע"ש). רק שהריטב"א שם כ"כ בתירוץ קמא דמשום איסור תחומין דרבנן לא קנסינן ליה ביו"ט. (ואפשר דלאו בכל איסורי דרבנן ס"ל כן. וגם דהריטב"א גופיה מסתבר ליה כתירוץ השני הנ"ל). ונראה להוכיח שד' הריטב"א גופיה דכל שעשה איסור דרבנן במזיד קנסוהו ביו"ט. מהא דבפ"ק דביצה (דף י"ד ע"א) ר"פ איקלע לבי מר שמואל אייתו ליה דייסא ולא אכל כו'. וכתב ע"ז בש"מ בשם הריטב"א שמדינא היה שרי ליה לאכול אליבא דר"מ דס"ל במבשל בשבת דיאכל בו ביום לאחרים ור"פ רצה להחמיר על עצמו כו'. מוכח דס"ל שלהעובר עצמו אסור מדינא לאכול בו ביום אע"ג דלא עבר רק באיסורא דרבנן ביו"ט, וכד' כל הפוסקים הנ"ל: ומיהו לכאורה איכא למידק מד' התוס' במגילה (דף כ' ע"א ד"ה ולא) גבי הא דרי"א מן המנחה ולמעלה לא יטבול. והקשו התוס' שם דהיאך הזה מקודם דההזאה הוי שבות. ותירץ שהזה בשוגג או שעבר והזה עכ"ל. מבואר מדבריהם דפשיטא להו דאפי' עבר והזה במזיד ביו"ט עלתה לו ההזאה אף לבו ביום, והא בהזאה נמי איכא איסור משום דמיחזי כמתקן גברא כדפירש"י ברפ"ו דפסחים (דס"ה סע"ב). וי"ל דהתוס' ס"ל דשבות דהזאה היא רק גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר כדאיתא שם בפסחים (דף ס"ט ע"א). ולא משום מתקן וכמ"ש בזה בתשו' פמ"א (ח"ג סי' ג') ובלא"ה נמי יש לחלק בכמה גווני. ואין להביא ראיה ג"כ מהא דתנן בסוכה (דף ל"ב ע"ב) בהדס שענביו מרובות מעליו דאין ממעטין ביו"ט משום דמתקן מנא כדאמר שם בגמרא (דף ל"ג ע"ב) ומ"מ אם עבר ומיעטן כשר. דפשוט הוא די"ל דבמקום מצוה לא קנסו חכמים בדיעבד. ומ"מ לכתחלה אסור למעט ביו"ט והעמידו דבריהם לכתחלה במקום מצוה דאורייתא. ועפ"ז יש לפלפל שם במה דמוקי פלוגתא דראב"ש ות"ק התם באית ליה הושענא אחריתי. ואכמ"ל. (וע"ש במרדכי פ"ג דסוכה דס"ל דהך מתקן מנא כשממעט ענבי ההדס הוי איסור דאורייתא. ומ"מ לא מיפסיל משום מהב"ע ע"ש. אך התוס' ביומא (דל"ה ע"א) כ' בפשיטות דהוי כאן רק איסור מתקן דרבנן וכ"מ בפירש"י בסוכה דל"ג ע"א ד"ה עבר ע"ש. ובמ"א הארכתי): ה מכל הנ"ל נתבאר דמטביל כליו במזיד ביו"ט לא ישתמש בהם בו ביום כמו במטביל בשבת. ואף שלכאורה היה מקום לומר היתר בזה מד' הרמב"ם. דהנה הרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת ה"ט כתב וז"ל המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט כו' במזיד לא יאכל. ושם (הל' ה') כתב הרמב"ם המטביל כליו בשבת כו' ולא הזכיר בדין זה לענין יו"ט כמ"ש גבי מעשר בשבת או ביו"ט. ומזה משמע לכאורה שהוא מחלק בזה בין מעשר למטביל לענין יו"ט. (ואין לומר דבמעשר במזיד לא יאכל משום איסור מוקצה דאיתקצאי לבה"ש כו'. דא"כ במעשר בשוגג אמאי יאכל. וכבר כתבנו לעיל ד' רש"י בזה דלא אמרינן מגו דאיתקצאי כו'. ועי' ביומא דפ"ג רע"ב וכן ביבמות דף צ"ג סע"א דמשמע מל' הגמרא דאיסור הפרשת תרומה ומעשר בשבת משום טלטול מוקצה וי"ל) והיה י"ל בזה ע"פ מ"ש בתשובת הרלב"ח סי' ט"ז במ"ש הרמב"ם בהל' שבת שם טעם איסור טבילת כלים משום מתקן מנא כרבא. ובפ"ד מהל' יו"ט הי"ז כתב הרמב"ם טעם איסור טבילת כלים משום שמא ישהה כרב ביבי. וביאר הרלב"ח בד' הרמב"ם דביו"ט לא סגי בטעם האיסור משום מתקן דמכשירי או"נ שרו ביו"ט. (וכ"כ המהרש"א בביצה די"ח סע"א בד' הרמב"ם דביו"ט לא גזרו בזה משום מתקן כיון דצורך יו"ט הוא רק האיסור משום שמא ישהה כו'). ובזה תירץ הרלב"ח ג"כ מ"ש הרמב"ם באיסור הפרשת תרומה ומעשרות שני טעמים משום מתקן ומשום שנראה כמקדיש שהוצרך לטעם השני משום יו"ט דלא סגי בטעמא דאיסור מתקן עכ"ד הרלב"ח. ולפ"ז י"ל דמש"ה במטביל כליו ביו"ט דהאיסור רק משום גזירה שמא ישהה לחוד לא גזרו בדיעבד דכיון דאסרו להטביל לכתחלה סגי בזה דתו לא אתי להשהותו על יו"ט ולהטבילו באיסור. ובזה ניחא להני אמוראי דפליגי ארב ביבי ואמרו טעמי אחריני באיסור טבילת כלים אף דתניא כוותיה דרב ביבי בברייתא בהדיא דאין מטבילין כלים ביו"ט משום שמא ישהה. ולפי הנ"ל ניחא דמה"ט דשמא ישהה לחוד לא הוו גזרי רבנן בדיעבד אם הטביל שלא ישתמש בהם. אי לאו דאיכא עוד טעמא אחרינא לאסור כל מר מטעמיה. ולפ"ז י"ל דלרבא דאמר טעמא משום מתקן מנא מש"ה בשבת דוקא אסור בדיעבד ג"כ להשתמש בהם מחמת האיסור שיש בטבילת כלים משום מתקן מנא. משא"כ ביו"ט דליכא רק טעמא דשמא ישהה לחוד לא אסרו בדיעבד כנ"ל. ומ"מ דוחק לומר כן. דהא לרב ביבי גופיה דאמר טעמא דשמא ישהה (ואיהו לא ס"ל כלל שיהיה בזה איסור משום מתקן אף לענין שבת. וכמבואר מד' הרלב"ח שם). ע"כ דס"ל דמה"ט דשמא ישהה ג"כ גזרו אף בדיעבד שלא ישתמש בהם בו ביום. ולדידיה אין סברא כאן לחלק בין יו"ט לשבת לענין דיעבד. ומדרב ביבי נשמע לשאר אמוראי. ואין סברא לומר דבהא גופיה פליג עליה רבא לומר דמשום שמא ישהה אין לאסור בדיעבד. ואטו בסברא כזו יחלקו מה שלא נזכר כלל בגמ' מזה. (וגם מהא דרבה אמר טעמא גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כו' ופריך התינח בשבת ביו"ט מא"ל