תורת חסד קמה

כמתקן אם עשה במזיד אסור לבו ביום. ומינה נידון לנ"ד (וכש"כ הוא דשם אינו מתקן ומתיר את האיסור כמו במעשר ומטביל רק דהתם החכם הוא מברר את הדבר אם היה מותר מתחלה או לא. ואפשר דמה"ט סברו התוס' שם דאין לאסור בדיעבד מש"ה). ואף דבירושלמי בסוגיא שם מוכח דכשעבר המומחה וראהו שרי זהו נגד גמ' דידן וכל הפוסקים. ולפי דברינו י"ל בהא דפירש"י שני טעמים באיסור ראיית מומין ביו"ט משום מתקן או דהוי כדן דין. ולכאורה תרתי למה לי ובחד טעמא סגי. ולדברינו י"ל דודאי לרנב"י לקמן דמוכיח ממתני' דר"ש דאמר אין זה מן המוכן אוסר אף בדיעבד י"ל בפשיטות טעמיה דר"ש משום איסור מתקן ומש"ה אסור אף בדיעבד וכמו בכל מילי שאסרו ביו"ט משום מיחזי כמתקן כנ"ל. משא"כ לאביי בגמ' דס"ל דבנולד בו מום מעיו"ט שרי ר"ש בדיעבד ואוסר רק לכתחלה. צ"ל דטעמא דר"ש אינו משום מתקן. (רק באם נולד בו מום ביו"ט הוי כמתקנו לגמרי כדפירש"י לקמן בהדיא ובזה אף בדיעבד אסור משא"כ בנולד בו מום מעיו"ט דמיירי במתני' ס"ל לאביי דאין איסור משום מתקן כלל). רק דהאיסור לכתחלה משום דהוי כדן דין ומה"ט אין לאסור בדיעבד דאף בדן דין ממש בדיעבד דינו דין. ופירש"י במתני' ב' טעמים והיינו לכל מר כדאית ליה. (ואף דרש"י כתב אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשיר, מ"מ לשון זה אינו מפורש לאסור בדיעבד כמ"ש התוס' בכוונת רש"י הכא). ובמה שהקשו עוד התוס' על פירש"י מגמ' דשבת דמ"ו ע"ב דמוכח דר"ש הכא אוסר מטעם מוקצה. כבר יישבתי זה במ"א. ואכמ"ל. וי"ל דרש"י הכא לטעמיה דלא מצי כלל לפרש כהתוס' דר"ש אוסר הכא מטעם מוקצה. דמבואר בתוס' לפירושם דאף דבעלמא ר"ש מיקל במוקצה טפי מר"י מ"מ הכא ר"ש אוסר משום דס"ל דאין רואין מומין ביו"ט ולא היה דעתו עליו מאתמול משא"כ ר"י דשרי הכא איהו ס"ל דרואין מומין ביו"ט כו'. ורש"י לשיטתו בזה דס"ל לקמן (דל"א ע"ב) דבאיסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי כו'. (והיינו באיסור דרבנן היכא שנסתלק המוקצה מן העולם. וע"ש בתוס' ד"ה ונפחת) ולפ"ז ה"נ במתני' אף דר"ש ס"ל דאין רואין מומין ביו"ט מ"מ הא זהו רק איסור דרבנן לראות מומין ביו"ט וא"כ בדיעבד כשהתירו החכם ונסתלק המוקצה מן העולם אמאי אוסר ר"ש. ומש"ה פירש"י טעמא דר"ש דאסור משום מתקן ומה"ט אף בדיעבד נמי אסור לבו ביום כנ"ל. ויש לבאר לפירש"י בקושיית התוס' בשבת (דמ"ג ע"א) בהא דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן והקשו התוס' שם מ"ש דהכא אמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה גבי בכור לר"ש דאין רואין מומין ביו"ט אמר שאם עבר וביקרו אינו מבוקר. והניחו זה בקושיא ומה שהקשו שם מקודם אהא דהמעשר בשבת יאכל נימא מיגו דאיתקצאי לבה"ש. זה לק"מ לשיטת רש"י הנ"ל). וקושיא זו לכאורה קשה גם לפירש"י דבבכור נמי דאוסר ר"ש אינו מטעם מוקצה רק משום איסור מתקן ואף בדיעבד קנסוהו לבו ביום כנ"ל. מ"מ ה"נ בטבל דאם עבר ותקנו מתוקן אמאי לא קנסוהו בדיעבד משום איסור מתקן. (וגם במ"ש התוס' בתחלת דבריהם שם שהקשו ממתני' דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל. ותירץ דהך דאם עבר ותיקנו מתוקן מיירי בלית ליה פירי אחריני. ומפירש"י שם ובביצה דל"ד ע"ב ל"נ כן). ולכאורה היה י"ל דרש"י ס"ל כשיטת המאירי בביצה שפירש דהא דאמרינן בטבל שאם עבר ותקנו מתוקן היינו לאחרים אבל הוא עצמו לא יאכל ואע"ג דמבשל בשבת אסור אף לאחרים התם הוי איסור תורה אבל מעשר בשבת הוי איסור דרבנן ולא קנסו לאחרים. עכ"ד. (וע' בתשו' חוט השני סי' ע'). ולפ"ז דטבל שתקנו מתוקן היינו לאחרים אבל אסור לו בעצמו ממילא לק"מ מבכור לר"ש דאוסר בדיעבד משום איסור מתקן דהתם נמי האיסור להבעלים שהתירו החכם בשבילו. ולכאורה יש להוכיח כשיטת המאירי הנ"ל. דלהתוס' שם שפירשו הך דטבל שאם עבר ותקנו מתוקן מיירי בלית ליה פירי אחריני. וכדאמרינן בביצה דהמעשר פירותיו במזיד לא יאכל היינו באית ליה פירי אחריני. א"כ תקשי למה לא פשיט הגמ' הבעיא בביצה (די"ז) הנ"ל דעבר ואפה מהו. דהתם בעי למיפשט ממתני' דהמעשר במזיד לא יאכל ודחי התם דאית ליה פירי אחריני והשתא תיפשוט מהכא דבלית ליה פירי אחריני אף שעישר במזיד בשבת יאכל כדמוכח מהך דטבל שאם עבר ותקנו מתוקן לפירוש התוס' הנ"ל. ותיפשוט מינה לעבר ואפה ג"כ דשרי בל"ל פירי אחריני. (ובאית ליה פירי אחריני אסור כדמוכח ממתני' הנ"ל). ולשיטת המאירי הנ"ל ניחא. וי"ל דלד' התוס' נמי לק"מ. מלבד די"ל דהגמרא לא בעי למיפשט הבעיא מדברי האמוראים רק ממשנה או ברייתא וכמ"ש כה"ג בתוס' בשבת (דף ע"ב סע"א) וביומא (דף י"ט ע"ב) ובב"מ (די"ז סע"ב) ושאר דוכתי ובלא"ה נמי י"ל הכא דאף דהגמ' בביצה בעי למיפשט הבעיא דעבר ואפה מהך דהמעשר פירותיו במזיד לא יאכל היינו לחומרא (דאחמירו רבנן במילתייהו ואפי' במקום עונג שבת כדפירש"י) דאפילו בשבות קיל דמיחזי כמתקן החמירו ומכש"כ בעבר ואפה מיו"ט לשבת דהוי שבות במלאכה גמורה. (רק דמדאורייתא יש היתר מטעם הואיל או דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאורייתא). משא"כ להיפך לקולא ליכא למיפשט כלל בעבר ואפה מהך דהמעשר פירותיו להתיר בלית ליה פירי אחריני. ולק"מ. מיהו קצת יש לדחות דרש"י ג"כ לא ס"ל כהמאירי הנ"ל. רק דהמעשר פירותיו במזיד לא יאכל היינו אף לאחרים וכמבואר מד' התוס' וכ"מ בהרמב"ם. רק דמ"ש התוס' שם שאם עבר ותיקנו משמע במזיד. י"ל דרש"י לא ס"ל הך משמעותא. וכדמשמע מפירש"י בפסחים (דמ"ב ע"א) דהאי לישנא מתפרש שפיר שעבר בשוגג. וא"ל: ד אך יש לבאר ד' התוס' בעירובין (דמ"א סע"ב) בהא דא"ר פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן מ"ט אנוסים נינהו, וכתבו התוס' וז"ל ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא עכ"ל. ולכאורה דבריהן תמוהין דהא תנן במעשר פירותיו ומטביל כליו ג"כ דבמזיד אסורין אע"ג דאיסורי דרבנן נינהו. (ודוחק לומר דהתוס' מפרשים דר"פ הכא מיירי בלית ליה פירי אחריני. ונקטו בפשיטות כהך צד בעיא בביצה דבמעשר ומטביל לא קנסו בכה"ג) וראיתי שם בריטב"א שכ' וז"ל מאי דמקשו דהא קיי"ל שהמבשל בשבת במזיד לא יאכל כו'. אבל י"ל דהתם הוא בשבת אבל הכא ביו"ט עסקינן וכיון דליכא אלא איסור תחומין דרבנן לא קנסינן ליה שלא יאכלו עכ"ל. ולכאורה היה י"ל כן גם בד' התוס' רק שקיצרו בלשונם וכוונתם ג"כ דבאיסור דרבנן ביו"ט לא קנסוהו בדיעבד. אבל ג"ז דוחק לפרש כן בלשון התוס' שיהיה כ"כ קיצור לשון בדבריהם ובעיקר הענין נראה סברת הריטב"א מ"ש שם בתירוץ השני שלא אסרו במעשה שבת אלא כשנעשה שום תיקון בגופו שזה מיקרי מעשי שבת אבל לא מיתסר משום שנעשה בו איסור העברה ברה"ר או הוצאה והכנסה כו'. עכ"ד. (וכיוצא בסברא זו כתב הריטב"א בעירובין (דס"ח ע"א) בשם הרב החסיד בפירוש ד' הגמרא שם דאמרינן ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהיינו דבדבר שמתחדש שום תיקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה כו' אבל בדבר שאין מתחדש שום תיקון אלא הבאה ממקום למקום בזה התירו