תורת חסד קמד

אם מותר להשתמש בו ביו"ט כיון דבליבון והגעלת כלים יש איסור משום תקוני מנא ביו"ט. והשתא בדיעבד שהגעילוהו ביו"ט מה דינו. ומעלתו הורה להתיר דכיון דאיסור דמיחזי כמתקן הוא מדרבנן י"ל דלא גזרו בדיעבד רק באופן שלא היה איסור דאורייתא במלאכת החמת המים. עכ"ד מעלתו והאריך בזה במילי דסברא. אך לא הביא כלל שום מקור ושורש לדין זה: א לכאורה יש ללמוד ד"ז מהא דתנן במתני' פ"ב דתרומות מ"ג המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם מזיד לא ישתמש בהם. ולכאורה י"ל דה"ה למגעיל כליו במזיד דלא ישתמש בהם. שהרי אליבא דרבא בביצה (די"ח סע"א) איסור טבילת כלים הוי נמי משום תקוני מנא. וכיון דנקטינן כהפוסקים הסוברים דהגעלה חשיב ג"כ תקוני מנא ואסור ביו"ט וכמבואר בש"ע ורמ"א סי' תק"ט ס"ה (וכ"ד הרא"ה הובא בש"מ בביצה שם. וכ"ד הסמ"ק והג"מ ומרדכי. ודלא כהרדב"ז ח"ג סי' ת"ב. ודבריו יובאו לקמן). וא"כ מה לי לטהרו מטומאה או להכשירו מאיסור. (ואף לטעמא דרב ביבי בביצה שם דאיסור טבילת כלים ביו"ט הוא משום שמא ישהה י"ל דה"נ שייך ה"ט בנ"ד שבליעת הכלי מאיסור היה קודם יו"ט). אך צריך לבאר בזה כמה פרטים. חדא דיש לבאר בהך דינא דמטביל כלים בשבת במזיד לא ישתמש בהם אם ה"ה ליו"ט או לא. ואם יש סברא לחלק בזה בין הגעלה לטבילה. ואם יש חילוק בדין זה בין אם היה הכלי בלוע מאיסור דאורייתא או מאיסור דרבנן כמו שחילקו לענין טבילת כלים דתניא דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט אלמא דכיון דצורך טבילתו מדרבנן לא חשיב מתקן מנא ושרי ביו"ט. וגם צריך לבאר לענין אם לא היה יודע הדין שאסור להגעיל כלים ביו"ט והיה סבור שמותר. אם הוא נידון בזה כשוגג או לא: ב ומתחלה נבאר דין מטביל כליו במזיד ביו"ט אי שרי להשתמש בהם. וזה תליא בפירוש הסוגיא דביצה (די"ז סע"א) דאיבעיא התם עבר ואפה מאי כו'. תנן המעשר פירותיו כו' דאית ליה אחריני. ת"ש המטביל כליו כו' ת"ש המבשל בשבת כו' איסורי דשבת שאני. והנה הרשב"א בתשובה (סי' תשפ"ה) ס"ל בפירוש הגמ' דהכא דהשתא דאתינא להכי דאיסורי דשבת שאני הדר ביה הגמ' משינויי קמאי דאוקמה למתני' דהמעשר פירותיו והמטביל כליו באית ליה אחריני אלא דהנך כולהו נמי משום דאיסורי דשבת נינהו אבל יו"ט לעולם מותר ואפי' יש לו פירי אחריני. ומה"ט התיר שם הרשב"א בנידון מי שבישל מיו"ט לחבירו לאכלו ביו"ט שני ואפי' יש לו מאכלים אחרים כו'. (והובא בב"י סי' תק"ג בשינוי לשון קצת). ולדעתו לכאורה הה"נ במעשר פירותיו ומטביל כליו ביו"ט יש להתיר ואפי' במזיד. אמנם המרדכי בביצה פסק לאסור ביו"ט במזיד (והר"ר אפרים שם ס"ל דאדרבה ביו"ט דקיל קנסינן אפי' בשוגג) וכ"ד התשב"ץ. והיינו דס"ל דלא הדר ביה הגמ' משינויי קמאי (דהא דאמרינן אהך דהמבשל בשבת איסורי דשבת שאני. פירש"י משום דבישול בשבת איסור סקילה הוא כו'. א"כ לענין מעשר פירותיו ומטביל כליו דאיסורא דרבנן הם ליתא להך שינויא וצ"ל שינויי קמאי דמיירי באית ליה אחריני. אך י"ל כמ"ש רש"י בסוכה (דט"ז ע"ב ד"ה אבל) דשבת דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא מחמירין אפי' במידי דרבנן דאית בה. עכ"ל. וכן ביבמות (דקי"ד ע"א) שבת דאיסור סקילה הוא כו'. ובביצה (ר"ד כ"א) שאני שבות דשבת משבות דיו"ט. ע"ש ושם דל"ב ע"א. וכן מצינו בכ"ד). ויותר י"ל דס"ל להמרדכי דהני שינויי דיחויי נינהו ולא איפשיטא בעיין בגמ'. וכמ"ש הרי"ף והרא"ש. והמרדכי ס"ל כשיטת הגאונים שכתב בהגמ"יי בספ"ב מהל' חו"מ דכל בעיא דלא איפשיטא קיי"ל לחומרא אפי' בדרבנן. וכ"כ באו"ה ריש כלל מ"א בשם סמ"ג וכן משמע בגמ' בברכות (דנ"א סע"א). (והראב"ן בביצה שם כ"כ בהדיא בהך בעיא גופה דכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ע"ש. והרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת הט"ו פסק להדיא במעשר פירותיו במזיד אף ביו"ט לא יאכל בו ביום (וכ"פ הסמ"ג בלאוין ס"ה). אף שהרמב"ם גופיה בפ"י מהל' יו"ט ה"י פסק לקולא הבעיא דעבר ואפה מיו"ט לשבת כבר יישב שם הלח"מ שהוא מפרש בגמ' הא דאמרינן א"נ אפשר בשאלה היינו דפירי ומאני הם דברים שאפשר לשאול מחבירו לכך אסורים לעולם אפי' לית ליה אחריני משא"כ בתבשיל וכה"ג שא"א בשאלה לא גזרו עליהם כלל אפי' יש לו אחריני. ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים זהו כוונתו שם. וכעין זה מבואר ג"כ בש"מ שם. (או נימא דהרמב"ם מפרש בגמ' דמשני איסורי דשבת שאני היינו דאיסורין דאיתנהו ג"כ בשבת ומשום חומרא דשבת אסרו אף בדיעבד ממילא החמירו ג"כ ביו"ט אטו שבת כדאשכחן בכ"ד. משא"כ שבות זה דעבר ואפה בלא ע"ת דשבות זה לא שייך בשבת כלל רק ביו"ט לא קנסו בדיעבד). ומזה מבואר דאף דבש"ע סי' תקכ"ז פסק לקולא בבישל שלא לצורך יו"ט דמותר לאוכלן אח"כ בשבת או בחול. מ"מ במעשר פירותיו ומטביל כליו בודאי אף ביו"ט יש לאסור כדברי כל הפוסקים הנ"ל. ואף הרשב"א דמיקל בתשו' הנ"ל נראה שיודה בזה. וכן מצאתי להדיא שהרשב"א גופיה בספרו עה"ק על הל' יו"ט (בית ב' ש"ג) פסק כן דמטביל כליו ביו"ט במזיד לא ישתמש בהם. (ואף בדבריו שבתשו' הנ"ל יש לצדד כן). באופן שאין להקל כלל בהטביל כליו במזיד ביו"ט. ומינה נידון נמי לנ"ד. מיהו זה פשוט דבמעשר ומטביל בשבת נמי לא קנסו רק לבו ביום. וכמבואר בדברי רמב"ם וש"פ. (ודלא כמ"ש התוי"ט בתרומות דמעשר במזיד בשבת אסור לעולם. וכ"מ ג"כ מדברי ה"ר אביגדור במרדכי דביצה שצוה להשליך לאיבוד כו'. ע"ש). וכמפורש בתוספתא רפ"ד דתרומות ופ"ג דשבת ע"ש. וכמבואר בירושלמי שהובא ברי"ף ורא"ש בפ"ה דביצה וכולן אם עשה עשוי בין שוגגין בין מזידין כו'. והיינו לענין שמותר לאחר יו"ט ולא לבו ביום כמ"ש בד"מ סי' תקכ"ד בשם הר"ן. ובזה ניחא ג"כ לדברי הט"ז ביו"ד (סי' רס"ח ס"ק י"א) דאיסור טבילת גר בשבת ויו"ט הוא משום מתקן כדאמר ביבמות (דמ"ו ע"ב) ומ"מ אם עברו והטבילוהו בשבת ויו"ט מהני כדאיתא שם ברמב"ם ובש"ע. (והרי"ף והרא"ש ביבמות השמיטו ד"ז דאין מטבילין גר בשבת ויו"ט. והיינו דס"ל כדברי הבה"ג דמתיר וכמ"ש בב"ח. ואכמ"ל): ג ונראה להוכיח שדעת רש"י ג"כ לאסור ביו"ט לבו ביום בכה"ג דנ"ד. ממתני' דבכור שנפל לבור (בדכ"ו ע"א) דרש"א כל שאין מומו ניכר אין זה מן המוכן ופירש"י לאו משום מוקצה כו' אלא לפי שמתירו ביו"ט נראה כמתקן או דה"ל כדן דין דגזרו בו משום שבות עכ"ל (כ"ה גי' מהר"ם וכן העתיקו בתוס' שם הגי' בפירש"י). וע"ש בש"מ שביאר דעיקר טעם האיסור משום מתקן ולא משום דה"ל כדן דין ע"ש. (ולכאורה יש להקשות ג"כ להך טעמא דהוי כדן דין. מגמ' דנדרים (דע"ז ע"א) סבר רב יוסף למימר כו' לא מתחזי כדינא ע"ש. וי"ל). והנה התוס' הקשו על פירש"י דא"כ יהיה שרי בדיעבד ובמתני' לא משמע כן. ובאמת פירש"י שם בגמ' להדיא דמה"ט אפי' בדיעבד אסור. וכבר הרגישו שם בזה המהרש"א והתוי"ט ומהירושלמי דוכולן אם עשה עשוי כו' לק"מ דלאו לבו ביום קאמר הירושלמי וכמ"ש לעיל בשם הר"ן). הרי מבואר דס"ל לרש"י דבראיית מומין כיון דאסור ביו"ט משום דמיחזי