תורת חסד קמא

אחר המיקל. וצריך להחמיר בשניהם. וכמ"ש התוס' בביצה די"ד ע"א. וע' בתוס' נדה ר"ד כ"ז. ובב"ק די"א ע"א. אבל להחולקים על הרא"ש וס"ל דאף לטעמא דר"א צריך לערב בעיו"ט דוקא. וכן הסכים ביש"ש שם. לפ"ז שפיר י"ל במה דהוי קולא אליבא דרבא דבד"ס הלך אחר המיקל) ומ"מ לדינא יש להחמיר בזה. כיון שהרמב"ם כ' בהדיא טעמא דרב אשי. והב"י נראה לו כן גם בדברי הרא"ש שפוסק כרב אשי ע"ש. והלכך אין להקל. (וגם לפמ"ש הש"א סי' ק"ב להפוסקים דר"ה אין בו איסור תענית דלדידהו צ"ל הכא גבי ע"ת דרבא ס"ל גם טעמא דר"א בזה. ע"ש. וא"כ אין להקל משום טעמא דרבא. וא"ל). ולענין דינא הנה ראיתי שהסמ"ג ור' ירוחם וכן בס' אגודה המה כולם הביאו דברי הרמב"ם בסתמא דהאידנא שמקדשין עפ"י החשבון אין לערב על תנאי. ולא הביאו שום חולק עליו. ונראה שהמה מסכימים לדעתו. ע"כ יש לחוש לדעתם ג"כ. ואף שבד"ס הלך אחר המיקל כמ"ש התה"ד. מ"מ נ"מ לדינא במה שנחלקו האחרונים איזה עדיף אם לערב ביו"ט ראשון על תנאי או לסמוך על עירובו של גדול. אפשר דיש לחוש לדברי הרמב"ם ודעימיה ולסמוך על עירובו של גדול. וגם לענין אם מערב ביו"ט ראשון על תנאי שלא לברך על עירובו. כיון דיש בזה פלוגתא וכמ"ש לעיל בשם הח"ץ לענין שסומכין לערב על המליח ועל הכבוש ומ"מ פסק שלא לברך מספק וה"נ הכא. וכבר כתבנו לעיל עוד טעמים בזה שלא לברך: ובענין זה יש להעיר בהא דאיתא בירושלמי ברפ"ד דדמאי בהא דאיתא התם בלוקח פירות מע"ה ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו. ואמר שם הירושלמי יו"ט הסמוך לשבת כו' וכן שני י"ט של גליות מ"ד קדושה אחת היא אוכל מ"ד ב' קדושות הן אינו אוכל והדר אמר אפי' למ"ד ב' קדושות הן אוכל עד שלא נראה לעשר בינתיים (שא"א היה לו לעשר בין זה לזה). ולפי המבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הט"ו) דעכשיו שמקדשין עפ"י חשבון אין לעשר את הטבל מיו"ט לחבירו על תנאי. אבל בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה היה שרי לעשר מיו"ט לחבירו על תנאי. וא"כ בירושלמי דהמה היו אמוראים קדמונים קודם אביי ורבא שהיו אז מקדשין עפ"י הראייה וא"כ אפשר לעשר מיו"ט לחבירו על תנאי. ולמה התירו לו לסמוך על שאלת פיו כיון דיכול היה לעשר על תנאי ויש להאריך בזה. ואין כאן מקומו. ובמ"א יבואר אי"ה: ה והנה במ"ש לעיל סוף אות ג' דר' אליעזר לטעמיה דלית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה וכדדחי הגמ' בפסחים שם. יש לבאר דבזה יש ליישב מה שהקשה בח"ש (סי' י"ט) בגמ' דשבת דק"ו ע"א דאמרינן דר"ש יליף דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת. והקשה שם דהא ר"א ורבנן פליגי במכשירי מילה אי דוחין שבת. דר"א סבר דוביום אתא למכשירי מילה (ומילה גופה דוחה שבת מהילכתא) ורבנן סברי דקרא דוביום אתא למילה עצמה והילכתא ל"ל. והשתא מנליה לר"ש למילף מכאן דמקלקל בחבורה חייב דילמא באמת מקלקל בחבורה פטור וממילא א"צ קרא למילה גופא וקרא דביום אתא למכשירי מילה כמו לר"א, (דהא רבנן נמי לא הוו פליגי עליה דר"א רק משום דס"ל דקרא איצטריך למילה גופה). ומנליה לר"ש למילף מהכא דמקלקל בחבורה חייב ולהוציא חובל מכלל שאר אבות מלאכות עכ"ד הח"ש שם. וכבר עמדנו בזה במ"א ויישבנו שם. וכעת יש ליישב כך עפ"י דברינו הכא דר"א לטעמיה דלית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו'. וי"ל דלדידיה יש הוכחה דלא אמרינן הואיל כה"ג. דהנה התוס' בפסחים (דמ"ו סע"ב) הקשו לרבה דאית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים א"כ ביטלת כל מלאכות שבת די"ל הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. ותירצו דכיון דחולה מסוכן לא שכיח לא אמרינן בזה הואיל. עכ"ד התוס'. ואמנם לר"א דס"ל דמכשירי מילה ג"כ דוחין את השבת א"כ אכתי תיקשי דביטלת כל מלאכות שבת דהואיל וראוי למכשירי מילה כיון דס"ל דכורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל כו'. וא"כ כל הני אבות מלאכות שיש כאן (ובכיוצא בזה) יותרו מחמת הואיל וראוי למכשירי מילה. ומילה שכיחא כדאיתא בזבחים (דצ"א ע"א. וע' בתשו' ח"ץ סי' קנ"ב מ"ש ע"ד התוס' דפסחים דס"ו סע"א). אלא דבאמת ר"א לטעמיה דלית ליה הואיל זה כנ"ל. ולדידן דקיי"ל הך הואיל הא לדידן קיי"ל כרבנן דמכשירי מילה אין דוחין שבת כלל ולק"מ. וממילא מיושב ג"כ קושיית הח"ש הנ"ל. דר"ש י"ל דס"ל כמו דקיי"ל דאמרינן הואיל וממילא מוכח דמכשירי מילה אין דוחין שבת וכמבואר. וע"כ לומר דמקלקל בחבורה חייב ואיצטריך קרא למילה גופה דדחיא שבת. ולק"מ. ואין להקשות דעדיין תיקשי לרב חסדא דס"ל דלא אמרינן הואיל והאופה מיו"ט לחול לוקה. א"כ לדידיה מנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב. דכבר ביארתי במ"א דלרבא דדריש בשבת (דכ"ד ע"ב ודקל"ג ע"א) ובפסחים מקרא דהוא לבדו ולא מילה שלא בזמנה דלא דחיא יו"ט. א"כ בפשיטות י"ל דר"ש יליף מהכא דמקלקל בחבורה חייב דאל"כ אמאי מילה שלא בזמנה אסורה ביו"ט. והא דהגמ' בשבת שם אמר דר"ש יליף מקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת. היינו לשאר אמוראי דפליגי על רבא ולא דרשי זה מקרא דלבדו למעט משלב"ז ביו"ט. וא"כ לר"ח דלית ליה הואיל י"ל דאיהו ס"ל כרבא בדרשא דלבדו ור"ש יליף מהכא. וסתמא דגמ' דשבת קאי לפום הילכתא דקיי"ל כרבה דאמרינן הואיל כו'. ולק"מ: ו ומיהו היה אפשר לדחות דלא תיקשי כלל אליבא דר"א דמכשירי מילה דוחין שבת דא"כ אם נימא הואיל הרי ביטלת כל מלאכות שבת דנימא הואיל וראוי למכשירי מילה כנ"ל. די"ל דלא אמרינן הואיל רק דומיא דהואיל ואי מיקלעי ליה אורחים דחזי ליה והוי היתר גמור שהתירה התורה מלאכת יו"ט לצורך או"נ בזה אמרינן סברת הואיל לומר דאף השתא נמי חזי ליה. משא"כ מה שהותרה שבת אצל מילה דהוי רק דחויה כמו בעשה דוחה ל"ת, (וכמבואר בהדיא בתוס' בברכות ד"ך ע"א ד"ה שוא"ת ובשבת דק"ל רע"ב. ובכמה דוכתי). וכיון דהוי דחויה ולא הותרה ממילא אין היתר רק במקום הדיחוי דהיינו לצורך מילה ממש או במכשירי מילה לר"א. אבל לא אמרינן הואיל להתיר בכל ענין כיון דגם לצורך מילה נמי הוי רק דחויה דמילה דחיא לשבת וכנ"ל. רק דלפי זה א"כ לפ"ד הפוסקים הסוברים דבפ"נ שדוחה שבת ג"כ הוי רק דחויה ולא הותרה. (וכמ"ש בתשו' הרשב"א סי' תרפ"ט, ובר"ן בפ"ב דביצה ע"ש). ממילא ליתא ג"כ לקושיית התוס' שהקשו דביטלת כל מלאכות שבת הואיל וראוי לחולה שיב"ס דז"א דכיון דשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה הרי בזה ליתא לסברת הואיל לפי הנ"ל. והתוס' שהקשו כן יהיה מוכח מדבריהם דס"ל כהפוסקים דפ"נ הותרה בשבת ולא דחויה. ולפמ"ש הב"י באו"ח סי' שכ"ח דהך מילתא אי פ"נ הותרה בשבת או דחויה תליא בפלוגתא אם טומאה דחויה היא בצבור או הותרה כו'. י"ל דהתוס' שהקשו דנימא הואיל וחזי לחולה שיב"ס היינו אליבא דמ"ד טומאה הותרה בציבור הקשו כן. אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד ט"ד בציבור ממילא לק"מ הכא. ובזה אפשר ליישב קושיית בעל הפלאה והיא ג"כ קושיית העולם ע"ד התוס' בפסחים שתירצו משום דחולה לא שכיח מש"ה לא אמרינן הואיל. א"כ