תורת חסד קמב

תיקשי בהא דאמרינן במנחות (דס"ד סע"א) חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בנ"א כו' פטורין אפי' קדם והבריא בראשונה. והרי התוס' בחולין (דט"ו רע"ב) כ' שם דבחולה שהבריא רגילות הוא שיחזור לחליו. וא"כ בלא"ה יפטרו הכא על מלאכה שעשו שלא לצורך מטעם הואיל ואם יחזור החולה לחוליו חזי ליה השתא נמי חזי ליה. וכאן היא מילתא דשכיחא שיחזור לחוליו כנ"ל. ולפי דברינו הנ"ל ניחא. דלמאי דקיי"ל דט"ד בציבור וכמו כן פ"נ היא דחויה בשבת וממילא ל"ל כאן הואיל כלל כנ"ל, ומש"ה איצטריך שם לומר דפטורין משום דכולן למצוה נתכוונו כו'. וא"ש. אלא דבלא"ה י"ל על קושיית הפלאה הנ"ל. דהא דקיי"ל דאמרינן הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים חזי ליה כו'. היינו משום דהאורחים ישנם בעולם רק שעדיין לא באו אצלו. בזה אמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים דעכ"פ סיבת המתיר כבר ישנו בעולם כעת. וכן מ"ש התוס' דנימא הואיל וחזי לחולה היינו ג"כ דמסתמא יש בעולם כמה חולים. וע"ז תירצו דלא שכיח שיזדמן לו חולה. אבל התם בחולה שהבריא אף דשכיח שיחזור לחוליו מ"מ עכשיו הוא ככל אדם ואין לחלל שבת בשבילו ואם יחזור לחוליו אז יתחדש לנו סיבת המתיר בעצם ולא אמרינן כעת הואיל במה שהמתיר לא בא לעולם כלל. וזה חילוק נכון. אך בדברי הב"י הנ"ל שכ' דדין פ"נ בשבת אי הותרה או דחויה תלי' בפלוגתא אי ט"ד בציבור או הותרה. לכאורה יש לתמוה. דהיאך תלי' זה בזה. הא להדיא אמרינן ביומא (דמ"ו רע"ב) דאף אי ט"ד היא בציבור מ"מ שבת הותרה היא בציבור. וא"כ י"ל דלענין פ"נ נמי שבת הותרה היא לכ"ע. רק י"ל דזה תלי' בפלוגתא אחריתי אי פ"נ הותרה בשבת או דחויה. במה דפליגי תנאי בעיקר הלימוד מקראי דפ"נ דוחה שבת. דלר"ע ביומא (דפ"ה סע"א) דיליף דפ"נ דוחה שבת בק"ו מעבודה שדוחה שבת א"כ כמו דשבת הותרה בציבור אצל עבודה ה"נ הותרה היא בפ"נ מק"ו. משא"כ לראב"ע שם דיליף דפ"נ דוחה שבת מק"ו ממילה שדוחה שבת א"כ ליכא למיגמר רק דשבת דחויה היא אצל פ"נ כמו אצל מילה ודיו לבא מן הדין כו. ולאינך תנאי דסברי שם ילפותי אחריני, יש לצדד בזה. ע"ש). והנה בעיקר הסברא שכתבנו לעיל דהואיל ואי מיקלעי אורחים אמרינן משום דהוא היתר גמור לצורך אורחים מש"ה שרינן בכל ענין מכח הואיל. משא"כ היכא שההיתר הוא רק בתורת דיחוי בזה לא אמרינן הואיל. י"ל דזה תלי' בסתירת ד' התוס'. דבפסחים (דמ"ז רע"ב) דפריך הגמ' ממתני' דיש חורש תלם אחד כו' ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור. ופי' התוס' שם (בד"ה כתישה) בשם רשב"ם דהואיל וחזי לאו משום דחייה קאמר כו'. ולפ"ז שפיר י"ל כסברתנו הנ"ל ואין סתירה מכאן. אבל לפמ"ש התוס' סוף חולין (דקמ"א ע"א) בשם ריב"א דקושיית הגמ' כאן משום דיחוי דעשה דוחה ל"ת ואע"ג דיו"ט הוי עשה ול"ת מ"מ נדחה הלאו וליכא מלקות. ע"ש. לפ"ז מוכח מהכא דאף היכא שההיתר רק בתורת דיחוי מ"מ אף בכה"ג אמרינן הואיל לפטור בכל ענין, דאל"כ לא פריך הגמ' מידי הכא לרבה דאית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים מהך דהכא דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור כנ"ל דהוא בתורת דיחוי וכנ"ל. וע"כ דאין חולק בזה. ואכמ"ל פה יותר: סימן כז א ע"ד השאלה. בע"פ שחל בשבת ושכח למכור חמצו לעכו"ם עד ליל ש"ק. הנה בח"י סי' תמ"ד סק"ח כתב דצריך ליתנו בשבת במתנה לעכו"ם ואפשר דאפי' מכירה ג"כ שרי ולא הוי כמו"מ דאסור בשבת כיון שאינו עושה רק להנצל מאיסור חמץ וכמ"ש כה"ג בתוס' בעירובין דס"ו ע"א דמותר לשכור רשות מעכו"ם בשבת כיון שאינו עושה רק להיתר טילטול אך מ"מ היכא דאפשר במתנה עבדינן. עכ"ד הח"י. וכ"ד הפמ"ג. (ואך בש"ע הרב אמו"ר ז"ל כ' רק תקנתא דמתנה לעכו"ם ולא ס"ל היתר דמכירה לעכו"ם). ולכאורה אין ראיה כלל מדברי התוס' דעירובין הנ"ל להתיר מכירת חמץ לעכו"ם בשבת. וז"ל התוס' שם ול"ד למו"מ דאסור בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טילטול. עכ"ל. וי"ל דדוקא שכירות רשות מעכו"ם בשבת לא הוי כמו"מ גמור וחשיב רק כמתנה בעלמא דשרי בשבת לצורך מצוה. (וכדקיי"ל כן בסי' ש"ו וסי' שכ"ג וסי' תקכ"ז. ובכ"ד. וע' במ"ש לעיל סי' י"ג אות ב'. ולחד סברא שכתב שם דבמתנה בשבת ויו"ט האיסור על הקונה ולא על המקנה. ע"ש. א"כ י"ל דליתן מתנה לעכו"ם שרי טפי מלישראל כו'). משא"כ מו"מ בשבת אסור אף לצורך מצוה. וכמבואר במג"א (סי' ש"פ סק"ו) דהא דשרי לשכור רשות מעכו"ם בשבת עיקר הטעם כיון דמדינא אין דירתן דירה לאסור כלל רק דחכמים גזרו שמא ילמד ממעשיו כו' ולא מיקרי קנין משא"כ בישראל דאוסר עליו מדינא אסור לשכור ממנו בשבת. ע"ש. וכ"כ הט"ז ר"ס שפ"ג דטעמא דשרי לשכור מעכו"ם בשבת דאין זה אלא משום היכר להתיר הטילטול. עכ"ל. וגם הא קיי"ל בשכירות רשות מעכו"ם דאפי' שכירות רעועה נמי מהני כדאיתא בעירובין (דס"ב ע"א). וע"ש בפירש"י ותוס'. וכיון דהשכירות אינו רק משום היכר ולא שישתמש בחצירו כלל מש"ה לא דמי למו"מ והוי רק כמו מתנה בעלמא כו' אבל במכירת חמץ לעכו"ם דצ"ל מכירה גמורה וחלוטה והוי מו"מ ממש מי יימר שהתירו לצורך מצוה. (וראיתי בתשו' עה"ג (סי' כ"ה) לענין פרה שלא ביכרה והגיע זמנה לילד בשבת שכתב להתיר ליתנה לעכו"ם במתנה בשבת ומדמי לה ג"כ לדברי התוס' דעירובין הנ"ל. אבל למוכרה לעכו"ם בשבת פשיטא ליה דאסור אף שאינו עושה אלא להפקיע קדושת בכורה. ע"ש). ובהא דאמרינן בגיטין (ד"ח ע"ב) ובב"ק (ד"פ ע"ב) בלוקח בית בא"י דהתירו שבות דאמירה לעכו"ם לכתוב משום יישוב א"י. מ"מ במג"א (סי' ש"ו סקי"ט) הביא ד' הפוסקים דכ"ז כשקנה מע"ש אבל אסור לקנות בשבת ולא התירו שבות דאיסור קנין אף משום יישוב א"י. והתם כבר כתבו הפוסקים דמשום יישוב א"י התירו יותר מבשאר מצות. (וכ"מ מגמ' דשילהי כתובות דק"י ע"ב בעבד שברח מח"ל לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישיבת א"י. ופיר"ת בתוס' שם דלאו מכירה ממש הוא רק לעצמו שיכתוב שטר על דמיו וישחררנו. וכ"פ ברמב"ם ובש"ע. אף דהמשחרר עבדו עובר בעשה. ושיטת התוס' בכ"ד דהוא עשה גמור מדאורייתא ולא אסמכתא. וכדברי הרמב"ם ג"כ. ואף דהר"ן בגיטין ס"ל דאיסור שיחרור עבדים כעין לא תחנם וכשעושה לצורך מצוה שרי כו'. מ"ע אין כן דברי התוס' בברכות דמ"ז ע"ב וגיטין דמ"א ע"ב וב"ב די"ג ע"א. וש"ד. ובשאר מצוה לא התירו לשחרר עבדו כ"א במצוה רבה או מצוה דרבים כו'). ומהא דאיתא בגיטין (דע"ז ע"ב) בשכ"מ דתקף ליה עלמא בשבת ואמר רבא ליקנייה ניהלה לההוא דוכתא דביה גיטא ותיזיל ותיחוד ותפתח. והתירו שבות דגירושין ושבות דקנין בשבת משום שלא תפול קמי יבם. התם הוי עיקר טעמא שהתירו הוא כדי שלא תטרף דעתו של השכ"מ שהוא רוצה לפוטרה מייבום וחיישינן לטירוף דעתו. וכמ"ש כן להדיא בתוס' ביצה די"ז ע"א) ועירובין (דע"א ע"א) וב"מ (דס"ו ע"א) וב"ב דקנ"ו ע"ב). ובגיטין שם קיצרו התוס' דבריהם וכ"כ