תורת חסד קמ

ר"א לתלמידיו כן. ולא קאי זה לפרש כן קרא דעזרא). והשתא תיקשי לדברי הר"ש מבונבורק למה ליה לר"א לומר לשלוח מנות למי שלא הניח ע"ת טפי הל"ל להם שיערבו הם בעצמם עכשיו ביו"ט לפ"ד הר"ש מבונבורק הנ"ל. וכאן דאמרינן בהדיא למי שלא היה לו להניח ע"ת דהוי אנוס ולא פושע א"כ מצי לערב ע"ת ביו"ט לפ"ד הר"ש הנ"ל. (ודוחק לומר דכשסיים ר"א דרשתו כבר היה סמוך לחשיכה ולא היה עוד שהות לבשל על שבת). ולהנ"ל י"ל ג"כ דהא דאמר להם לשלוח מנות למי שלא הניח ע"ת היינו למי שלא נזכר עד אחר שסעד סעודת יו"ט דאז תו לא מצי לערב ע"ת ביו"ט אף לפ"ד הר"ש הנ"ל וכנ"ל מיהו קושיית השעה"מ הנ"ל ע"ד הר"ש מבונבורק מהא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה דמשמע דביו"ט שני לא מצי לערב ע"ת. זהו לא יתיישב בהכי לומר דרבא מיירי התם ג"כ אחר סעודת יו"ט דתו לא מצי לערב ביו"ט שני בכה"ג. דמ"מ תיקשי דביו"ט ראשון גופיה יהא שרי לדידיה לערב ע"ת בלא תנאי. דאף שכבר סעד סעודת יו"ט ראשון. מ"מ עדיין יש שהות לברור מנה יפה לשבת כמו ביו"ט שני קודם הסעודה. הן אמת דלד' הר"ש מבונבורק בעצמו אין להקשות כלל מהא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. ורבא גופיה הוא דאמר ברפ"ב דביצה טעמא דע"ת כדי שיברור כו'. ולדידיה שרי לערב ביו"ט גופיה וכנ"ל. די"ל דגירסתו היה כגירסת הרא"ש והר"ן ברפ"ב דביצה שם דגרסי התם רבה ולא רבא ע"ש. וא"כ י"ל דרבא ס"ל כטעמא דרב אשי התם ולדידיה לא מצי לערב ע"ת ביו"ט כלל. ולק"מ. וראיתי בבעל המאור בפ"ג דפסחים בסוגיא דהואיל דהיה גירסתו ג"כ ברפ"ב דביצה דרבה אמר טעמא כדי שיברר כו'. ומפרש התם דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל וס"ל דבאופה מיו"ט לחול ליכא איסורא דאורייתא. (ומש"ה לא ניחא ליה לומר כטעמא דרב אשי דהצריכו ע"ת כדי שלא יבואו לאפות מיו"ט לחול. כיון דלדידיה אף אם יאפה מיו"ט לחול הוי רק איסורא דרבנן וליכא למיגזר כולי האי ומש"ה ס"ל לרבה טעמא דע"ת כדי שיברור כו'. והאחרונים לא ראו דברי בעה"מ אלו). ולפי זה יש מקום ליישב מה שהקשיתי לעיל לשיטת הר"ש מבונבורק מברייתא בעובדא דר"א דא"ל לתלמידיו שישלחו מנות למי שלא הניח ע"ת דאמאי לא אמר להם שיערבו ע"ת ביו"ט וכנ"ל. ולעיל כתבתי לתרץ דהיינו למי שלא הניח ע"ת עד אחר סעודת יו"ט. וזה קצת דוחק שלא נזכר זה בדברי ר"א. ומשמעות דבריו שישלחו מנות לכל מי שלא הניח ע"ת בין שסעד סעודת יו"ט או לא. וכעת י"ל בזה שהר"ש מבונבורק ס"ל כשיטת בעה"מ בזה דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל ומש"ה לדידיה ל"ל טעמא דע"ת שלא יבואו לאפות מיו"ט לחול דזהו איסורא דרבנן לדידיה. והנה בפסחים (דמ"ח ע"א) דחי הגמ' דר' אליעזר לית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כו'. ולפ"ד הרשב"א בחידושיו לשבת (דל"ט ע"ב) דלב"ש דלית להו מתוך כש"כ דלית להו הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו'. (וכ"מ בתוס' שם ולא כדברי התוס' בפסחים דמ"ז ע"ב). וידוע שר' אליעזר שמותי הוא מתלמידי ב"ש. (והירושלמי רמי מדב"ש אר"א כמ"ש התוס' ביצה דל"ד רע"ב). וא"כ י"ל דר' אליעזר לטעמיה דכיון דלית ליה הך הואיל והאופה מיו"ט לחול לוקה לדידיה. א"כ לדידיה טעמא דע"ת הוא משום שלא יבא לאפות מיו"ט לחול וכרב אשי, (דרבה גופיה נמי הוה ס"ל האי טעמא אי לאו דאית ליה הואיל וכנ"ל). וממילא לא מצי לערב ע"ת ביו"ט גופיה. ומש"ה ר' אליעזר לטעמיה א"ל לתלמידיו ושלחו מנות לאין נכון לו. וא"ש. ונחזור לדברינו. דלהר"ש מבונבורק בעצמו לא קשיא קושיית השעה"מ הנ"ל די"ל דגירסתו היה ברפ"ב דביצה רבה ולא רבא. (ואף דבמרדכי שם מביא בדבריו רבא י"ל שהוא ט"ס המצוי וצ"ל רבה). אך ע"ד הרמב"ם הנ"ל קשה בממ"נ מהא דאמר רבא מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה. דאם רבא ס"ל כטעמא דרב אשי שלא יבואו לאפות מיו"ט לחול א"כ מוכח מדרבא דאף עכשיו לדידן שמקדשין על פי החשבון מ"מ שרי לערב ולהתנות מיו"ט לחבירו כנ"ל. ואם נימא דס"ל לרבא כטעמא דרבה (או דגריס שם ברפ"ב דביצה ג"כ רבא וכנ"ל) ומש"ה לדידיה שרי לערב על תנאי, גם עכשיו כיון דבלא תנאי ג"כ שרי לערב ע"ת ביו"ט לדידיה. א"כ קשה קושיית השעה"מ מהא דמשמע מדרבא דבלא תנאי אסור לערב ביו"ט וכנ"ל. וצ"ל בדברי הרמב"ם דס"ל דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה מהני אף שהיה פושע במה שלא עירב בעיו"ט. משא"כ לערב ביו"ט בלא תנאי לא מהני רק בשוכח ולא בפושע. וכמ"ש בהדיא הר"ש מבונבורק כנ"ל. ומ"מ לרבא הוא דמערב ומתנה גם עכשיו. כיון דעיקר תקנת ע"ת לדידיה הוא כדי שיברור ואף במערב ביו"ט גופיה נתקיים שפיר עיקר תקנה זו שיברור מנה יפה לשבת. משא"כ לדידן דקיי"ל כרב אשי דעיקר הטעם דע"ת לדידיה ליתא רק בעיו"ט ולא כשמערב ביו"ט. י"ל דעכשיו שמקדשין עפ"י החשבון דאין לו ספק שיו"ט הראשון הוא ודאי קודש ממילא לא מצי לערב על תנאי בדבר שאינו וכנ"ל. ואין להאריך יותר:. ד ובעיקר דברי הר"ש מבונבורק שהתיר לערב ע"ת ביו"ט שני. והב"י דחה דבריו מהלכה שאין כן דעת הפוסקים. מצאתי בספר הפרד"ס לרש"י (ס"ו סי' קמ"ו) דס"ל ג"כ כהר"ש מבונבורק בזה. ע"ש. ומ"מ לא משמע כן מד' רוב הפוסקים. אך יש להסתפק בטעם הפוסקים החולקים על הר"ש מבונבורק. אם נימא דהמה ס"ל דהלכה כרב אשי דאמר טעמא דע"ת כדי שלא יבא לאפות מיו"ט לחול. ולא כרבא דאמר כדי שיברור כו'. וכמו שמבואר ברמב"ם בהדיא טעמא דרב אשי. וממילא לא מהני כלל לערב ביו"ט גופיה. (דהר"ש מבונבורק גופיה כ' הך קולא רק לרבא דאליביה פריך הגמ' מאי איריא מעיו"ט אפי' ביו"ט נמי ומשני גזירה שמא יפשע. ודבר פלא ראיתי בתוס' רי"ד בביצה שם דגריס איפכא בגמ' בשלמא לרבא דאמר כדי שיברור כו' היינו דמעיו"ט אין ביו"ט לא. אלא לרב אשי מאי איריא מעיו"ט אפי' ביו"ט נמי. ומשני אה"נ וגזירה שמא יפשע. ע"ש פירושו. ול"מ כן מדברי כל הפוסקים). או י"ל דלעולם לא הכריעו הפוסקים אי הלכה כרבא או כרב אשי בטעמא דע"ת. ומה שחולקין על הר"ש מבונבורק הנ"ל טעמייהו משום דס"ל דאף לרבא נמי נהי דעיקר הטעם שמערבין מעיו"ט ולא ביו"ט הוא משום גזירה שמא יפשע מ"מ אחר שכבר תקנו כן לערב מעיו"ט שוב לא חילקו בתקנתם ואין מערבין ביו"ט כלל. אף היכא שלא היה פושע כלל. ויש בזה נ"מ לדינא לענין אם נאכל או נאבד העירוב אחר שכבר אכל סעודת יו"ט קודם שבישל לשבת. דזה ג"כ תליא בפלוגתא דרבא ורב אשי. דלטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת א"כ אם נאבד העירוב אחר סעודת יו"ט הא כבר בירר מקודם מנה יפה גם לשבת ושרי. משא"כ לטעמא דרב אשי. וכ"כ הצל"ח בביצה. ומעתה דין זה בהא תלי' דאם נימא שלא הכריעו הפוסקים אי הלכה כרבא או כרב אשי א"כ בד"ס הלך אחר המיקל. (רק לפ"ד הרא"ש שכתב דיש נ"מ בין רבא לר"א דלרבא צריך לערב בעיו"ט דוקא ולר"א יכול לערב אף קודם עיו"ט. והוי קולא אליבא דר"א. וכיון דיש קולא לרבא בצד אחד ולרב אשי בצד אחד והוי תרי קולי דסתרי אהדדי. בכה"ג לא אמרינן בד"ס הלך